Nedarim 34b — el Talmud en español

אמר רבא: היתה לפניו ככר של הפקר

,

ואמר: ככר זו הקדש!

נעשית הככר של הקדש .

ואם לאחר מכן

נטלה

כדי

לאוכלה

-

מעל לפי כולה.

כלומר, הרי זה נחשב שמעל בכל הככר, שהרי הוציאה מרשות הקדש [ומעילה היינו שינוי רשות, שמתכוין להוציאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, ובלבד שיהיה בשוגג. רא"ש].

אבל אם נטלה על מנת

להורישה לבניו

-

מעל

רק

לפי טובת הנאה שבה.

שכיון שלא נתכוין להוציאה עכשיו, אלא רק כשיגיעו בניו לכלל ירושה, אינה יוצאת עתה לחולין. ומכל מקום, כיון שעל ידי כך יחזיקו לו בניו טובה, שמחזר להורישם, מעל לפי אותה טובת הנאה [ובניו ימעלו כשיוציאו את הככר] .

ומה שמביאה הגמרא ענין זה כאן, היינו משום שענין זה דומה לבעיה דלהלן. כשם שכאן הקדיש את הככר - ואחר כך נטלה לאכלה, כך בבעיה דלהלן אסר את הככר, ואחר כך נתנה לו במתנה.

בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא

: אם אמר אדם לחבירו:

ככרי עליך! ו

אחר כך

נתנה לו

המדיר

במתנה, מהו?

האם

"ככרי"

דווקא

אמר לו,

שנתכוין לאסור עליו דווקא את הככר שלו, ואם כן, דווקא

כי איתיה ברשותיה

[כשהיא ברשותו של המדיר]

הוא דאסור, אבל

משנתנה לו במתנה - מותר.

או דלמא "עליך" אמר ליה, עילויה שויתיה

כ

הקדש.

דהיינו, שנתכוין לומר, ככר זו, שעתה היא שלי, אסורה עליך לעולם! ולכן אסור אף משנתנה לו?

אמר ליה

רבא:

פשיטא, דאף על גב דיהבה ליה

[שנתן המדיר למודר]

במתנה

-

אסור

בה.

שאם לא כן,

אלא

מה שאמר לו

"ככרי עליך"

\-

לאפוקי מאי?

מה בא המדיר לאסור עליו בכך?

הרי בעוד שהככר ברשותו של המדיר - ודאי שהיא אסורה על חבירו, שהרי אינה שלו.

ואם הדין הוא שכשנתנה לו במתנה היא מותרת לו, אם כן, הרי גם את זה לא בא לאפוקי, שכשיתננה לו במתנה תהא אסורה עליו, שהרי היא מותרת לו!

אם כן, האם הוא בא

לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב,

שאם גנבה ממנו המודר - תהא אסורה עליו ? הרי ודאי שלא העלה המדיר על דעתו דבר זה !

אמר ליה

רב חייא בר אבין:

לא.

בזה שאמר "ככרי עליך", נתכוין

לאפוקי דאי אזמניה עלה

[שאם הזמינו המדיר לסעוד בככר זו] - תהא אסורה עליו, אף שהוא מתיר לו לאכול ממנה, כיון שבאותו זמן היא עדיין ככרו, והרי אסרה עליו .