Nazir 52b — el Talmud en español

ומוכיחה הגמרא ממנין "ששה" דברים שנחלקו בהם רבי עקיבא וחכמים, ששדרה וגולגולת כאחד הם שמטמאים:

ואי סלקא דעתך או שדרה או גולגולת

תנן,

הני שבעה הויין!

שיש למנות "שדרה הבאה משני מתים" ו"גולגולת הבאה משני מתים" בשנים, ונמצא בין הכל שבעה דברים שנחלקו בהם רבי עקיבא וחכמים!?

ומשנינן: לעולם שדרה או גולגולת תנן, ואכן נחלקו בשבעה דברים, ויש לבאר בארבעה אופנים למה נאמר בברייתא "ששה דברים":

[ו

סימן

לארבעת האופנים: א.

יחיד;

ב.

שהוא;

ג.

גילח;

ד.

ואחד

].

א.

כי קתני

, כלומר, מי הם הבאים במנין:

כל היכא דפליגי עליה

דרבי עקיבא -

רבים

[רק אותם דברים שנחלקו עליו הרבים],

לאפוקי

[להוציא] "

עצם כשעורה

שנחלק לשנים"

דיחיד הוא דפליג עליה

[תנא יחיד הוא שנחלק עליו], ולכן אינו במנין.

דתניא: עצם כשעורה שנחלק לשנים: רבי עקיבא מטמא, ורבי יוחנן בן נורי מטהר

.

ב.

ואי בעית אימא: כי קתני

[מי הם הבאים במנין] רק

מידי דמת

[דברים שנחלקו בהם בטומאות של מת], אבל

מידי דחי

דהיינו אבר מן החי

לא קתני

.

ג.

ואיבעית אימא: כי קתני כל היכא

[אין באים במנין אלא אותם דברים]

דנזיר מגלח על אהילו, לאפוקי עצם כשעורה דלא

מגלח על אהילו.

ד.

ואיבעית אימא: כי קתני כל היכא דהדר ביה

[שחזר בו רבי עקיבא], וכמו ששנינו בברייתא: ששה דברים רבי עקיבא מטמא וכו' "וחזר בו רבי עקיבא"

; לאפוקי רביעית דם

הבאה משני מתים

דלא הדר ביה

[שלא חזר בו רבי עקיבא].

ד

הרי

אמר ליה רבי לבר קפרא

תלמידו:

לא תשנה רביעית דם בחזרה

[אל תמנה אותו בין הדברים שחזר בו רבי עקיבא],

שהרי

:

א.

לימוד ערוך הוא בפיו של רבי עקיבא

: רביעית דם משני מתים מטמא.

ב.

ועוד

שהרי

המקרא מסייעו

: שנאמר:

ועל כל נפשות מת לא יבוא

[הכהן הגדול].

ומדאמר הכתוב "נפשות" ולא "נפש", למדנו שאפילו על רביעית דם הבאה משני מתים לא יבוא, שהרי "מת" משמע רביעית דם שחיי אדם תלויין בה, ו"נפשות" משמע שאותה רביעית דם באה משני מתים.

רבי שמעון אומר

לקיים דברי רבי:

עד יום מותו של רבי עקיבא היה מטמא

ברביעית דם הבאה משני מתים, ואולם

אם משמת חזר בו

רבי עקיבא - זאת

איני יודע

.

תנא: הושחרו שיניו

של רבי שמעון

מפני תעניותיו

, כלומר ישב רבי שמעון ימים רבים בתענית על משפט זה שאמר, כי אין זה דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה.

תא שמע

דשדרה או גולגולת תנן:

דתניא: בית שמאי אומרים

: "

רובע

קב

עצמות

" שאמרו חכמים שהוא מטמא, היינו כשהוא בא

מן העצמים

או משנים או משלשה

אברים.

יש לפרש בשני אופנים:

האחד: כלומר: כל עצם מעצמות אברי המת, הרי היא מטמאת כשיש בה רובע הקב.

השני: רובע קב עצמות הבא מעצמות כל שהן שבמת, "ובלבד" שיהיו משנים או משלשה אברים, אבל כשהן באות מעצם של אבר אחד, אין הן מטמאות אפילו ברובע הקב.

ובית הלל אומרים

: רובע קב עצמות שאמרו: היינו

רובע מן הגויה

[הגוף]

מרוב הבנין או מרוב המנין

, כלומר: רובע קב עצמות הבאות מרוב בנין הגוף או מרוב מנין הגוף - וכגון שקיצה מעט מכל אחד ואחד עד שהעמידו על רובע הקב - הוא המטמא, אבל רובע הקב הבא משאר עצמות אינו מטמא.

אמר רבי יהושע

:

יכולני לעשות

, יכול אני לפרש את דבריהם באופן שיהיו

דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד

, ואין בהם מחלוקת.

כי יש לפרש שבית שמאי לימדונו רובע הקב מעצמות רוב הבנין, ובית הלל לימדונו רובע הקב מעצמות רוב המנין; וכך אפרש:

שבית שמאי

ה

אומרים

: "

משנים או משלשה

", היינו:

או

עצמות הבאות

משני שוקיים

של המת

ו

מ

ירך אחד

, ומתוך שהשוקיים דקים ביותר אינם בחשבון אלא אחד, ועם הירך הגדול הרי "משנים".

או

עצמות הבאות

משני ירכיים ושוק אחד

, והיינו "משלשה" -

ולכך מטמאים עצמות הבאות מאלו ברובע הקב:

הואיל ו

הם

רוב בניינו של אדם מ

ן ה

גובה

של האדם.

ובית הלל אומרים: מן הגוייה או מרוב בנין או מרוב מנין

, כלומר: אף עצמות הבאות מרוב המנין הרי הן מטמאות ברובע הקב כעצמות הבאות מרוב הבנין -

הואיל וישנן

רוב מנין עצמותיו של אדם -

מפרקי ידים ורגלים

, כלומר: בפרקי הידים והרגלים תמצא רוב מנין עצמותיו של אדם בלא שיהיה בהן רוב בנינו.

שמאי אומר: אפילו עצם אחד

כשהוא בא

מן השדרה או מן הגולגולת

הרי הוא מטמא באוהל, ואף שאין בו רובע הקב.

ומסתבר לגמרא, שהחכמים החולקים על שמאי בשדרה וגולגולת ואינם מטמאים בעצם אחד ממנו, לא נחלקו עליו כל כך לומר שאינם מטמאים עד שיהיו שניהם כאחד.

ואם כן שמע מינה: שדרה או גולגולת תנן.

ודחינן:

שאני שמאי דמחמיר טפי

[שהוא מחמיר מאד], ורק לדעתו די בשדרה או גולגולת, אבל חכמים שנחלקו עליו וסוברים שעצם מן השדרה והגולגולת אינה מטמאת לבדה, נחלקו עליו גם בזה שצריך שדרה וגולגולת כאחד.

מוסיפה הגמרא:

ליפשוט מינה

בהיפוך:

טעמא דשמאי דמחמיר

, כלומר: אין די בשדרה או גולגולת אלא לשמאי המחמיר, שהרי אמר בפירוש: "מן השדרה או מן הגולגולת",

הא רבנן

שאמרו "שדרה וגולגולת" ולא אמרו "או או" משמע:

עד דאיכא שדרה וגולגולת

שלמים כאחד.

ודחינן:

לא

תפשוט, כי

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי, אלא בעצם אחד דאתי

[הבא]

מן השדרה והגולגולת

, שהם סוברים שאינו מטמא באוהל, דלא כשמאי.

אבל, היכא דאיתיה

לשדרה וגולגולת

בעיניה

[כשהן שלמות] שאף הם מודים שהן מטמאות, בזה לא נחלקו על שמאי, ומודים ד

אפילו חדא מינהון

[אחת מהן] מטמאת, ואף שלא אמרו כן בהדיא.

א. כשם שעצמות רוב המנין והבנין מטמאות כשהן שלמות או שיש שיעור רובע הקב מעצמות הבאות מהן, כך שדרה וגולגולת המטמאות כשהן שלמות, אם יש רובע הקב מעצמות הבאות מהן הרי הן מטמאות.

ב. שנינו במשנה לקמן נד א, שאין הנזיר מגלח על אהילן של רובע עצמות.

בעי רמי בר חמא: רובע

קב של

עצמות

הבאות

מן

ה

שדרה והגולגולת

, שהוא מטמא כמו רובע קב של עצמות הבאות מרוב המנין או הבנין,

מאי

הוא דינו לענין גילוח?

האם אף בעצמות השדרה והגולגולת נתקבלה ההלכה שלענין גילוח אין די ברובע הקב אלא בחצי הקב?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

כי קתני

במשנתנו שאינו מגלח אלא על

חצי קב עצמות

"על מגען ועל משאן ועל אהילן", רק

היכא דאיכא משאר אבריו

[כשהעצמות באות משאר אבריו] שהן קלות, כי אינן מטמאות באוהל אלא כשהן רוב הבנין או המנין או באות מהם, ולכן אינו מגלח עליהן - כשהן באות מרוב המנין והבנין - אלא בשיעור חצי קב.

אבל

כשהעצמות באות

מן

ה

שדרה ו

ה

גולגולת דחמירי

, [השדרה והגולגולת חמורות] שהן מטמאות כשהן שלמות או שבורות אפילו כשאינן מרוב המנין והבנין - שמא נאמר ד

אפילו

ב

רובע

קב

עצמות

, כשיעור שהוא נטמא בהן, יהא מגלח.

או דלמא לא שנא

. ואלו ואלו אין מגלח עליהן אלא בשיעור חצי קב.

אמר רבא: תא שמע

ממה ששנינו במשנתנו שהנזיר מגלח על "

השדרה והגולגולת

".

דסלקא דעתיה דרבא שאין לך שדרה וגולגולת שאין בהן רובע הקב עצמות, ואין מגלחין אלא שדרה וגולגולת שיש בהן רובע הקב עצמות.

ואי סלקא דעתך רובע עצמות דאתי מן שדרה וגולגולת

[הבאות מהן ואינן שלמות]

חמיר

[חמור משאר עצמות] והנזיר מגלח עליו אפילו ברובע הקב, למה לו לתנא לשנות "השדרה והגולגולת", דמשמע: שדרה וגולגולת שלמות?

ליתני: על רובע עצמות הבא מן השדרה

והגולגולת!?