Nedarim 8a — el Talmud en español

מנין שנשבעין לקיים את המצוה?

שנאמר

בתהלים [פרק קיט]: "

נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך

". הרי שנתחייב דוד לקיים את שבועתו שנשבע לקיים את המצוות.

וסבורה היתה הגמרא, שכוונת רב גידל היא ללמד ששבועה זו חלה.

ולפיכך תמהה הגמרא:

הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא

על קיום המצוות! ואם כן, שבועתו היא כשבועה על שבועה, שאינה חלה לחייבו קרבן כשאר שבועת ביטוי [וכדילפינן בשבועות כז א, ששבועה על קיום מצוה נתמעטה מפרשת קרבן שבועת ביטוי]!?

שמא תאמר, אף שנתמעטה שבועה לקיום מצוה מחיוב קרבן, מכל מקום בא רב גידל לחדש ששבועה זו חלה לענין איסור "לא יחל דברו".

אי אפשר לומר כן. שהרי לא היה לו לרב גידל צורך להביא מקרא זה, מספר תהילים, הנחשב "דברי קבלה", כדי להוכיח את דבריו. אלא, יש לנו לדעת דבר זה מן התורה, מכך שמיעוט התורה "להרע או להיטיב" נאמר רק בפרשת קרבן שבועת ביטוי בלבד, ולא נאמר מיעוש שכזה לענין איסור "לא יחל דברו".

ואם כן תיקשי: מאי קאמר רב גידל!?

ומשנינן: לא נתכוין רב גידל לחדש שהשבועה חלה לענין "לא יחל", שזה דבר פשוט הוא.

אלא, הא קא משמע לן

רב גידל:

דשרי ליה

לאיניש לזרוזי נפשיה

[מותר והגון הוא לאדם להישבע כדי לזרז את עצמו] לקיום המצוות.

וכך אמר רב גידל: מנין שדבר הגון הוא להישבע כדי לקיים את המצוה, ואפילו הכשרים שנמנעין משבועה, נשבעין הן על כך? תלמוד לומר: "נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך". הרי שאף דוד המלך היה עושה כן.

ואמר רב גידל אמר רב: האומר

בלשון שבועה:

אשנה

פרק זה

, או

אשנה מסכתא זו

-

נדר גדול נדר

[שבועה גדולה נשבע]

לאלהי ישראל

.

ותמהה הגמרא: מדקאמר רב גידל "נדר גדול" נדר, משמע שהיא שבועה לכל דיניה, ואפילו לגבי חיוב קרבן אם לא יקיימנה.

ואם כן תיקשי:

והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא

ללמוד תורה,

ואין שבועה חלה על שבועה

לחייבו קרבן על השבועה השניה אם לא יקיימנה!? שמא תאמר: "נדר גדול" שאמר רב גידל, אין כוונתו לומר שהיא שבועה גמורה, אלא

מאי קא משמע לן

רב גידל -

דאפילו

זרוזי בעלמא

, לזרז את עצמו ללמוד תורה, דבר גדול הוא -

תיקשי: הרי

היינו דרב גידל קמייתא

[מימרתו הראשונה של רב גידל], ולמה הוצרך רב גידל לאומרה פעמיים!?

ומשנינן: לעולם "נדר גדול" שאמר רב גידל היינו לומר שהיא שבועה גמורה לכל דיניה, ומה דקשיא לך: והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא -

הא קא משמע לן

רב גידל, בכך שחלה השבועה, וזה הוא חידושו:

כיון דאי בעי פטר נפשיה

[אם היה רוצה לפטור את עצמו] מחיוב תלמוד תורה שנאמר בתורה במפורש, הרי היה יכול ליפטר

בקרית שמע שחרית וערבית

.

לפי שלא מצאנו בתורה במפורש חיוב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, והמצוה "והגית בו יומם ולילה" היא פסוק ביהושע, ואינה מפורשת בתורה.

ואמנם חייב כל אדם מישראל ללמוד את כל התורה ולדעתה, שנאמר "ושננתם לבניך", שיהיו דברי התורה מחודדים בפיך, וכל עוד לא למד האדם את התורה כולה ואין הוא יודע אותה, הרי הוא מצווה בכל רגע פנוי ללמוד תורה, כפי כוחו ויכולתו, כדי שידע את מה שהוא עדיין אינו יודע בה.

אך דבר זה, שצריך האדם להגות בתורה בכל זמנו הפנוי הוא רק תוצאה מהחיוב ללמוד את התורה, אך הוא לא נאמר בה במפורש, ולכן יכול הוא להשבע על כך שילמד תורה בזמן מסויים, כי על כל דבר שלא נאמר בתורה במפורש, אפשר להשבע עליו.

ו

משום הכי חייל שבועה עליה

.

וחידוש זה בא רב גידל להשמיענו, שהשבועה חלה על דבר שאינו מפורש בתורה, ואף שמחוייב הוא בו מן התורה, כדרשת חז"ל.

ואמר רב גידל אמר רב

:

האומר לחבירו

: "

נשכים

בבוקר

ונשנה פרק זה

", או שקבע זמן אחר עם חבירו לשנות פרק בתורה, ואפילו שלא הזכיר לשון נדר או שבועה -

עליו להשכים!

צריך הוא להקדים את חבירו לבוא ללמוד, כי כך משמע: כשם שאני מעורר אותך לדבר מצוה, כך אהיה אני מעורר בדבר כאשר נעשה את אשר קבלנו עלינו, וכיון שקיבל עליו מחוייב הוא בכך, שקבלה לדבר מצוה אינה צריכה לשון שבועה.

ומנין שבכלל דבריו שיקדים את חבירו,

שנאמר

ביחזקאל [פרק ג]:

"

ויאמר אלי, קום צא אל הבקעה, ושם אדבר אותך

.

ואצא אל הבקעה, והנה שם כבוד ה

'

עומד

".

הרי שהקדים הקב"ה את יחזקאל.

אמר רב יוסף

: מי ש

נידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם

שהשכינה שורה ביניהם, כדי

להתיר לו

את נדויו, כי אפשר שבשליחות המקום נתנדה.

והוא

שיהיו אותם עשרה מאותם

דמתנו הלכתא

[מלמדים גמרא] לאחרים, כי הם הראויים שתשרה שכינה ביניהם -

אבל

אם

תנו

לעצמם ואינם מלמדים לאחרים -

לא

.

ואי ליכא דמתנו הלכתא

[אם אינו מוצא מי שמלמד לאחרים],

אפילו תנו

לבד, שפיר דמי.

אי ליכא

[אם אינו מוצא מיד עשרה] דמתנו או תנו -

ליזיל וליתב אפרשת דרכים

[ילך וישב על פרשת דרכים] שם יוכל למצוא עשרה שיתירו לו את נדויו.

ו

בינתיים

יהיב שלמא לבי עשרה

[יתן שלום לעשרה אנשים בעלמא כדי שזה יגן עליו מן היסורים],

עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא

[עד שיזדמנו לו עשרה אנשים דמתנו או תנו הלכתא] ויתירו לו יחד את נדויו.

אמר

שאל

ליה רבינא לרב אשי

:

אם

ידע

החולם

מאן שמתיה

[מי הוא זה שנידהו בחלום],

מהו דלישריה ליה

אותו אדם, [האם אותו אדם יכול להתיר לו לבדו], שהרי כך הוא הדין בכל נידוי, שהמנדה בכחו להתיר לבדו?

אמר ליה

רב אשי לרבינא: אינו מועיל בלא עשרה דמתנו או תנו הלכתא, כי:

אפשר ש

לשמותיה שויוה שליח

[אף שלנדות נעשה המנדה שליח] מן השמים,

למישרי ליה לא שויוה שליח

[להתיר את הנידוי לא נעשה שלוחו של מקום].

אמר

שאל

ליה רב אחא לרב אשי

:

אם

שמתיה ושרו

ליה בחלמיה

[נידוהו ואף התירוהו בחלום],

מאי

דינו האם צריך הוא התרה, או ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר"?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא:

כתיב [ירמיה כג]: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום, ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאם ה", ולמדנו:

כשם שאי אפשר לבר

[תבואה]

בלא תבן

[קש] -