Versión en texto de este daf: original y traducción
Nedarim 60a — el Talmud en español
Nedarim 60a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Nedarim 60a
ומקשה הגמרא:
למימרא, ד
גידולי תרומה
גידולי
היתר
הן ו
מעלין
הן
את האיסור!
. וכי הגידולין עצמן מותרין, עד שיכולים הם לבטל את העיקר!?
והתנן
במשנה בתרומות [ט ד]:
גידולי תרומה
הרי הן
תרומה
, הרי שהגידולין עצמן אסורין.
ומשנינן: "
בגידולי גידולים קאמרינן
" [כלומר: עוסק רבי ינאי], וכך אמר רבי ינאי: בצל של גדולי תרומה שנטעו ורבו גדוליו על עיקרו, היות ורבו גידולי הגידולין על העיקר דהיינו הגדולין הראשונים - שהם אסורים בעצמותן משום "גדולי תרומה" - מותר. ואכתי תמהינן:
הא נמי תנינא
באותה משנה בתרומות:
גידולי גידולין
של תרומה הרי הן
חולין
, כלומר: אינם אסורים משום תרומה, ואם כן מאי קא משמע לן רבי ינאי!?
ומשנינן: מהמשנה בתרומות לא היינו יודעים אלא שגידולי הגידולין מותרין בדבר שזרעו כלה. ו
הא קא משמע לן
רבי ינאי: גידולי גידולין הרי הן מותרין
אפילו בדבר שאין זרעו כלה
, שהרי רבי ינאי בבצל דיבר שאין זרעו כלה.
ומקשינן: כיון שרבי ינאי דיבר בבצל שאין זרעו כלה, אם כן תיקשי באמת למה מותרים גדולי הגדולים!?
והתנן: הטבל
ש"הוקבע" למעשר ונאסר אפילו באכילת עראי, וזרעו, הרי
גידוליו
מותרין
באכילת עראי כשאר טבל שעדיין לא הוקבע למעשר שהוא מותר באכילת עראי -
בדבר שזרעו כלה
.
אבל דבר שאין זרעו כלה
אפילו
גידולי גידולין אסורין
. ואם כן תיקשי לרבי יוחנן, שהתיר גידולי גידולין של תרומה, וכאן במשנה מבואר שאפילו בטבל אסורים גדולי הגדולין, וכל שכן בתרומה!? ומשנינן:
רבויא דרבו גידוליו על עיקרו מותר
הוא ד
קא משמע לן
רבי ינאי!
כלומר, זה ששנינו בטבל "גידולי גידולין אסורין", היינו משום שהמשנה עוסקת כשלא רבו גידולי הגידולין על הגידולין כדי שיבטלום, ונאסרו גידולי הגידולים משום הגידולים האסורים המעורבים בהם. אבל רבי ינאי לא התיר אלא "כשרבו גידוליו על עיקרו", דהיינו כשרבו גידולי הגידולין על הגידולין ומבטלין הן אותן, ואם כן אין סתירה בין דברי רבי ינאי למשנה זו.
הדרן עלך פרק הנודר מן הירק
--- title: "חברותא - נדרים — פרק שמיני - קונם יין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02352.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק שמיני - קונם יין
Оригинал главы פרק שמיני - קונם יין
מתניתין:
מי שאמר:
קונם יין שאני טועם היום
-
אינו אסור
בו
אלא עד שתחשך
. כי לשון "היום" לא משמע אלא עד שיגמור את אותו היום שהוא עומד בו.
ואם היה עומד באמצע השבוע, ואמר: קונם יין שאני טועם
שבת
[שבוע]
זו
, הרי זה
אסור בכל השבת
, השבוע, שהוא עומד בו.
ו
גם יום ה
שבת
עצמו,
לשעבר
הוא נחשב, ואסור הוא בו.
אבל לאחר השבת, אינו אסור, כי "שבת זו" לא משמע אלא עד שיגמור את אותו השבוע שהוא עומד בו.
ואם היה עומד באמצע החודש, ואמר: קונם יין שאני טועם ב
חודש זה
, הרי זה
אסור בכל החודש
, ולאחר אותו חודש הרי הוא מותר,
וראש
ה
חודש
שלאחריו - דינו כ
להבא
, ומותר בו.
ואם אמר: "
שנה זו
", הרי זה
אסור בכל השנה
.
וראש השנה
שלאחריה, נחשב
לעתיד לבא
, ואינו אסור בו.
ואם אמר "
שבוע
[שבע שנים]
זה
", הרי זה
אסור בכל השבוע
.
ושביעית
[שנת השמיטה] נחשבת
לשעבר
, והרי הוא אסור אף בה.
ואם אמר
: "
יום אחד
", או "
שבת אחת
", או "
חודש אחד
", "
שנה אחת
", "
שבוע אחד
" -
הרי זה אסור ב"היקף אחד".
דהיינו, כשאמר "יום אחד", הוא אסור מאותה שעה שנדר בה ועד אותה שעה ביום המחרת.
ואילו בשאר הנדרים, הוא
אסור מיום ליום
, מאותו יום שעומד בו עד לאותו יום בשבת, בחודש, בשנה ובשבוע הבאים.
מי שאמר: קונם יין שאני טועם "
עד הפסח
", הרי זה
אסור עד שיגיע
הפסח. ובפסח עצמו מותר, כי בלשון בני אדם כשאומר "עד" כוונתו ולא עד בכלל.
אבל אם אמר: "
עד שיהא
הפסח", הרי זה
אסור עד שיצא
הפסח, כי משמע בלשונו: עד שיעבור הפסח כולו.
ואם אמר: "
עד פני הפסח
", יש בלשון זה ספק, האם הוא מתפרש עד רגע האחרון של פסח או עד לפני הפסח.
והיות ולשון מסופקת היא, נחלקו תנאים בדינו:
רבי מאיר אומר
: אינו
אסור
אלא
עד שיגיע
הפסח, ובפסח עצמו מותר, כי היות והזמן שלאחריו מסופק הוא, אין דעתו של אדם להכניס את עצמו למצב של ספק, ולא נתכוין לאסור אלא את הזמן הודאי שבכלל דבריו.
רבי יוסי אומר: אסור
הוא מספק
עד שיצא
הפסח, כי פעמים שאדם מכניס את עצמו למצב של ספק.
גמרא:
שנינו במשנה:
קונם יין שאני טועם
היום אינו אסור אלא עד שתחשך:
אמר רבי ירמיה בר אבא
: אף שמן הדין אינו אסור אלא עד שתחשך, מכל מקום גוזר אני שלא יהא מותר לכשיצא היום, אלא
לכשתחשך צריך
הוא
שאלה לחכם
ואז יהא מותר.
ומפרשת הגמרא:
מאי טעמא?
אמר רב יוסף
:
גזירה
קונם עלי
"היום
",
משום
"קונם עלי
יום אחד
", שאינו מותר לכשתחשך אלא עד אותה שעה למחרת.
כי אם נתיר לו כשאמר "היום" בלא שאלה, יבוא לטעות ולומר כן אף כשאמר "יום אחד" כי אינו יודע להבחין בין זה לזה.