Nedarim 49b — el Talmud en español

דאמר רבא

:

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי

[כמו מי אנחנו סוברים, שאנחנו מתפללים בכל יום, ולא רק בראש השנה, על האנשים החולים (בברכת "רפאינו"), שהם קצירי, ועל רבנן ("ועל פליטת סופריהם"), שהם מריעי]?

[

כמאן, כרבי יוסי

] שסובר במסכת ראש השנה (טז א) שאדם נדון בכל יום.

אבל לרבנן, אין טעם להתפלל כל יום על החולים ועל רבנן, כיון שהם סוברים שאדם נדון בראש השנה, ואחרי שכבר נגמר דינם, אין התפילה מועילה להם.

ו

מדאמר

רבא,

קצירי ומריעי,

וכינה את רבנן מריעי, שהוא תרגומו של חולה .

שמע מינה

שרבא סובר שרבנן נקראים חולים.

קצירי

היינו החולים המוטלים על ערשותיהם. ונקראו קצירי, לפי שהם

קצירי ממש,

שנפשם קצרה מחמת חוליים.

מריעי

היינו

רבנן

שהם חלושים ותשושי כח, שאכילתם ושינתם מעוטה, ועמלם מרובה.

שנינו במשנה: קונם תבשיל וכו'

ומותר בעבה

:

ומבארת הגמרא:

מתניתין,

משנתנו המתירה לנודר מן התבשיל לאכול מעשה קדירה עבה, היא משום שמנהגם היה שלא לאכול עמו את הפת, ו

דלא כ

מנהג

בבלאי.

דאמר רבי זירא: בבלאי, טפשאי

הם, משום

דאכלי לחמא בלחמא.

שהם אוכלים מעשה קדירה עבה, שהוא כמו לחם, יחד עם לחם.

ולפי זה, בבלי שנודר מן התבשיל, אסור במעשה קדירה עבה, כיון שדרכם של הבבליים לאוכלו עם הפת, נקרא תבשיל.

רב חסדא היה מבני בבל שהיו אוכלים פת בדייסא.

ולכן

אמר רב חסדא: דמשאיל

[יש לשאול]

להון, להלין נקדני דהוצל

[את אותם אנשים מהוצל, שמדקדקים באכילתם] -

הדין דייסא

[מאכל זה של חיטים מבושלים],

היכין מעלי למיכלה

[כיצד עדיף לאוכלו]?

האם עדיף לאכול דייסא

דחיטי, ב

יחד עם

לחמא דחיטי. ו

דייסא

דשערי בלחמא דשערי.

או דלמא,

להיפך, עדיף לאכול דייסא

דחיטי ב

יחד עם לחם

דשערי, ו

דייסא

דשערי ב

יחד עם לחם

דחיטי.

רבא, אכליה

[היה אוכל] את פיתו

ב

יחד עם

חסיסי

[קמח של קליות (שעורים קלופים שלא הביאו שליש ויבשו אותם בתנור)]

רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא

[רבה בר רב הונא מצא את רב הונא]

דקאכיל דייסא באצבעתיה

[שהיה אוכל דייסא עם אצבעותיו].

אמר ליה: אמאי קאכיל מר בידיה

[מדוע אוכל מר עם ידיו ולא עם כלי]?

אמר ליה: הכי אמר רב, דייסא באצבעתא בסים

[הדייסא משובחת יותר כשאוכלים אותה עם האצבע].

וכל דכן בתרתין וכל דכן בתלת

[וכל שכן שהיא משובחת יותר, אם אוכלה על ידי שתים ושלש אצבעות].

אמר ליה רב לחייא בריה

[בנו],

וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה

[בנו]:

אם

מזמנים לך

[אותך]

למיכל דייסא,

ל?ך

עד פרסה

כדי לאוכלו.

ואם מזמינים אותך

למיכל בישרא דתורא

[בשר בקר], ל?ך

עד תלתא פרסין

[שלוש פרסות] כדי לאוכלו .

אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה, כל מידעם

[כל דבר שהכנסת לפיך]

לא תפלוט קמיה רבך

[לא תרוק אותו החוצה לפני רבך] מפני כבודו, לפי שהיורק בפני רבו, חייב מיתה.

לבר מן

[חוץ] מ

קרא

[דלועין]

ודייסא, שהן

קשין לגוף, ו

דומין לפתילתא של אבר

[לגוש של עופרת] שאינו מתעכל בגוף, ויש בהם משום סכנת נפשות.

ולכן יש לירוק אותם החוצה, אפילו בפני רבו,

ואפילו קמי

[בפני]

שבור מלכא

, יש ל

פלוט

אותם מהפה, מחמת הסכנה.

רבי יוסי ורבי יהודה

אכלו דייסא ביחד בקערה אחת,

חד אכיל דייסא באצבעתיה, וחד אכיל בהוצא

[בקליפת עץ].

אמר ליה,

אותו

דאכיל

[שהיה אוכל]

בהוצא, ל

אותו

דאכיל

[שהיה אוכל]

באצבעתיה: עד מתי אתה מאכילני צואתך

שתחת הציפורניים!?

אמר ליה,

אותו

דאכיל באצבעתיה, ל

אותו

דאכיל בהוצא: עד מתי אתה מאכילני רוקך!?

שאין הדרך לקנח את ההוצא מהרוק קודם שמחזירו לקערה.

[מה שאין כן באצבע, שהיה מקנח אותו מן הרוק קודם שמחזירה לקערה]

רבי יהודה ורבי שמעון, אייתו לקמייהו

[הביאו לפניהם]

בלוספיין

[מין תאנים שקשים לעיכול].

רבי יהודה אכל, רבי שמעון לא אכל.

אמר ליה רבי יהודה

לרבי שמעון:

מאי טעמא לא אכיל מר?

אמר ליה רבי שמעון,

תאנים

אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר.

אמר ליה רבי יהודה,

אם כך

כל שכן ש

נאכלם ו

נסמוך עליהן

שלא נצטרך לאכול מאכל אחר

למחר,

שמתוך שאינם מתעכלים, הם מתעכבים במעיים, וכל זמן שהם עומדים שם, הם זנים את הגוף .

רבי יהודה הוה יתיב

[היה יושב]

קמיה ד

[לפני]

רבי טרפון,

אמר ליה רבי טרפון: היום פניך צהובין,

שהיה נראה מדושן.

אמר ליה

רבי יהודה: הטעם שהיום פני צהובין, משום ש

אמש

[אתמול]

יצאו עבדיך לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח. ואם אכלנום במלח, כל שכן שהיו פנינו צהובין.

אמרה ההיא מטרוניתא

[אשה רומית חשובה]

לרבי יהודה: מורה ורוי

[אתה בעל הוראה, ואתה משתכר]? כי מתוך שהיו פניו צהובין, היתה סבורה שהשתכר.

אמר לה

רבי יהודה:

הימנותא בידא דההיא איתתא

[אמונתי בידך],

אי טעימנא

[שאיני טועם כל השנה יין]

אלא

רק ב

קידושא ואבדלתא,

וארבעה כסי דפסחא

[וארבע כוסות של ליל הסדר].

וחוגרני צידעי

[וקושר אני את צדעי פדחתי]

מן הפסח עד העצרת

מחמת מיחוש הראש שיש לי מאותו יין שאני שותה בליל הסדר.

אלא,

הטעם שפני צהובין, משום

"חכמת אדם תאיר פניו".

(קהלת ח).

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה: פניך

הצהובין

דומין אי

[או]

כמלוי רבית אי

[או]

כמגדלי חזירין,

כי מתוך שמרויחין הרבה פניהם צהובין.

אמר ליה רבי

יהודה: אין פני צהובין מחמת זה, שהרי

ביהודאי

[ליהודים]

תרוייהו

[גם לגדל חזירים וגם להלוות בריבית]

אסירן.

אלא

הטעם שפני צהובין, משום ש

עשרים וארבעה בית הכסא אית

[יש]

לי מן ביתא עד בי מדרשא, וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד.

רבי יהודה, כד אזיל לבי מדרשא

[כשהיה הולך לבית המדרש],

שקיל גולפא על כתפיה

[היה נושא אתו קנקן על כתיפו] כדי שיהיה לו על מה לשבת בבית המדרש.

אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.

שמחמת מלאכה זו של נשיאת הקנקן לבית המדרש, היה יכול לשבת עליו, ולא היה צריך לשבת על גבי הקרקע.

רבי שמעון שקיל צנא

[לקח צנצנת]

על כתפיה

לבית המדרש.

אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה

שלא יצטרך לשבת על גבי הקרקע בבית המדרש.

דביתהו

[אשתו]

דרבי יהודה, נפקת נקטת עמרא

[יצאה מביתה והביאה צמר],

עבדה גלימא דהוטבי

[עשתה מהצמר גלימה חשובה].

כד נפקת לשוקא

[כאשר היתה היא יוצאת לשוק]

מיכסיא ביה

[היתה מתלבשת בו].

וכד נפיק

[וכאשר היה יוצא]

רבי יהודה לצלויי

[להתפלל]

הוה מיכסי ומצלי

[היה מתלבש בו ומתפלל].

וכד מיכסי ביה

[וכשהיה רבי יהודה מתלבש בו],

הוה מברך, ברוך שעטני מעיל,

משום שהיתה הגלימה חשובה אצלו כמו מעיל העשוי ממשי (שנקרא מעיל, על שם עילויו משאר בגדים )

.

זימנא חדא

[פעם אחת]

גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא

[תענית ציבור].

ודרכם היה להתאסף בכל תענית למקום הנשיא.

רבי יהודה לא אתא

[לא בא]

לבי תעניתא.

אמרין ליה

[אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל, שהסיבה שרבי יהודה לא בא, משום ד

לא אית ליה כסויא

[שאין לו בגד להתכסות בו ].

שדר ליה

[שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל

גלימא

כדי שיהיה לו מה ללבוש,

ולא קביל.