Nazir 37a — el Talmud en español

בשלמא לדידי, דאמינא

, שאני מפרש את טעם המשנה בטבול יום

משום ד

"

היתר מצטרף לאיסור

", לא יקשה עלי מדוע אנו תולין לקולא, והרי היתר מצטרף לאיסור מן התורה -

משום שיש לפרש את הברייתא שהיא עוסקת ב

כגון דנפישי חולין

[רבים הם החולין שבקופה על סאת התרומה שנפלה ונתערבה בחולין], ולכן תולים אנו לקולא, ואומרים "שאני אומר".

אלא לדידך, דאמרת

בטעם המשנה בטבול יום, שהוא

משום דאיכא כזית בכדי אכילת

פרס

, ו"כזית בכדי אכילת פרס, דאורייתא הוא", אם כן:

כי נפישי חולין, מאי הוה

[מה בכך שרבים החולין שבקופות על התרומה שנפלה בתוכן, והרי יש בהן תערובת של תרומה בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס]!?

אמר ליה

רב דימי לאביי:

הנח לתרומה בזמן הזה

, שהיא אינה אלא מ

דרבנן

, וכיון שהיא רק איסור דרבנן שהתערב ברוב היתר, אמרינן "שאני אומר".

ועוד

אמר ליה אביי

לרב דימי, להקשות על דברי רבי יוחנן שאיסורי נזיר אינם ככל התורה כולה, והיתר מצטרף בהם לאיסור משום שנאמר "משרת":

ממאי דהאי

"

משרת

" -

ל

"

היתר מצטרף לאיסור

"

הוא דאתא?

מנין לנו לפרש שיתור המילה "משרת" בא כדי ללמד על נזיר ששרה פתו ביין, ש"היתר מצטרף לאיסור" -

דילמא ליתן

, ללמד את הדין של "

טעם כעיקר

"

הוא דאתא

[שמא בא הפסוק ללמד ש"טעם כעיקר"]!?

וקודם שסיימה הגמרא להביא את כל דברי אביי, תמהה הגמרא עליו:

ולאביי

, כלומר: אביי עצמו, מה היא דעתו בכל ענין זה, שהוא נראה כסותר את דברי עצמו; שהרי -

מעיקרא, קא קשיא ליה

, בתחלה נתקשה אביי על

מה דקאמר רב דימי

שבכל התורה כולה אין "היתר מצטרף לאיסור",

וקא מותיב ליה

אביי לרב דימי

כל הלין תיובתא

[והקשה עליו את כל הקושיות שנזכרו לעיל] -

ואם כן, אביי עצמו סובר ש"היתר מצטרף לאיסור" בכל התורה.

ושוב

הדר

[חזר]

אמר ליה

אביי: שמא אף בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור, ואילו יתור "משרת" בא

ליתן טעם כעיקר!?

ואם כן, משמע שהוא סובר כי בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור!

ומשנינן:

בתר דשני ליה

[אחר שענה לו] רב דימי לאביי על כל הוכחותיו שהיה רוצה להוכיח ש"היתר מצטרף לאיסור" בכל התורה -

שב ו

אמר ליה

אביי:

דילמא

אף נזיר אינו שונה מכל התורה כולה, ואין איסור מצטרף בו להיתר. ו"משרת" -

ליתן

"

טעם כעיקר

"

הוא דאתא

.

וכאן שבה הגמרא לסיים את דברי אביי שהקשה: שמא "משרת" בא ללמד ליתן טעם כעיקר. ומבארת, דהיינו:

לכדתניא

: כתיב בנזיר "וכל משרת ענבים לא ישתה".

לכך אמרה התורה "

משרת

", כדי

ליתן טעם כעיקר

, וללמד:

שאם שרה

הנזיר

ענבים במים, ויש בהן טעם יין

, הרי זה

חייב

.

בביאור ענין זה נחלקו הראשונים באופן יסודי:

רש"י [פסחים מד ב]: פירש: לעשות טעמו של איסור

כעיקרו וממשו

, ואם שתה הנזיר כזית מן המים, הרי הוא חייב, ומשום דאיתעביד ליה כולו איסור [נעשה הכל חתיכה דאיסורא]; והיינו משום שכל דבר שקיבל טעם על ידי איסור, נעשה כולו חתיכה דאיסורא.

אבל דעת הרמב"ן [במלחמות שם], שאין המים שקיבלו טעם איסור נעשים לחתיכת איסור, אלא מדין "טעם כעיקר" אנו אומרים, שאותו טעם המעורב במים הרי הוא עצמו אסור, כאילו היה עיקרו וממשו של איסור.

ואף על פי שאין כאן ממשות של איסור שאפשר לשערה בכזית, אלא די באכילת כזית היתר שהתערב בו טעם איסור, התחדש בדין טעם כעיקר שאכילת כזית היתר שיש בו טעם של איסור, זה עצמו אסור, כמו שאסור לאכול כזית איסור. אך אין הכונה שההיתר עצמו הופך לאיסור.

ומכאן

מנזיר -

אתה דן לכל איסורין שבתורה

, כגון כלאי הכרם וערלה, שאם שרה ענבי כלאי הכרם וערלה במים ויש בהם טעם יין, נאסרו המים בשתיה, שהרי יש לנו ללומדם בקל וחומר מנזיר:

ומה נזיר

שהוא קל בשלשה דברים:

א.

שאין איסורו איסור עולם

, שהרי סתם נזירות שלשים יום.

ב.

ואין איסורו איסור הנאה

, שהרי ענבים ויין מותרים לנזיר בהנאה.

ג.

ויש היתר לאיסורו

של נזיר, על ידי שאלה והתרת חכם -

ובכל זאת

עשה בו

הכתוב "

טעם כעיקר

" וכאשר למדנו מ"משרת" -

כלאי הכרם

שחמור איסורן מן איסור הנזיר בשלשה דברים אלו -

שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנייה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שיעשה בהן

הכתוב "

טעם כעיקר

".

והוא הדין

שיש ללמוד מנזיר

לערלה בשתים

, כלומר: משום שתי חומרות שיש לערלה על נזיר: א. איסורו איסור עולם, שהרי אותם ענבים שצמחו בשלשת השנים הראשונות אסורים הם לעולם.

ב. איסורו איסור הנאה.

ואם כן, מנין לנו לומר ש"משרת" בא ללמד ש"היתר מצטרף לאיסור", שמא הוא בא ללמד ש"טעם כעיקר"!?

אמר

תירץ

ליה ההוא מרבנן

[אחד החכמים] לאביי:

הוא

רבי יוחנן שפירש "משרת" כדי ללמד ש"היתר מצטרף לאיסור" -

דאמר כרבי עקיבא

, דאית ליה "היתר מצטרף לאיסור" מ"משרת".

ואילו הברייתא הדורשת מ"משרת", כדי ללמד "ליתן טעם כעיקר", בשיטת חכמים היא, שנחלקו על רבי עקיבא.

ומפרשת הגמרא:

הי רבי עקיבא

, היכן מצינו לרבי עקיבא שיסבור "היתר מצטרף לאיסור"?

אילימא רבי עקיבא דהכא

[דמשנתנו],

דתנן: רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית, חייב;

וקא סלקא דעתין "לצרף" היינו לצרף כזית מפת ומיין, ואם כן טעם החיוב הוא משום ש"היתר מצטרף לאיסור" -

הרי אי אפשר לומר כך. שהרי -

וממאי

שכוונת רבי עקיבא היא לומר ש"היתר מצטרף לאיסור"?

דילמא, והוא דאיכא כזית מיין לחודיה

[לא חייב רבי עקיבא את הנזיר אלא כשיש בפת כזית יין]. אבל פת ההיתר אינה יכולה להצטרף אל היין כדי להשלים השיעור - ומה שאמר רבי עקיבא "לצרף", היינו שצריך צירוף לאוספו לשיעור כזית יין יחד, לפי שהוא בלוע.

וכי תימא

, שמא תאמר: אם יש ביין כזית,

מאי למימרא

[מה חידוש יש בדינו של רבי עקיבא]!?

אימא לך, אכן חידוש יש בדבר, שחייב אפילו על כזית יין בלבד, ו

לאפוקי

[ולהוציא]

מתנא קמא, דאמר

: אינו חייב

עד שישתה רביעית יין!

אלא

, מדברי

רבי עקיבא דברייתא

יש לנו ללמוד ש"היתר מצטרף לאיסור" בנזיר משום שנאמר "משרת".

דתניא: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית מפת ומיין

, הרי הוא

חייב

.

ומכאן מוכח, שרבי עקיבא סובר "היתר מצטרף לאיסור".

אמר

הקשה

ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי

:

לרבי עקיבא, דקא מוקים ליה להאי

"

וכל

משרת

"

ל

דין "

היתר מצטרף לאיסור

", ולא לדין "טעם כעיקר", אם כן הדין של "

ליתן טעם כעיקר

" -

מנא ליה

[מנין לומד הוא ש"טעם כעיקר" בנזיר ובכל התורה]!?

אמר לו רב אשי לרב אחא בריה דרב אויא:

יליף

, רבי עקיבא לומד את דין טעם כעיקר,

מבשר וחלב

שנתבשלו יחד, שאסרה התורה באכילה והנאה.

שהרי

לאו טעם בעלמא הוא

ואסור, הכא

בכל איסורין שבתורה

נמי לא שנא

.

ורבנן

שהוצרכו ללמוד "טעם כעיקר" מ"משרת" ולא למדוהו מבשר וחלב, טעמם הוא משום: ד

מבשר וחלב לא גמרינן

[אין ללמוד], היות

ד

בשר בחלב

חידוש הוא

, כל איסורו דבר חידוש הוא, שאינו מצוי כמותו בשאר איסורין.

ולכן אין אנו לומדים חומר שנאמר בו לשאר איסורין. וכמו ששאר החידושים שיש באיסור בשר וחלב, אין הם נוהגים בשאר איסורים, גם דין זה של "טעם כעיקר", לא תלמד מבשר בחלב לשאר איסורין. ומבארת הגמרא:

מאי חידושיה

ד"בשר בחלב"?

אילימא

משום

דהאי

, הבשר

לחודיה

לבדו,

והאי

החלב

לחודיה

לבדו,

שרי

[הרי הם מותרים כל אחד כשלעצמו],

ו

רק כאשר הם

בהדי הדדי

ביחד

אסור

לאכלם.

והחידוש הוא ששני דברים מותרים כשנתערבו זה בזה הם נאסרין?

הרי אי אפשר לומר כן. שהרי -

איסור

כלאים

של תבואה בכרם של גפנים,

נמי

יש בו אותו חידוש -

שהרי

האי

התבואה

לחודיה שרי, והאי

הגפן שבכרם

לחודיה שרי, ו

רק

בהדי הדדי

[כנתערבו בגידולם]

אסור

לאוכלם.

אלא

זה הוא חידושו של בשר בחלב:

דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא

[אם השרו את הבשר כל היום בחלב]

שרי

, אף על פי שעקב היותו של הבשר כבוש כל היום בחלב, הרי הוא כמבושל, לא נאסר הבשר מדין בשר בחלב.

ו

אילו

מבשיל ליה בשולי

[כשבישל את הבשר בחלב] הרי הוא

אסור

.

ומקשינן:

ורבי עקיבא נמי

, האיך נאמר שהוא לומד "טעם כעיקר" מבשר בחלב, והרי

בשר וחלב חידוש הוא!?