Nazir 17b — el Talmud en español

אלא

באופן זה הוא שנסתפק רבא:

כגון שנכנס

נזיר טהור

בשידה תיבה ומגדל

[מיני אוהלים מיטלטלים המפסיקים בין הטומאה ליושב בתוכה] לבית הקברות,

ובא חבירו ופרע מעליו

באונסו של הנזיר את ה

מעזיבה

של גג האוהל, ונטמא באויר בית הקברות -

ונמצא שלא עשה מעשה כלל, אלא שעל השהייה אנו מחייבים אותו, ויש להסתפק אם צריך הוא שיעור שהייה כדי השתחויה.

וטעם ספיקו של רבא הוא, האם נאמר ד

כי גמירין

[נאמרה הלכה למשה מסיני] "

שהייה

"

בבית המקדש

בלבד -

אבל אבראי

[חוץ לבית המקדש],

לא

.

או דילמא: לא שנא?

ומסקינן:

תיקו!

בעי

נסתפק

רב אשי

:

נזר והוא בבית הקברות

, האם

טעון

הוא

גילוח

["תגלחת טומאה"] כשאר נזיר שנטמא, שהוא מגלח ביום השביעי,

או אינו טעון גילוח

, ומשום שיש לומר: אין תגלחת בלי קרבן טומאה, וכיון שאינו מביא קרבן אף תגלחת אינו צריך? ומפרשת הגמרא את הספק:

האם נאמר ד

כי בעי תגלחת

, דוקא נזיר

טהור שנטמא, דקא מטמא לנזירותיה

[שטימא את נזירותו] -

אבל טמא שנזר

ולא נטמאה נזירותו -

לא

.

או דילמא: לא שנא

, ואף בטמא שנזר צריך הוא "תגלחת טומאה"?

תא שמע

לפשוט שאינו צריך גילוח, ממשנתנו:

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום, אינו עולה לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה

.

ומשמע:

קרבן טומאה הוא דלא מייתי

[אינו מביא]

אבל גלוחי בעי

[תגלחת צריך הוא], מדלא שנינו: ואינו מגלח בשביעי שלו.

ודחינן: "

מה טעם

"

קאמר

התנא:

מה טעם אינו מביא קרבן טומאה, משום דלא בעי גלוחי

, כלומר: תגלחת וקרבן טומאה תלויים זה בזה.

דהיינו, היות ולפי סברתו של רב אשי שאינו טעון תגלחת, הטעם בזה הרי הוא משום שאין תגלחת בלי קרבן טומאה, אם כן יש לומר שסברא זו פשוטה לתנא עד שלא הוצרך לפרשה, והיות ואמר התנא שאינו צריך קרבן ממילא יודעים אנו שאינו מגלח כי הא בהא תליא.

תא שמע

מהברייתא שהובאה לעיל בעמוד א:

אין בין טמא שנזר, לנזיר טהור שנטמא

-

אלא

, שה

טמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין

כי אינו צריך להביא קרבן,

ונזיר טהור שנטמא, אין שביעי שלו עולה לו מן המנין

, שאינו מתחיל נזירותו עד יום הבאת קרבנותיו.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו, הא לתגלחת

טומאה

זה וזה שוין

שהם צריכים תגלחת, שאם לא כן היה לתנא להוסיף חילוק ביניהם לענין גילוח, ולומר: זה מגלח וזה אינו מגלח!?

הרי למדנו, שאף הטמא שנזר טעון תגלחת טומאה, ונפשטה בעייתו של רב אשי.

ודחינן:

לא

תדייק כן, אלא תדייק:

הא למלקות

על טומאה

זה וזה שוין

.

מקשה הגמרא:

אבל

לענין

תגלחת מאי?

אכן

זה מגלח וזה אינו מגלח!?

אם כן:

ליתנייה

, ישנה התנא גם את החילוק הזה שביניהם!?

ומשנינן: אכן כלול אף חילוק זה בדברי התנא, כי

תנא

: "

שביעי שלו

עולה לו מן המנין"

וכל מילי

.

כלומר: כיון שהתנא אומר "שביעי שלו עולה לו מן המנין", והטעם בזה, הרי הוא משום שאינו צריך להביא קרבן, אם כן נכלל ממילא בדברי התנא שאינו צריך להביא קרבן, והיות ואינו צריך להביא קרבן ממילא אנו יודעים שאין צריך לגלח, כי הא בהא תליא. א. "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן", והכהן רואה את הנגע, ופעמים שמטמאהו מיד כשיש בנגע סימני טומאה והרי הוא מצורע מוחלט, ופעמים שמסגירו הכהן שבעה ימים פעם או פעמים כדי לידע אם ייראו בו סימני טומאה, ואחר כך מחליטו או מטהרו, ואותם ימים שהוא מוסגר בהם נקראים "ימי הסגרו".

ב. אותם ימים מעת שטימאהו הכהן והחליטו ועד שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הם הנקראים "ימי חלוטו" [או "ימי גמרו"].

ג. משנרפא הנגע, מביא המצורע שתי צפרים, את האחת שוחט הכהן, וטובל בדמה את השניה, ומזה מדמה על המיטהר, ואצ הצפור השניה הרי הוא משלח על פני השדה, ומגלח המצורע את כל שערו ואחר כך טובל במקוה, וסופר שבעה ימים והם הנקראים "ימי ספרו", וביום השביעי מגלח שנית ואחר כך טובל, וביום השמיני מביא את קרבנותיו, העשיר מן הבהמה, והדל מן העוף.

ד. נזיר מצורע אינו סותר את הימים הקודמים שכבר מנה, כי לא נאמרה סתירה אלא בטומאת מת.

ה. הברייתא הבאה באה ללמד, שאותם ימים שהוא חלוט בהם - אף שאין הצרעת סותרת את הימים שכבר מנה - מכל מקום אותם ימים אין עולין לו למנין נזירותו, וצריך הוא להשלימם לאחר מכן, אבל כל דקדוקי נזירות עליו אף בימים אלו; וכן מבארת הברייתא בהמשך [שאינו מובא כאן בגמרא אלא לקמן נו א], ש"ימי ספרו" אינם עולים לו במנין ימי נזירותו, ואולם ימי הסגרו עולים לו במנין.

ו. דין זה שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין לומדת הברייתא מנזיר שנטמא במת, שאף הוא אין ימי טומאתו עולין לו מן המנין; והברייתא קוראת לימים שהוא טמא בהן מחמת המת: "ימי טומאתו", ולימים שהוא חלוט בהם מחמת צרעתו: "ימי חלוטו".

תא שמע

:

אין לי אלא ימי טומאתו

של נזיר שנטמא במת

שאין עולין לו מן המנין

של ימי הנזירות.

אבל

ימי חלוטו

של נזיר מצורע

מנין

שאין עולין לו לנזיר מן המנין, ומשהוחלט הנזיר המצורע, אין הוא כולל את ימי חלוטו במנין ימי נזירותו?

ובהמשך לומדת הברייתא את הדין בקל וחומר.

ועד שלא סיים התנא לבאר את המקור לזה, מסביר התנא:

שמא תאמר: למה לי קל וחומר!?

ו

הלא

דין הוא

שלא יעלו לו ימי חלוטו מן המנין, מדין "במה מצינו" מימי טומאתו למת, כי היות ושוים הם בדיניהם, יש לך ללמוד זה מזה אף לענין "אין עולין מן המנין"; וכך נלמדנו מן הדין:

מה ימי טומאתו מגלח

הנזיר ביום השביעי שלהם

ומביא קרבן

ביום השמיני שלהם -

אף ימי חלוטו

הרי הוא

מגלח

בסוף ימי חלוטו,

ומביא קרבן

ביום השמיני לספרו -

ו

אם כן יש לנו להשוותם גם לעניננו, ולומר:

מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין, אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין

.

ומסביר התנא שאי אפשר ללמוד בדין זה:

לא אם אמרת בימי טומאתו

למת, שאין הם עולין לו מן המנין, משום

שכן מבטל

[סותר]

בו את ה

ימים ה

קודמין

של הנזירות, וכמו שנאמר בנזיר שנטמא במת "והימים הראשונים יפלו", ו

לפיכך

אף

אין עולין לו מן המנין

.

תאמר בימי חלוטו, שאינו מבטל את ה

ימים ה

קודמין

של ימי נזירותו, ו

לפיכך

יש לומר שאף

עולין לו

הימים האלו

מן המנין

.

ולכן צריכים אנו ללמוד שאין ימי חלוטו של מצורע עולין לו לנזיר מן המנין בדין אחר:

אמרת

:

ומה נזיר

שנזר

בקבר

[בבית הקברות]

ששערו ראוי לתגלחת

טומאה כשאר נזיר טמא, ומכל מקום

אין עולין לו

ימי הטומאה

מן המנין

ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת

מצד הנזירות

לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין

.

ומברייתא זו פושטת הגמרא את ספיקו של רב אשי:

כי

מאי לאו

, האם לא כן שזו שאמרו בברייתא: "נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת" היינו

תגלחת טומאה

, וכפי שנתבאר!?

ואם כן הרי למדנו שהנוזר בבית הקברות צריך הוא תגלחת טומאה כשאר נזיר טמא, ונפשטה בעייתו של רב אשי.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת את התגלחת האמורה בברייתא שהיא "תגלחת טומאה", אלא זו שאמרו בברייתא: "נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת" היינו

תגלחת טהרה

, לאחר שימנה נזירות טהרה; וכך הוא פירוש הברייתא:

ומה נזיר בקבר שאינו צריך לגלח תגלחת טומאה, ונמצא ששערו של עכשיו ראוי לקיים בו את תגלחת הטהרה שלאחר מנין ימי נזירות הטהרה, ומכל מקום אין הימים שהוא טמא עולין לו מן המנין.

נזיר מצורע שאין שערו ראוי לקיים בו את תגלחת הטהרה, שהרי יצטרך לגלחו כשייטהר מצרעתו כשאר מצורע, אינו דין שלא יעלו לו ימי חלוטו מן המנין.

הכי נמי מסתברא

שב"תגלחת טהרה" עוסקת הברייתא -