Nazir 57a — el Talmud en español

גמרא

שנינו במשנה: אמר לי, מה זה עקיבא!? אין דנין כאן מקל וחומר, [לפי שאין דנין קל וחומר מהלכה]:

איבעיא להו

לבאר דברי רבי עקיבא: האם הכוונה היא ש

עצם כשעורה

שהנזיר מגלח עליה

הלכה

למשה מסיני היא, כי מעיקר הדין לא היה צריך הנזיר לגלח עליה,

ורביעית דם

הרי אנו באים ללמוד

מקל וחומר

מעצם כשעורה שיהא הנזיר מגלח אף עליה,

ואין דנין קל וחומר מהלכה

.

או דילמא: רביעית דם

שהיא מטמאת באוהל

הלכה

למשה מסיני היא ואין לה מקור בתורה,

ו

מ

עצם כשעורה

אנו באים ללמוד

קל וחומר

על רביעית דם כיון שהיא חמורה ממנה לענין טומאת אוהל -

ואין דנין קל וחומר מ

כח חומר שהוא

הלכה

למשה מסיני, כלומר: אם החומרא היא הלכה למשה מסיני, אינו נחשב חומר לעשות על ידו קל וחומר.

תא שמע

דתניא בהדיא:

עצם כשעורה הלכה

היא שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה,

ורביעית דם

מ

קל וחומר

אנו באים ללומדה,

ואין דנין קל וחומר מהלכה

.

הדרן עלך פרק כהן גדול

--- title: "חברותא - נזיר — פרק שמיני - שני נזירים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02353.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק שמיני - שני נזירים

Оригинал главы פרק שמיני - שני נזירים

הקדמה לשתי המשניות הבאות:

א. הנזיר שנטמא הרי הוא סותר את ימיו הקודמים, ומגלח ביום השביעי ומביא למחרת קרבנות טומאה, ואם איחר תגלחתו הרי זה מביא קרבנותיו אפילו בו ביום, ובלבד שיקדים תגלחתו, ויש מן האחרונים הסוברים שהוא לעיכובא; ואחר כך מונה נזירות טהרה ומביא קרבנותיו: חטאת עולה ושלמים כולם מן הבהמה.

ב. קרבנות הטומאה הן: חטאת העוף, עולת העוף ואשם; ולדעת משנתנו: החטאת מעכבת את חלות נזירות הטהרה, ואילו העולה והאשם אינם מעכבים.

ג. חטאת העוף באה בכל מקום אפילו על ספק, אבל אינה באה בנדבה; ואף עולת העוף יכול אדם להביא - אם ירצה - בספק, ובלבד שיביאנו בתנאי שאם אינו חייב בה תהא לנדבה, שהעולה באה בנדבה; אבל האשם לדעת משנתנו אינו בא בתנאי נדבה.

ד. נזיר שהוא ספק טמא, אינו יכול לגלח לטומאתו עד שימלאו ימי נזירותו, שהרי ספק הוא לו שמא טהור הוא, והרי הוא אסור בגילוח; ואף לכשימלאו ימי נזירותו צריך הוא להביא תחילה קרבן אחד על כל פנים, ואחר כך יגלח, שאם נזיר טהור הוא, תהא תגלחת זו "תגלחת טהרה".

מתניתין:

שני נזירים

שקיבלו עליהם סתם נזירות של שלשים יום ביחד -

שאמר להן

עד

אחד: ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם

.

ונמצא כל אחד מהם ספק נזיר טמא, שחייב לגלח ולהביא קרבן טומאה; ואין שניהם יכולים להביא קרבן טומאה כקרבן חובה, משום שרק האחד טמא ונמצא קרבנו של השני שהוא חולין בעזרה.

וגם אינם יכולים לגלח לאחר שבעה, היות והאחד הרי טהור הוא, ועד שלא ייזרקו דמיו של קרבן טהרה אחד אינו יכול לגלח; וקרבן זה אין שניהם יכולים להביאו בתורת חובה כדי להתיר להם לגלח, שהרי האחד טמא הוא, ועדיין אינו חייב בקרבן טהרה עד שיביא קרבן טומאה וימנה נזירות חדשה, היות והימים הראשונים נפלו; ולפיכך: הרי אלו השנים צריכים הזאת שלישי ושביעי וטבילה, ו

מגלחין

במלאת ימי נזירותם, ותגלחת זו היא תגלחת טהרה לאחד, ותגלחת טומאה לשני -

ומביאין

שניהם כאחד

קרבן טומאה וקרבן טהרה

, שיעלה האחד לטמא והאחד לטהור, וכדמפרש ואזיל.

ואומר

כל אחד על חבירו:

אם אני הוא

שהייתי

טמא

, הרי

קרבן הטומאה

יהא

שלי, ו

אילו

קרבן

ה

טהרה

יהא

שלך

.

ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה

יהא

שלי, וקרבן

ה

טומאה

יהא

שלך

.

וסופרין

שניהם

שלשים יום

לנזירות טהרה, שהרי אחת הנזירויות נסתרה מחמת הטומאה ואין אנו יודעים של מי,

ומביאים

במלאת ימי הנזירות

קרבן טהרה

אחד שיעלה למי שהיה טמא וצריך עכשיו קרבן טהרה, וכדמפרש ואזיל.

ואומר: אם אני הוא הטמא

[שהייתי טמא],

קרבן טומאה

שהבאנו כבר - היה

שלי, וקרבן

ה

טהרה

שהבאנו כבר היה

שלך

שהרי כך התנינו בתחילה,

וזה

שאנו מביאים עכשיו יהא ל

קרבן טהרתי

.

ואם אני הוא הטהור, קרבן

ה

טהרה

שהבאנו כבר היה

שלי, וקרבן הטומאה

שהבאנו כבר היה

שלך

שכך התנינו,

וזה

שאנו מביאים עכשיו יהא ל

קרבן טהרתך

.

גמרא:

קיימא לן: ספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור.

מקור הדין שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, הוא מסוטה שנסתרה וספק אם נבעלה, שאמרה תורה [במדבר ה יג] "והיא נטמאה", וממנה למדנו לכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא.

דעת התוספות בסוגייתנו, שטעם ספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, הוא משום שאנו מעמידים אותו בחזקת טהרה.

מקשה הגמרא:

קתני

במשנתנו: "

שני נזירים שאמר להם

[

אחד

]

ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם

מגלחין ומביאין קרבן טומאה":

ו

אמאי!?

והרי

כל ספק טומאה ברשות היחיד

שהוא טמא -

מהיכא ילפינן לה

[מנין אנו לומדים]?

מסוטה

שהיא טמאה מספק! ואם כן:

מה סוטה

אין שם - במקום הסתירה שהוא מקום הספק - אלא

בועל ונבעלת, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד

שהוא טמא, אינו אלא

כגון דאיכא בי תרי

[שהיו שני אנשים] בלבד.

אבל הכא

הרי:

שני

ה

נזירים והאי דקאי גביהון

[העד שעומד אצלם]

הא תלתא

[הרי שלושה איש].

ואם כן:

הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים, וכל ספק טומאה ברשות הרבים

הרי

ספיקו טהור

, ולמה צריכים הם להביא קרבן טומאה!?

אמר רבה בר רב הונא

: משנתנו עוסקת

באומר

העד:

ראיתי

מרחוק

טומאה שנזרקה ביניכם

, והיות ואין הוא במקום הספק, אין כאן ספק טומאה ברשות הרבים.

אמר רב אשי

לסייע:

דיקא נמי

מלשון משנתנו כתירוצו של רבה בר רב הונא: