Nazir 62b — el Talmud en español

מתניתין:

במשנה בתחילת הפרק שנינו: נשים ועבדים יש להן נזירות.

חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו [אלא בדרך של הפרה].

ומשנה זו שלפנינו היא הסיפא של המשנה הקודמת, ומפרשת שיש גם חומר בעבדים מבנשים.

חומר בעבדים

שמקבלים עליהם נזירות,

מבנשים

המקבלות עליהן נזירות:

א.

שהוא מפר נדרי אשתו

וכיון שהיפר שוב אינו יכול לחזור בו,

ואינו מפר נדרי עבדו

אלא שיכול למחות בעבדו, ומחאה זו אינה מחלטת כמו הפרה, שאם נתרצה האדון אחר כך שיקיים העבד את נזירותו, הרי זה חייב להשלים את נזירותו.

ב.

הפר לאשתו

את נזירותה:

הפר עולמית

, הרי זו הפרה לעולם.

אבל אם

הפר לעבדו

, כלומר: אם מיחה בעבדו:

יצא

העבד

לחירות ומשלים נזירותו

, כלומר: לכשיצא העבד לחירות הרי זה משלים את נזירותו.

גמרא:

תנו רבנן

:

למה

[בשו"א תחת הלמ"ד; לאיזה ענין]

רבו כופו?

לנזירות

שאם קיבל העבד על עצמו נזירות, רבו מוחה בו שלא יקיים נזירותו.

אבל לא

כופה האדון את עבדו

לנדרים

, [

ולא לשבועות

],

ו

לא ל

ערכין

, שאם אסר העבד על עצמו איזה דבר בנדר אין רבו יכול לכפותו שלא לקיים את נדרו, [וכן אם נשבע צריך לקיים את שבועתו, ואין רבו מוחה בו], ואם נתחייב העבד מפרשת ערכין, ויש לו ממה לשלם אין רבו כופהו שלא לשלם.

ומקשינן:

מאי שנא גבי נזיר

שהאדון כופהו, משום

דאמר רחמנא

בפרשת נדרים:

"לאסור איסר על נפשו

" ולמדנו שאין הכתוב מדבר אלא

במי שנפשו קנויה לו

[לעצמו],

יצא

עבד שאין נפשו קנויה לו

, אלא לאדונו; והוקש נזירות לנדרים שנאמר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

אי הכי אפילו גבי נדרים נמי

, אם יאסור העבד את עצמו בנדר בכל מה שהנזיר אסור בו, נמי יש לנו לומר שיכול האדון לכופו -

ואילו מלשון הברייתא נראה, כי אותו איסור עצמו, אם קיבל על עצמו בדרך של נזירות הרי האדון כופהו שלא יקיים את נזירותו, ואילו כשקיבל על עצמו בדרך של נדר אין האדון יכול לכופו, ומה בין זה לזה!?

אמר רב ששת

:

הכא

בברייתא שחילקה בין נזירות לנדרים -

במאי עסקינן

:

כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו

של העבד, ומלמדת הברייתא: שאם אסר את עצמו באשכול על ידי שקיבל עליו נזירות מן האשכול, הרי האדון כופהו, ואם אסר העבד על עצמו את האשכול בנדר, אין האדון יכול לכופו; והחילוק הוא:

גבי נדרים, דכי מיתסר

העבד

בהאי

אשכול

לא מיתסר באחריני

[כשנאסר העבד באשכול זה בנדר, הרי לא נאסר אלא בזה האשכול בלבד ולא בשאר ענבים או יינות], לכן

לא מצי

האדון

כפי ליה

לעבדו, שהרי אין הפסד לאדון אם לא יאכל העבד את האשכול המסויים שלפניו.

אבל

גבי נזירות, דכי מיתסר בהאי

אשכול על ידי שקיבל עליו נזירות ממנו, הרי

איתסר

אף

בכולהו

[נאסר העבד אף בשאר ענבים ויינות], וכמו ששנינו במשנה לעיל יא א: מזגו לו את הכוס ואמר: "הריני נזיר ממנו" הרי זה נזיר.

ולכן

מצי

האדון

כפי ליה

לעבדו שלא יקיים את נזירותו, כי היות ועל ידי מניעת העבד מכל מה שנאסר לנזיר הרי יוכחש העבד ולא יהא בו כח לעבוד, מסתבר שעל אופן זה בלבד הוא שאמרה תורה שאינו יכול לאסור את עצמו, אלא יכול האדון למחות בו.

תמהה הגמרא:

ו

כי אטו

גבי נדרים

שלמדנו בברייתא שאין האדון כופהו,

מי לא עסקינן

גם באופן

דכי לא אכיל

אותו אשכול

חליש לביה

[יחלש לבו], ולא יהא בו כח לעבוד!?

והרי ודאי שאפילו באופן זה עוסקת הברייתא, ומכל מקום אין האדון יכול לכופו, ובאופן זה הרי תיקשי: מה בין נזירות לנדרים!?

אלא אמר אביי

:

הכא בברייתא במאי עסקינן:

כגון שהיה חרצן מונח לפניו

שאינו טוב לאכילה, שאם אמר: "הריני נזיר ממנו" יכול האדון למחות בו, ואילו אם אמר "חרצן זה עלי" אין האדון יכול למחות בו; והחילוק הוא:

גבי נדרים

ד

בהאי

חרצן

הוא דמיתסר

ולא בשאר דברים שהנזיר נאסר בהם, לכן

לא מצי

האדון

כפי ליה

, שהרי במניעת אכילת חרצן לא יחלש לבו.

אבל

גבי נזיר ד

כשאמר על החרצן: "הריני נזיר ממנו"

איתסר נמי באחריני

[נאסר הוא אף בשאר ענבים ויינות], לכן

מצי

האדון

כפי ליה

, שהרי יחלש לבו ולא יהא בו כח לעבוד.

ואכתי מקשינן:

וגבי נדרים

שמבואר בברייתא שאין האדון כופהו -

מי לא עסקינן

אף באופן

דאי לא אכיל ליה

להאי חרצן

חליש

, כלומר: וכי אטו אין הברייתא עוסקת אף באופן שזקוק הוא לאכילת החרצן, ואם לא יאכלנו יחלש לבו!?

אלא

מכח קושיא זו

אמר רבא

פירוש אחר בברייתא; שאין כוונתה לומר שבנזירות יכול הוא לכפות ובנדרים אינו יכול לכפות, אלא בהיפוך:

למה רבו

"

צריך

"

לכפותו

, כלומר: באיזה ענין קבלת העבד חלה ואינה מתבטלת אלא במחאת האדון - רק

לנזירות

-

ואין צריך

האדון

לכפותו לנדרים

, כלומר: אף בלי שימחה האדון בעבדו אין הנדר חל כלל כשנדר באופן שתיפגע מלאכת אדונו,

ו

כן

אינו צריך לכפותו לשבועה

שאינה חלה כלל כשפוגעת היא במלאכת אדונו -

ומה שאמרו בברייתא "ולא לערכין" אינו שוה לנדרים ושבועות, אלא לומר: שאין מועילה מחאתו של האדון לבטל את קבלת העבד.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא

אין נדרי ושבועות העבד חלים כלל?

דאמר קרא

בפרשת שבועות: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים

להרע או להיטיב

", ודרשינן:

מה הטבה

[נשבע "להיטיב"]

רשות

היא,

אף הרעה

[נשבע "להרע"] דוקא כשהיא

רשות

-

הרי למדנו:

יצא

עבד ששבועתו היא

להרע

לאחרים

שהרי מכחיש כחו ואינו חזק למלאכה של אדונו -

שאין הרשות בידו

של העבד לישבע; וכשם ששבועה אינה חלה, כך נדר אינו חל.

מתניתין:

עבר

העבד שקיבל על עצמו נזירות

מכנגד פניו

של אדונו, כלומר: ברח.

רבי מאיר אומר: לא ישתה

העבד יין משום נזירותו.

רבי יוסי אומר: ישתה

העבד יין; ובגמרא תתבאר מחלוקתם.

גמרא:

קא סלקא דעתין, שהמשנה עוסקת באופן שמחה האדון בעבדו, וברח העבד ונתייאש האדון ממנו, וכיון שנתייאש ממנו יצא העבד מרשותו; ואם כן

לימא בדשמואל קמיפלגי: דאמר שמואל

:

המפקיר

את

עבדו

או שברח ונתייאש ממנו,

יצא

העבד

לחירות, ואינו צריך

עוד

גט שחרור

מאדונו כדי להיות מותר בישראל -

רבי מאיר

הסובר: לא ישתה -

אית ליה דשמואל

, והיות ושוב אינו ברשות אדונו, הרי מחוייב הוא להשלים נזירותו, וכמו ששנינו לעיל במשנה: "יצא לחירות ומשלים נזירותו".

אבל

רבי יוסי לית ליה דשמואל

, ועדיין ברשות אדונו הוא, ולכן ישתה יין.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת שמשנתנו עוסקת באפן שנתייאש הימנו, ואם כן בהכרח שרבי יוסי אינו סובר כשמואל; אלא:

דכולי עלמא אית להו דשמואל

, ואם אכן נתייאש האדון ממנו, הרי זה כמי שנשתחרר בגט ואינה מועילה לו מחאת האדון שמחה בו -

אלא

משנתנו עוסקת באופן שלא נתייאש הימנו, ונחלקו בדין העבד בשעת בריחתו עד שיחזור לאדונו; ובהכי קמיפלגי:

מאן דאמר

רבי יוסי -

ישתה

העבד יין בשעת בריחתו, כי

סבר

האדון בלבו:

סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה

[הרי בסופו של דבר ישוב אלי], ואם כן רצוני הוא ד

לישתי חמרא

[שישתה העבד יין],

כי היכי דלא ליכחוש

[כדי שלא יוכחש העבד].

ולמאן דאמר

רבי מאיר - "

לא ישתה

", כי אדרבה כך

סבר

האדון בלבו:

ליהוי ליה

לעבד

צערא

[יצטער העבד במניעת שתיית יין],

כי היכי דליהדר גביה

[כדי שישוב אלי] ואז ישתה יין.