Nedarim 61a — el Talmud en español

אילימא כדקתני

[אם תאמר שנדר באותו לשון השנוי במשנה] והיינו שאמר "השנה"

אי אפשר לומר כך.

כי אם כן

למה לי למימרא

[מה חידוש יש בדבר]? והרי מאחר שאסר את השנה הזו, ודאי שהוא אסור בעיבורה, אם נתעברה!?

אלא לאו

[בהכרח] שהמשנה עוסקת בכגון

דאמר

"

שנה

". ולהשמיענו באה המשנה מה הוא פירוש "שנה": אם כמו "השנה" או כמו "שנה אחת".

אלמא

, הרי מוכח שכאשר אמר "

שנה

" -

כ

"

השנה

"

דמי

.

שאם לא כן, אלא כ"שנה אחת" דמי, הרי פשיטא שאינו נאסר בעיבורה של השנה, אלא רק שנים עשר חודש כרוב שנים.

ו

אם כן "

יום אחד

"

נמי

-

כ

"

היום

"

דמי

.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת.

אין פירוש המשנה כפשוטה, ואינה עוסקת באומר "השנה", ומשום דקשיא לך "מאי למימרא".

לעולם דאמר

"

השנה

".

ודקשיא לך: "מאי למימרא" -

ומהו דתימא

[כי שמא תאמר]

הלך אחר רוב השנים, ולא אית בהו עיבור

[שהן פשוטות ואינן מעוברות], ולא יהא אסור אלא בשנים עשר חודש.

ולכן

קא משמע לן

משנתנו שאסור הוא בכל השנה כולה.

איבעיא להו

:

אם

אמר

: קונם

יין שאני טועם

במשך

יובל

זה -

מאי?

האם

שנת חמשים

, שהיא שנת היובל,

כלפני חמשים

היא, ואסור הוא בה כשם שאסור בשנים שלפניו.

או

שמא שנת החמשים היא

כלאחר חמשים

, ששנת היובל עצמה דינה כשנים שאחריה, שהוא מותר בהן, ואף בשנת היובל עצמו הוא מותר?

ויסוד הספק הוא: שהרי אמרה תורה "וספרת לך שבע שבתות שנים [שבע שמיטות] שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים, תשע וארבעים שנה. וקדשתם את שנת החמשים שנה".

ובמנין זה יש לפרש שני אופנים:

האחד: מונים שבע פעמים שבע שנות שמיטה, שהן ארבעים ותשע שנים, ולאחריהם בשנת החמשים עושים יובל. ושוב מתחילים למנות מהשנה שאחרי היובל שנה ראשונה לשמיטה, וכעבור שבע פעמים שבע שנות שמיטה עושים יובל בשנת החמשים. ולפי צד זה היובל שייך למחזור הקודם ואסור הוא בו.

השני: היובל עצמו אינו מחוץ למנין שנות השמיטה, אלא נמנה הוא כשנה ראשונה של השמיטה שלאחריו.

ולענין מנין שנות היובל, הוא נמנה הן כ"שנת החמשים" לאחר המחזור של שבע השמיטות שחלפו, והן כ"שנה ראשונה" למחזור הבא. ולפי צד זה שנת היובל שייכת למחזור הבא.

תא שמע

מהא דתניא

פלוגתא דרבי יהודה ורבנן

, שנחלקו במנין שנות היובל:

כתיב: "

וקדשתם את שנת החמשים שנה

".

ודרשינן:

שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת

, כלומר: שנה זו נמנית רק כשנת חמשים למחזור זה, ואינה נמנית מנין כפול, לכאן ולכאן, כ"חמשים" ליובל זה, ו"אחת" ליובל הבא.

מכאן אמרו

: ה

יובל אינו עולה למנין שבוע

של שמיטה שלאחריו. אלא מתחילים למנות את שנות השמיטה מהשנה שאחר היובל.

רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע

של השמיטה שלאחריו.

אמרו לו לרבי יהודה

:

הרי הוא אומר

: "

שש שנים תזרע שדך

ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

ו

לדבריך,

אין כאן

במנין הראשון של שנות השמיטה שאחר היובל

אלא חמש

שנים בלבד. שהרי היובל עצמו אסור הוא בזריעה ובזמירה כמו בשנת השמיטה, ונמצא שיש רק חמש שנים שמותר לעבוד בהן בינו ובין השמיטה שלאחריו.

אמר להם

רבי יהודה:

לדבריכם

שאתם סוברים שיש לקיים את כל האמור בפרשת שביעית בכל השמיטות -

הרי הוא אומר

עוד בפרשת שביעית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם

ועשת את התבואה לשלש השנים

[ערב שמיטה, שנת השמיטה, והשנה שלאחריה] ".

ו

הרי כאן

בשמיטה האחרונה, שלאחריה היובל, ואסור בו כמו בשמיטה -

ארבע

שנים הצריכות ברכה.

אלא

אף אתם מודים ד

איכא לאוקמי

[יש לפרש פסוק זה]

בשאר שני שבוע

, בשנים אחרות של שמיטה, שאינן סמוכות ליובל.

אם כן, הפסוק

דילי

[שאתם מקשים ממנו עלי],

נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע

, ולא בשמיטה הראשונה שלאחר היובל.

שנינו במשנה:

עד הפסח אסור

עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא.

"עד פני הפסח", רבי מאיר אומר: אסור עד שיגיע, רבי יוסי אומר: אסור עד שיצא: