Nazir 24a — el Talmud en español

זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל

.

כלומר: נשתלבה הבכירה בישראל ארבעה דורות קודם לאחותה, שהרי מרות "המואביה" נולד עובד, והוא הוליד את ישי, והוא הוליד את דוד, והוא הוליד את שלמה, ושלמה נשא את נעמה ה"עמונית", הרי שקדמה בארבע דורות, שהן: עובד, ישי, דוד ושלמה.

מתניתין:

לעיל בגמרא כא ב נסתפקה הגמרא אם בעל מיעקר עקר או מיגז גייז, ומסקנת הגמרא היא שהבעל מיגז גייז, ועל כן תתבאר משנתנו לפי צד זה.

האשה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה

[היינו שלש בהמות: כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים] לקרבן נזירות טהרה,

ואחר כך היפר לה בעלה

מה יעשו בקרבנות שהפרישה:

אם שלו היתה הבהמה

שהפרישה,

תצא

כל הבהמות -

ותרעה בעדר

, כלומר: אין בה קדושה כלל, שלא הקנה לה בעלה בהמה לקרבן אלא אם תצטרך לה, אבל אם הופרה נזירותה ושוב אינה צריכה קרבן, מסתמא על דעת כן לא הקנה לה בעלה את הקרבן, ואין הבהמה קדושה כלל, ובגמרא יתבאר יותר.

ואם שלה היתה הבהמה

:

החטאת תמות

, כי היות וכבר אינה נזירה שהרי היפר לה בעלה, הרי זו כמי ש"מתו" בעליה, והחטאת שמתו בעליה הולכת היא למיתה, מהלכה למשה מסיני.

ו

אילו הבהמה שהפרישה ל

עולה

-

תקרב

עולה

,

וה

בהמה שהפרישה ל

שלמים תקרב שלמים

.

ו

אין

נאכלין

השלמים אלא

ליום אחד

בלבד כחומר שלמי נזיר, ולא כשאר שלמים שהם נאכלים לשני ימים ולילה אחד.

ואינן

השלמים -

טעונין לחם

, שהרי נאמר בתורה בהנפת הלחם שהיא "על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר כיון שהיפר לה.

ואם

היו לה מעות

שהפרישה לקרבנות נזירות טהרה והיו

סתומין

[שלא פירשה אלו מן המעות לחטאת ואלו לעולה ושלמים, אלא שאמרה סתם: "מעות אלו יהיו לקרבנות נזירותי"]

יפלו

כל המעות

לנדבה

[לקיץ המזבח] , והלכה מחודשת היא, ובגמרא נחלקו אמוראים אם הלכה למשה מסיני היא, או שדין זה נלמד מדרשת הכתובים.

ואם היו לה

מעות מפורשין

[שהפרישה שלש ציבורין של מעות, ופירשה אלו מעות לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים]:

דמי

חטאת ילכו לים המלח

לאיבוד, כיון שאילו היתה הבהמה לפנינו היתה הולכת למיתה מהלכה למשה מסיני.

לא נהנין

במעות אלו מדרבנן,

ולא מועלין בהן

[אין חייבים עליהם קרבן מעילה], כי מאחר שאינם עומדים להקרבה אין הם בכלל "קדשי ה'" שחייבים עליהם קרבן מעילה.

דמי עולה יביאו

בהם

עולה

ומועלין בהן

.

דמי שלמים יביאו

בהם

שלמים

.

ונאכלין

השלמים שיביאו בהם

ליום אחד

כחומר שלמי נזיר, היות והופרשו לשלמי נזיר,

ואין טעונין לחם

, וכפי שנתבאר במשנה לעיל לענין בהמת שלמים שהפרישה.

גמרא:

שנינו במשנה: אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה הבהמה, החטאת תמות, ועולה תקרב עולה, והשלמים תקרב שלמים:

טעם הדין - לפי הבנת הגמרא עכשיו - הוא, משום שהבעל לא נתן לה את הבהמה משלו אלא אם תצטרך לו, וכיון שלבסוף לא נצטרכה האשה לקרבן, הרי שעל דעת זה לא נתן לה; ולפיכך שואלת הגמרא: הרי בהכרח שהבעל אינו משועבד לה להביא קרבנות עבורה, שאם כן לא היה מקום לחלק בין בהמה שלו לבהמה שלה, כי אם הוא משועבד לה מכח תנאי כתובה, הרי הוא משועבד לה אף אם לא תצטרך בסופו של דבר לקרבן -

ואם כן

מאן תנא

[מי הוא התנא שסובר כן ושנה את משנתנו]

דבעל לא משתעבד לה

לאשתו בתנאי כתובה להביא את קרבנותיה עבורה?

אמר רב חסדא: רבנן

החולקים על רבי יהודה בברייתא המובאת לקמן -

היא!

דאי סלקא דעתך

[כי אם תאמר] שמשנתנו

רבי יהודה היא, אמאי

שנינו: אם שלו היתה הבהמה

תצא ותרעה בעדר

, ו

הא משתעבד

הבעל

לה!?

דתניא

:

היולדת חייבת בקרבן, ויש חילוק בין עשירה לעניה, שהעשירה מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואילו העניה אינה מביאה אלא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן מצינו עוד קרבנות שיש חילוק בהם בין עשיר לעני, כגון מצורע המביא קרבן לטהרתו, וחטאת הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, ושבועת העדות.

רבי יהודה אומר

:

אדם

בעל שהיה עשיר -

מביא קרבן עשיר על אשתו

החייבת בקרבן שיש בו חילוק בין עשיר לעני, ואינו יכול לומר: והלא אין לה כלום ותביא קרבן עני.

וכן

מביא הוא את

כל קרבנותיה שהיא חייבת

ש

הרי

כך כותבת

האשה לבעלה כשהוא מגרשה: "

כל אחריות

היינו אחריות הקרבנות -

דאית לי עלך מן קדמת דנא

" [כל אחריות שיש לי עליך - מאז, היינו מתקופת הנשואין], כלומר: כשהאשה מתגרשת ומקבלת את כתובתה, הרי היא כותבת לבעלה: "התקבלתי כתובתי, וכל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא הכל מחלתי [ואף שעדיין לא הבאתי את הקרבנות] ", הרי שהבעל אחראי לקרבנותיה, שאם לא כן לא היתה צריכה למחול.

רבא אמר: אפילו תימא

שמשנתנו

רבי יהודה

היא, ובכל זאת אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר.

ומשום ד

כי משעבד לה

הבעל לאשתו רק

במילתא דצריכה לה

[בדבר שהיא זקוקה בו לבסוף], אבל

במילתא דלא צריכא לה

לבסוף -

לא

משתעבד לה, ואם כן ממילא בטל ההקדש.

איכא דאמרי

שבאופן אחר נחלקו רב חסדא ורבא, שלדעת רב חסדא: אדרבה לפי רבי יהודה ניחא יותר משנתנו, ולדעת רבא: משנתנו אתיא אפילו כרבנן -

מאן תנא

דמשנתנו?

אמר רב חסדא

: דוקא

רבי יהודה היא, ו

מה שאין הבהמה קדושה ואף שנשתעבד לה להביא קרבנותיה, הוא משום ד

כי משעבד לה במילתא דצריכא

, אבל

במילתא דלא צריכא, לא

.

וכיון שאינו משועבד לה לאופן כזה, ממילא אין הקרבן קדוש אם בסוף לא הוצרכה האשה לקרבן.

דאי

תאמר שמשנתנו

רבנן

היא, תיקשי:

הא לא משעבד לה כלל

להביא קרבנותיה עבורה,

אלא היכי דמי דמשעבד לה!?

כלומר: והאיך אפשר שתהיה הבהמה משלו אף שאינו משועבד לה!? הרי בהכרח:

כגון דאקנייה לה

שהקנה הוא לה את הבהמה במתנה כדי שתפרישנו לקרבנה -

ו

אם כן,

כיון דאקני לה

הוה דנפשה

[היות ונתן הוא לה את הבהמה הרי היא כבהמה שלה], ומן הדין היה שתיקרב הבהמה אף שהיפר לה, וכדין בהמה שלה.