Nidá 19b — el Talmud en español

ומתרצת:

איכא בינייהו

לתלות

את התרומה. שתנא קמא שכתב שרק חמשה דמים טמאים בודאי אין כוונתו שהשאר טהורים, אלא שהשאר טומאתם ספק. נמצא שלפי תנא קמא - שני המראות של בית שמאי טמאים מספק. ולפי בית הלל - טהורין בודאי.

שנינו במשנה: דם

הירוק

-

עקביא בן מהללאל מטמא.

ושואלת הגמרא:

ו

כי

לית ליה לעקביא

דרשת

"דמיה

-

דמיה" הרי כאן ארבעה!?

ומתרצת:

איבעית אימא

: אכן

לית ליה!

ואיבעית אימא: אית ליה.

אלא,

מי לא אמר רבי חנינא "שחור

-

אדום הוא, אלא שלקה", הכא נמי

דם הירוק - אדום הוא, אלא

מלקא הוא דלקי!

שנינו במשנה:

וחכמים מטהרין

את הדם הירוק.

מקשה הגמרא:

היינו תנא קמא

שאמר שרק ה' דמים טמאים?

ומתרצת:

איכא בינייהו

-

לתלות

את התרומה, שלתנא קמא התרומה טמאה מספק ולחכמים היא טהורה בודאי.

שנינו במשנה: אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא דם הירוק

משום כתם

-

מטמא משום משקה! אמר רבי יוחנן: ירד

[הסכים]

רבי מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל, וטימא

דם הירוק.

והכי קאמר להו

רבי מאיר

לרבנן: נהי דהיכא דקא משכחת

האשה

כתם ירוק אמנא

[על בגדה]

לא מטמאיתו

שלא שכיח דם ירוק שיצא מגוף האשה, ולכן תולים שאין דם זה מגופה. אבל,

היכא דקחזיא דם ירוק מגופה

-

תטמא,

שדם הוא?!

ושואלת הגמרא:

אי הכי,

מה פשר דברי רבי מאיר

"אם אינו מטמא משום כתם

-

מטמא משום משקה"?

והרי "מטמא

משום רואה

דם"

מבעיא ליה

לרבי מאיר למנקט?

אלא,

חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את דברי רבי מאיר בצורה אחרת:

הכי קאמר להו

-

נהי היכא דקא חזיא דם ירוק מעיקרא לא מטמאיתו,

שאין ראית דם ירוק נחשבת לראית דם נדה טמא כדי לטמא האשה בטומאת נדה, [וזהו שאמר להם "אם אינו מטמא משום כתם", שאינו דומה לדם נדה המטמא גם משום כתם]. אבל, בכל זאת,

היכא דחזיא דם אדום

מעיקרא, שנטמאה בטומאת נדה מהדם האדום.

והדר

, בהיותה כבר נדה,

חזיא דם ירוק, תטמא

משום משקה - אדם כלים ואוכלים טהורים שיגעו בדם הירוק.

מידי דהוה אמשקה זב וזבה,

שכל המשקים היוצאים מזב וזבה, כגון, רוק ומימי רגלים, מטמאים את הנוגע בהם. ומדוע גרע דם הירוק היוצא מנדה ממימי רגלים או מרוקה שמטהרים אותו חכמים לגמרי?!

ורבנן,

החולקים על רבי מאיר ומטהרים לגמרי דם הירוק, סוברים שאין מטמא משום משקה הנדה אלא רק משקה שהוא

דומיא דרוק

-

מה רוק

דרכו

שמתעגל,

שנאסף תחילה,

ויוצא

לאחר מכן,

אף כל

משקה

שמתעגל ויוצא

הרי הוא מטמא משום משקה הנדה.

לאפוקי האי,

דם הירוק [או כל דם אחר],

דאין מתעגל ויוצא,

שאינו מתאסף אלא מנטף ממנה מיד, טיפה טיפה עם יצירתה.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר?

כי הרי גם רבי מאיר אינו חולק על כך שרק משקה המתעגל ויוצא מטמא. ואם כן, מדוע יטמא דם הירוק שאינו מתעגל ויוצא? ומכח השאלה הזאת חוזרת בה הגמרא מהסבר זה, ואומרת הסבר אחר:

אלא, הכי קאמר להו

אמאי מטהריתו לדם הירוק לגמרי, שאפילו אינו מכשיר את האוכלים לקבל טומאה כמשקה רגיל?

ואמאי,

להוי

דם הירוק

כמשקה

רגיל

להכשיר את הזרעים

לקבל טומאה?!

ורבנן

-

בעי

דם המכשיר לקבל טומאה להקרא 'משקה', שאין מכשירין אלא אותם הקרויין 'משקים' ולא כל דם נקרא 'משקה' אלא רק דם שהנפש יוצאת בו, שנאמר

"דם חללים ישתה", וליכא!

שהדם הירוק אינו דם שהנפש יוצאת בו.

וחוזרת הגמרא ומקשה:

אי הכי, שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר?!

אלא, הכי קאמר להו

-

אלפוה

[לימדו]

בגזירה שוה

שדם הירוק או כל דם אחר היוצא מן האשה בעת נדותה יקרא משקה ויכשיר זרעים לקבל טומאה, כי הרי

כתיב הכא,

בנדה

"שלחיך פרדס רימונים"

[עיין רש"י].

וכתיב התם "ושולח מים על פני חוצות",

ונלמד בגזרה שוה כי דם היוצא מן הנדה נקרא משקה כשם שהמים נקראים משקה?!

ורבנן - אמנם

אדם דן קל וחומר מעצמו

, אבל -

ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו,

ואין מסורת של הלכה למשה מסיני ללמוד גזירה שוה זו.

שנינו במשנה:

רבי יוסי אומר

-

לא כך ולא כך.

ושואלת הגמרא: רבי יוסי -

היינו תנא קמא?!

שדם הירוק אינו טהור בודאי, אלא תולים עליו את התרומה, ואינו מכשיר כלל כי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו.

ומתרצת:

הא קא משמע לן

תנא דמתניתין:

מאן תנא קמא

-

רבי יוסי

הוא,

וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!

שנינו במשנה:

איזהו אדום

-

כדם המכה.

ודנה הגמרא:

מאי כ"דם המכה"?

ומבארת הגמרא חמשה ביאורים:

א.

אמר שמואל: כדם

שור שחוט!

ומקשה הגמרא:

ולימא

-

כדם שחיטה,

ואמאי נקט התנא כדם המכה? ומתרצת:

אי אמר כ'דם שחיטה', הוה אמינא ככולה שחיטה,

שמראה דם השחיטה אינו אחיד וצבעו משתנה לכמה גוונים, והוה אמינא שכולם נחשבים דם אדום, לכן

קא משמע לן

שרק המראה שהוא

"כדם המכה",

שהוא

כתחילת הכאה של סכין

השחיטה, הוא מראה הדם האדום הטמא.

ב.

עולא אמר: כדם צפור חיה,

היוצא ממנה כשמכים אותה, ולפיו הוי "כדם המכה" כפשוטו.

איבעיא להו

: מה שאמר עולא "כדם צפור

חיה"

האם כוונתו היא לדם היוצא כשהצפור נשארת בחיים,

ולאפוקי

מראה דם של צפור,

שחוט.

או דילמא

כונת עולא לומר שרק מראה דם של ציפור בריאה הוא דם אדום,

ולאפוקי

מראה דם של ציפור

כחוש.

ומסיקה הגמרא:

תיקו!

ג.

זעירי אמר רבי חנינא: כדם מאכולת

כינה

של ראש!

מיתיבי

: אשה הרואה כתם בבגדה, אם

הרגה מאכולת

-

הרי זה תולה בה

שהכתם נוצר מדם המאכולת ולא מדם נדות.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו,

הרי היא תולה בכל מאכולת, ואפילו מאכולת

דכוליה גופה,

ומשום שדמן של כל המאכולות דומה לדם נדה, ולא רק דמה של מאכולת הראש?!

ודוחה הגמרא:

לא!

כונת הברייתא שרק אם הרגה מאכולת

דראשה

יכולה לתלות בה.

ד.

אמי ורדינאה אמר רבי אבהו: כדם אצבע קטנה של יד שנגפה, וחייתה, וחזרה ונגפה. ולא של כל אדם, אלא של בחור שלא נשא אשה. ועד כמה

הוא נקרא "בחור"?

עד בן עשרים!

מיתיבי

: אשה הרואה כתם,

תולה

כתמה

בבנה ובבעלה

אם יש בהם מכה, שלא בא הדם מגופה, אלא בא מהמכה שבגופם, כשנגעה בהם.

ושואלת הגמרא:

בשלמא בבנה, משכחת לה

שיכולה לתלות בו את הכתם שדומה דם הכתם לדם אצבע קטנה של בחור וכדברי רבי אבהו.

אלא

מה שתולה כתמה במכה של

בעלה היכי משכחת לה?

והרי הוא נשוי, ואילו לרבי אבהו רק מראה דם כשל בחור שלא נשא אשה טמא? ומתרצת:

אמר רב נחמן בר יצחק

: משכחת לה,

כגון

שנכנסה לחופה ולא נבעלה,

שאז, אם מוצאת כתם, יכולה לתלות במכה שיש באצבע קטנה של בעלה!

ה.

רב נחמן אמר

-

כדם הקזה!