Nazir 4a — el Talmud en español

ו

הרי

אי אפשר שבא הכתוב לאסור יין זה, שהרי -

וכי

מושבע ועומד עליו

, על יין של קידוש והבדלה לשתותו,

מהר סיני הוא

, עד שתאמר אין נזירות חלה עליו!?

כי אמנם יש מצוה מן התורה לקדש את השבת בכניסתה ובצאתה בדברים של שבח וקידוש, אבל מן התורה אינו צריך לקדש או להבדיל על היין, אלא רק חכמים תיקנו שיהיה הקידוש או ההבדלה על היין.

ונמצא, שאין מצוה מן התורה ביין, ואיך נאמר שאת שתיית היין הזה בא הכתוב לאסור? ומפרשינן:

אלא

, יין מצוה שבא הכתוב לאסור על הנזיר, הוא

כי הא

[כגון מה]

דאמר רבא

: מי שאמר "

שבועה שאשתה יין

",

וחזר ואמר

"

הריני נזיר

" -

אתיא נזירות

, ו

חיילא על שב ועה

.

בא חיוב הנהגת הנזירות, שאוסרו בשתיית יין, ומבטל את החיוב שנתחייב לשתות יין בגלל השבועה.

ויין זה הוא "יין מצוה", ובא הכתוב "מיין ושכר יזיר", לרבות את היין הזה, שיהיה גם הוא אסור לנזיר.

ומקשינן:

ורבנן נמי

, שלמדו מן המקרא "מיין ושכר יזיר", שהנודר באחד מאיסורי נזיר נאסר בכולן -

הא מיבעי ליה

, הרי יש צורך בפסוק הזה כדי

לאסור יין מצוה כיין הרשות

. ואם כן, כיצד הם דרשו ממנו שאם נדר באחד מאיסורי נזיר הוא נעשה נזיר בכל!?

ומשנינן: אף על פי שהכתוב בא ללמד על יין מצוה, בכל זאת, יש ללמוד ממנו גם שהנוזר באחד מאיסורי נזיר הרי הוא נאסר בכולם,

כי

אם כן

, אם תאמר שלא בא הכתוב אלא ללמד דין אחד בלבד,

לימא קרא

[יאמר הכתוב] רק "

מיין

יזיר" -

מאי

, מהו שהוסיף ואמר הכתוב "

ושכר

" [והכונה לשכר הנעשה מן היין]?

אלא

שמעת מינה

מכפל לשון הכתוב "יין ושכר",

תרתי

, את שתי ההלכות: א. לאסור יין מצוה כיין הרשות.

ב. הנוזר מאחד מאיסורי נזיר, נאסר בכולם.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי שמעון:

ורבי שמעון

, שאינו דורש ממקרא זה לרבות גם את הנוזר מאחד מאיסורי נזיר שהוא אסור בכולם - אמר לך:

היינו טעמא דכתב

, לפיכך ייתר הכתוב בלשונו ואמר "

שכר

", כדי

לאלופי

ללמד בגזירה שוה "

שכר שכר

" מנזיר

ל

מי שבא אל ה

מקדש

כשהוא שתוי -

דכתיב

: "

יין ושכר אל תשת אתה

[אהרן]

ובניך אתך

בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו". והעובר על כך, חייב מיתה בידי שמים ומלקות. ומהגזירה שווה זו אנו למדים:

מה גבי נזיר

, רק

יין הוא דליתסר

[יין הוא שנאסר],

אבל שאר משקין המשתכרין

[המשכרים]

לא

נאסרו לנזיר.

אף גבי

שתויי יין הנכנסים ל

מקדש

, שנאמר גם בו "שכר" -

נמי

, אין חייבים אלא אם שתו יין או שכר הנעשה מן היין.

כי רק שתוי

יין, הוא דליתסר

, הוא הנאסר מלבוא אל המקדש.

אבל

מי שהיה שכור מ

שאר משקין המשתכרין

-

לא

נאסר.

ו

דרשה זו היא

לאפוקי

[להוציא]

מדרבי יהודה

, המחייב מלקות אף שכור משאר דברים המשכרין הנכנס למקדש.

וכ

דתניא

בברייתא:

רבי יהודה אומר

: כהן ש

אכל דבילה

תאנה "

קעילית

" [הנקראת כך על שם מקומה], שאכילתה משכרת -

ושתה

[או ששתה]

דבש וחלב

, שגם שתייתם משכרת -

ונכנס למקדש

בשכרותו,

חייב

מלקות.

א. קיימא לן ש"אין איסור חל על איסור".

כלומר, כל דבר שנאסר על האדם, ושוב נתחדש איסור אחר, האוסר את מה שכבר נאסר, אין האיסור השני חל. ואין עונשין את העובר על האיסור השני, אלא רק מענישים אותו בעונש המגיע לו על האיסור שחל ראשון.

ב. ונחלקו תנאים באופן שהאיסור השני הוא "איסור כולל", שנכללים בו דברים שלא נאסרו באיסור הראשון, האם חל אז גם האיסור השני, ויתחייב משום שני האיסורים, או שגם באיסור כולל אמרינן אין איסור חל על איסור.

כגון, נבילה, שתחילה חל עליה איסור אכילת נבילה, וכשמגיע יום הכיפורים היא נאסרת באכילה משום יום הכפורים. אך האיסור השני "כולל" את כל המאכלים, גם מאכלים כשרים.

האומרים שחל איסור יום הכיפורים על איסור הנבילה, טעמם הוא, משום שיש לומר: כיון שהאיסור השני חל עתה על שאר הדברים, הרי הוא חל גם על הנבילה שנאסרה קודם לכן, כי לא נאמר הכלל שאין איסור חל על איסור אלא במקום שאין האיסור השני יכול לחול, כלל.

ועתה, שבה הגמרא לבאר את שיטתו של רבי שמעון ביתור הכתוב "מיין ושכר יזיר", באופן אחר -

איבעית אימא

, אם תרצה, יכול עתה לבאר כך:

לא בא הכתוב לרבות יין מצוה, וכגון שנשבע לשתות יין, וכפי שביארה הגמרא לעיל. היות ולפי ביאור זה, הוצרכנו לכל מה שאמרה הגמרא לעיל בשיטת רבי שמעון וחכמים, שרבנן החולקים, גם הם דורשים את הפסוק הזה מיתור הלשון של "יין ושכר".

אלא, הלימוד מהיתור של "מיין ושכר יזיר" הוא רק לדעת רבי שמעון, שהוצרך לריבוי זה. אבל לדעת חכמים, פסוק זה אינו מיותר להם, ואין הם צריכים ללמוד את דינו של רבי שמעון מיתור זה.

כי רק רבי שמעון, לשיטתו, סובר שמיותר הכתוב "מיין ושכר יזיר", שהרי אין הוא דורש כחכמים, שפסוק זה בא לרבות את הנוזר מאחד מן האיסורים. ולכן הוא דורש מן הפסוק "מיין ושכר יזיר" לרבות את מי שנשבע שלא לשתות כוס זה של יין, ושוב נדר נזירות, שאם שתה את אותו הכוס הרי הוא לוקה שתים, ואין אומרים "אין איסור חל על איסור".

והשתא לא תיקשי: חכמים הדורשים מן הכתוב "מיין ושכר יזיר" ללמוד כשיטתם, מנין ילמדו דין זה!? משום שלשיטתם, פשיטא היא שילקה שתים, כי "איסור חל על איסור" כשהאיסור השני "כולל" גם מה שלא נאסר באיסור הראשון. ואף כאן, הרי הוא נאסר על ידי הנזירות אף בשאר יינות מלבד כוס זה שנשבע עליו, ולכן חל איסור הנזירות אף על כוס זה ולוקה שתים.

ולא נצרך הכתוב "מייין ושכר יזיר" ללמד שלוקה שתים, אלא לדעת

רבי שמעון

עצמו ד

לית ליה איסור חל על איסור

ואפילו ב"כולל", ולכן הוצרכה התורה לחדש שהוא לוקה אף משום נזירות.

כ

דתניא

בברייתא, שלדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור, ואפילו בכולל:

רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים פטור

משום יום הכפורים, כיון שאין איסור יום הכיפורים חל על איסור נבילה שקדם לו.

הרי שאין חל איסור יום הכפורים על נבילה, על אף שהוא "כולל" גם שאר אוכלים שעדיין לא נאסרו.

וכאן שבה הגמרא לבאר את דעת חכמים, הסוברים שהנודר באחד מאיסורי נזיר אסור בכולם, ואינם דורשים כרבי שמעון שלמד מהכתוב "מכל אשר יעשה מגפן היין", שאינו נזיר עד שיזיר מכולם:

ולרבנן נמי

, ו

הכתיב

"

מכל אשר יעשה מגפן היין

", ויש לנו ללמוד מן המקרא הזה שאין נזיר אלא הנודר מכולם, וכדעת רבי שמעון?

ומפרשינן:

אמרי לך רבנן, התם

שאמר הכתוב "מכל" אשר יעשה מגפן היין -

לימד

הכתוב

על

כל

איסורי נזיר

כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגין -

שמצטרפים זה עם זה

להשלים לשיעור המחייב את הנזיר במלקות.

כדי שלא תאמר: לא חייבה תורה אלא אם כן אכל או שתה שיעור שלם מאחד מן המינים הללו. ולכך אמרה תורה: "מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל".

ומוסיפה הגמרא ומבארת:

ורבי שמעון

, הלומד מ"מכל אשר יעשה מגפן היין" שאינו נזיר עד שיזיר מכולם, ולא מיותר לו "מכל" ללמוד על צירוף, הולך לשיטתו, כי רבי שמעון

לית ליה צירוף

.

הוא אינו צריך יתור מהפסוק לכך, משום שלדעתו אין צורך להגיע לצירוף, היות והוא סבור כי אפילו בשאר איסורים, כחלב ודם, מחייב מלקות על אכילת כל שהוא.

דתניא: רבי שמעון אומר

:

א. די באכילת איסור

כל שהוא

כדי

ל

חייבו

מלקות

.

ב.

לא אמרו

[דהיינו, לא נאמרה הלכה למשה מסיני לשער את האכילה של איסור] ב

כזית, אלא

רק

לענין

חיוב

קרבן

חטאת בלבד [כשאוכל דבר בשוגג שחייבים על אכילתו במזיד כרת, כמו האוכל חלב או דם בשוגג].

אבל לא נאמר שיעור אכילה בכזית לגבי חיוב מלקות, אלא הוא לוקה על אכילת כל שהוא מדבר האסור בלאו.

וכיון שאיסורי נזיר אין בהם אלא מלקות, ובכל שהוא הוא מתחייב לדעת רבי שמעון, שוב אין צורך ללמדנו שאיסורי נזיר מצטרפים זה עם זה, ומיותר המקרא לדרוש ממנו שאינו נזיר עד שיזיר מכולם.

מתניתין:

א. שמשון בן מנוח, הזירו מלאך ה' מן הבטן. שנאמר [שופטים יג]: "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח. וירא מלאך ד' אל האשה", ואמר לה "כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים".

ב. נחלקו תנאים [בעמוד ב], אם יכול אדם לקבל על עצמו "נזירות שמשון". ומשנתנו כדעת הסובר שיכול אדם לקבל על עצמו "נזירות שמשון".

ד. שם אשתו של שמשון היה "דלילה", שנאמר [שופטים טז]: "ויהי אחרי כן, ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה".

והוא עקר דלתות העיר עזה, שנאמר [שופטים טז] "וילך שמעון עזתה. וישכב שמשון עד חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה ויאחוז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות, ויסעם עם הבריח, וישם על כתפיו".

ופלשתים נקרו את עיניו, שנאמר [שופטים טז] "ותאמר [דלילה], פלשתים עליך שמשון! ויאחזוהו פלשתים, וינקרו את עיניו".

מי שאמר: "

הריני כשמשון

", ואף הוסיף לומר "

כבן מנוח

", והוסיף ואמר "

כבעל דלילה

",

ו

"

כמי

[או כמי]

שעקר דלתות עזה

"; "

וכמי שנקרו פלשתים את עיניו

",

הרי זה נזיר שמשון

.

אבל באמירת "הריני כשמשון", אף שהוסיף לומר "כבן מנוח", אינו נזיר אם לא הוסיף אחד משלשת לשונות הללו, משום שבלעדי ההוספה הזאת, אין משמעות לשונו מוכחת שכוונתו לשמשון הנזיר.

ואולם, אם אמר אחד משלשת הלשונות הללו לבדם, נמי הוי "נזיר שמשון", שבלשון כזאת אין לטעות בכוונתו.

גמרא:

ותמהה הגמרא:

למה לי למיתנא כל הלין!?

למה לא די לומר "הריני כשמשון" או "הריני כבן מנוח" כדי להעשות כנזיר, אלא צריך להוסיף: "הריני כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה" [או שתי הלשונות האחרים שנשנו במשנה]!? ומשנינן:

צריכי

, כלומר: צריך הוא להוסיף!

דאי אמר

"

הריני כשמשון

" לבד,

הוה אמינא

[יש לפרש כוונתו], שלא לשמשון הנזיר נתכוין, אלא ל

שמשון אחרינא

-

קא משמע לן

"

כבן מנוח

".

לכן צריך הוא להוסיף "כבן מנוח".

ואי תנא

רק "כשמשון ו

כבן מנוח

", גם בזה אין די. כי

הוה אמינא

, הייתי אומר,

איכא דמתקרי הכי

, ישנו אדם ששמו שמשון בן מנוח, והתכוון לומר שהוא יהיה כמוהו - לכן

קא משמע לן

התנא, שצריך להוסיף ולומר: "

כבעל דלילה

" "

וכמי

[או "כמי"]

שנקרו פלשתים את עיניו

".

מתניתין:

המקבל על עצמו נזירות ללא הגבלת זמן, שאמר "הריני נזיר עולם", הרי הוא נזיר לעולם, ותוך כדי קיום הנזירות יש לו דין מיוחד, שיתבאר במשנתנו.

מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?

נזיר עולם

: אם

הכביד שערו

הרי זה -

מיקל

את שערו

בתער

, אם ירצה .

ומביא

נזיר העולם כשיקל את שערו,

שלש בהמות

, לחטאת, עולה ושלמים, כקרבנות הנזיר בגמר נזירותו, על אף שנזיר עולם אינו מסיים את נזירותו.

ואם נטמא

נזיר העולם, הרי זה

מביא קרבן טומאה

[שתי תורים או שני בני יונה, ואשם כשאר הנזירים].

אבל

נזיר שמשון

, אפילו אם

הכביד שערו, אינו מיקל

אותו.

ואם נטמא, אינו מביא קרבן טומאה

.

גמרא:

שנינו במשנה: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון:

ומקשינן: "

נזיר עולם

" -

מאן דכר שמיה!?

מי הזכיר עד עתה את ענין נזיר עולם, עד שהתנא מתייחס אליו כדבר ידוע!? ומשנינן:

חסורי מיחסרא

משנתנו,

והכי קתני

בה:

האומר

: "

הריני נזיר עולם

",

הרי זה נזיר עולם!

ו

מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?

-

נזיר עולם

, אם

הכביד שערו, מיקל בתער, ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה

.

נזיר שמשון

, אם

הכביד שערו, אינו מיקל בתער

,