Nedarim 13a — el Talmud en español

דמחית

שמביא

בשר בכור, ומחית בשר דהאיך

, ומביא בשר היתר הזה מצדו השני, ומניחו

גביה

, לידו.

ואמר

על בשר ההיתר "

זה

-

כזה

"!

ו

מחלוקת

תנאי היא

, אם הוא מתפיס במעיקרא, בבשר הבכור לפני זריקת הדם, כשהיה אסור באכילה לכל אדם מחמת קדושת הקרבן, ואסור. או שהוא מתפיס בדהשתא, בבשר הבכור לאחר זריקת הדם, כשהוא מותר באכילה לכהנים, והוא מותר!

ודחינן:

לא

בכך נחלקו רבי יעקב ורבי יוסי.

אלא,

דכולי עלמא

הוא מתפיסו, אפילו אם סתם דבריו, בבשר בכור

לפני זריקת דמים

.

ומאי טעמא דמאן דשרי?

והרי בכור, קרבן הוא!?

היות ו

אמר קרא

בפרשת נדרים [במדבר ל] "איש

כי ידור

נדר לה'" - מלמד הכתוב בכפל לשונו "כי ידור נדר", שלא חל הנדר בהתפסה,

עד שידור

ויתפיס אותו

בדבר הנדור

.

לאפוקי

להוציא

בכור

-

דדבר האסור הוא!

כי בכור הוא קדוש מרחם, מאליו, ואין הוא דבר הנדור בידי אדם!

ו

אילו

מאן דאסר

, סבר:

כיון ש

אמר קרא

"כי ידור נדר

לה'

" - לימד הכתוב "לה'",

לרבות

מתפיס ב

דבר האסור.

ומבארת הגמרא:

ומאן דשרי

[היות והתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור] - זה שאמר הכתוב "

לה'

",

מאי עביד ליה?

מיבעי ליה

, צריך את היתור "לה'" -

למתפיס ב

בשר

חטאת ואשם.

והוינן בה:

ומה ראית לרבות

את המתפיס בבשר

חטאת ואשם, ולהוציא את ה

מתפיס ב

בכור?

ומשנינן:

מרבה אני חטאת ואשם

-

שהוא מתפיס בנדר

.

ומוציא אני את הבכור

-

שהוא קדוש ממעי אמו.

ומאן דאסר

סבר,

בכור נמי

-

מתפיסו בנדר הוא

, כי בנוסף לקדושתו מרחם, שהיא קדושה הבאה מאליה, יש בו גם קדושה הבאה מכח הקדשתו של אדם!

דתניא, משום רבי אמרו: מנין ל

מי ש

נולד

לו

בכור בתוך ביתו, שמצוה

על בעליו

להקדישו

בעצמו, ולומר "הרי זה קדוש בבכורה", על אף שהוא כבר קדוש מאליו מן התורה?

שנאמר

[דברים טו] "

הזכר

-

תקדיש

".

ואם כן, גם בכור הוא דבר הנדור, שהרי הקדישו בעליו.

ומאן דשרי

, סבר, הרי גם

כי לא מקדיש ליה

בעליו לבכור -

מי לא מיקדיש

הבכור מאליו, בשעת לידתו?

ולכן המצוה להקדישו אינה עושה אותו ל"דבר הנדור", לפי שאין תוספת קדושה בהקדשת האדם אותו, אלא יש מצוה גרידא לבעליו, לומר בפיו שיהא הבכור קדוש בבכורה.

שנינו במשנה: האומר

כאימרא, כדירים

הרי זה אסור.

תנא

בברייתא:

אימרא, לאימרא, כאימרא

.

דירים, לדירים, כדירים

.

עצים, לעצים, כעצים

.

אישים, לאישים, כאישים

.

מזבח, למזבח, כמזבח

.

היכל, להיכל, כהיכל

.

ירושלים, לירושלים, כירושלים

.

ב

כולן

, אם הוסיף ואמר:

שאוכל לך

-

אסור

.

אך אם הוסיף ואמר:

לא אוכל לך

-

מותר.

והוינן בה:

מאן שמעינן ליה דלא שני ליה

בין האומר

אימרא

ובין האומר

לאימרא

או

כאימרא

, שבכולן חל הנדר, גם אם אינו מוסיף את כ"ף הדמיון? -

רבי מאיר היא!

שהרי לרבי יהודה אם לא הוסיף את כ"ף הדמיון לא אמר כלום.

אם כן,

אימא סיפא: וכולן

, אם הוסיף ואמר:

לא אוכל לך

-

מותר

.

וזה שלא כרבי מאיר, כי -

והתנן: "

לקרבן לא אוכל לך

" -

רבי מאיר אוסר

.

ואמר

על כך

רבי אבא: נעשה כאומר

"

לקרבן יהא

-

לפיכך לא אוכל לך

"!

ואילו משנתנו מתירה אותו באכילה.

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

, משנתנו מדברת בענין

דאמר

: "

לא

אימרא

לא אוכל לך". שאז מותר לרבי מאיר, היות ואינו סבור ש"מכלל לאו אתה שומע הן".

ואילו

הא דאמר

רבי מאיר שאסור, הוא בענין דאמר: "

לאימרא

[בשוו"א תחת הלמ"ד] לא אוכל לך".

מתניתין:

א.

האומר: קרבן עולה, מנחה, חטאת, תודה, שלמים

-

שאני אוכל לך!

אסור

, על אף שלא הוסיף את כ"ף הדמיון.

רבי יהודה מתיר

, עד שיוסיף את כ"ף הדמיון.

ויש חידוש בדברי רבי יהודה, שלא אומרים בהם "שמם מורה על איסורם", ואינם דומים לאומר "פיגול" או "נותר" בלי כ"ף הדמיון, שבהם אף רבי יהודה אוסר היות ושמם מוכיח עליהם שכוונתו לאיסור.

ב. האומר:

הקרבן, כקרבן, קרבן

-

שאוכל לך

.

אסור

אפילו בלי כ"ף הדמיון.

ג. האומר

לקרבן לא אוכל לך

-

רבי מאיר אוסר.

גמרא:

קתני

במציעתא של המשנה:

קרבן, הקרבן, כקרבן שאוכל לך

-

אסור.

סתמא תנא

"קרבן" -

כרבי מאיר, דלא שני ליה בין

"

אימרא

"

ל

בין "כ

אימרא

".

ופרכינן:

אי רבי מאיר

היא, תיקשי

הא דקתני

בדוגמא הנוספת:

הקרבן שאוכל לך

-

אסור

.

והתניא: מודים חכמים

[רבי מאיר]

לרבי יהודה, באומר הא קרבן, והא עולה, והא מנחה, והא חטאת שאוכל לך

-

שמותר,

לפי

שלא נדר זה אלא בחיי קרבן!