Moed Katán 27b — el Talmud en español

והיו

ה

עניים

החיים

מתביישין

.

התקינו שיהו הכל מוציאין

את מתיהם

בכליבה מפני כבודן של עניים

.

בראשונה, היו מניחין את המוגמר

, היו שמים כלי ובו בשמים על גחלים,

תחת חולי מעים מתים

, להפיג את הריח הרע העולה מהם.

והיו חולי מעים

ה

חיים מתביישין

ביודעם את הצפוי להם לאחר מיתה, שיסריחו וישימו מוגמר תחת מיטתם כדי לסלק את ריחם הרע, וידעו הכל מסירחונם.

התקינו שיהו מניחין

מוגמר

תחת הכל,

אף תחת אותם מתים שלא מתו מחולי מעים,

מפני כבודן של חולי מעים חיים

.

בראשונה, היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות

.

היינו, כלים שהשתמשו בהם הנדות בחייהן, ונטמאו בנגיעתן, היו טובלים את כליהן לטהרם אחר שמתו,

והיו נדות חיות מתביישות

בכך שמטבילין דוקא כלי נדות, ואין עושין כך למתות אחרות.

התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים

, דהיינו, היו מטבילין את כל כלי הנשים המתות, אפילו כלים של נשים שמתו כשהן טהורות, והיו כליהן טהורים -

מפני כבודן של נדות חיות

.

בראשונה

, היו

מטבילין

כלים שהשתמשו בהן בחייהן

על גבי זבין מתים

.

והיו זבין חיים מתביישין

.

התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים

.

בראשונה, היתה הוצאת המת

מביתו לקבורה

קשה לקרוביו

, שהיו צריכים לרכוש תכריכים יקרים, והוצאה זו היתה קשה להם

יותר ממיתתו, עד

כדי כך

שהיו קרוביו מניחין אותו, ובורחין

, כדי שלא יאלצו להוציא ממון רב כדי לקברו בכבוד.

עד שבא רבן גמליאל, ונהג

כביכול

קלות ראש בעצמו, ויצא

, צוה להוציאו [ר"ח] לאחר מותו לקבורה

בכלי פשתן

.

ו

מאז,

נהגו

כל

העם אחריו לצאת

רק

בכלי פשתן

.

אמר רב פפא: והאידנא, נהוג עלמא

להוציא את המת

אפילו ב

תכריכין של

צרדא

, העשויים מקנבוס,

בר זוזא

, הנקנה בזוז אחד בלבד.

שנינו במשנה:

אין מניחין את המטה ברחוב

.

אמר רב פפא: אין מועד

מעכב

בפני תלמיד

שנפטר, ומותר להספידו.

וכל שכן

שיכולים להספידו אם מת ב

חנוכה ובפורים

, שאין דינם חמור כמועד.

ו

אמנם

הני מילי

רק

בפניו

, בשעה שמוטל המת התלמיד חכם לפנינו [כך מניחה הגמרא כעת, בהוה אמינא].

אבל שלא בפניו, לא

התירו להספידו .

ומקשינן:

איני! והא

מצינו ש

רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא

בחול המועד.

הרי שאף במקום אחר מותר להספיד תלמיד חכם במועד, ואפילו שלא בפניו.

ומתרצינן:

אמר רב פפי

: ההספד של רב זביד ב

יום שמועה הוי, ו

לכן

כבפניו דמי

ומותר להספידו [שכיון שנהרדעא ופום נהרא היו סמוכות, ושמעו על מיתת רב זביד בו ביום, נחשב כהספד בפניו] .

אמר עולא

: "

הספד

" היינו שהמספיד טופח

על

ה

לב

, ומקור לכך:

דכתיב

"

על שדים סופדים

", והם על מקום הלב.

"

טיפוח

", שעושות הנשים כשמקוננות, הוא

ביד

, שסופקות כף אל כף בצער .

"

קילוס

" -

ברגל

, שרוקע בקרקע מרוב צער.

תנו רבנן: המקלס, לא יקלס

וירקע ברגלו הנעולה

בסנדל

העשוי מעור קשה,

אלא

ירקע רק אם רגלו נעולה

במנעל

העשוי מעור רך,

מפני הסכנה

, שמא יתהפך הסנדל ותשבר רגלו. ובמנעל רך נזהר לרקוע כראוי.

אמר רבי יוחנן, אבל, כיון שנענע ראשו

וניכר שהתנחם, ואין לו צורך עוד בתנחומים נוספים [עיין ב"ח שכ"ו א']

שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו

.

ואמר רבי יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני

כבוד

נשיא

ישראל העובר,

חוץ מאבל וחולה

, שאין הידור בקימתם .

ואמר רבי יוחנן: לכל

העומדים לפני הנשיא

אומרים להם

"

שבו

",

חוץ מאבל וחולה

שהרי עמדו שלא לצורך, שאין חייבין לעמוד, כדלעיל, ופשיטא שיכולין לשבת בלי רשות .

אמר רב יהודה אמר רב: אבל

, ב

יום ראשון

לאבלותו ,

אסור לאכול לחם משלו

, אלא משל אחרים המביאים לו.

מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל

כשמתה אשתו "

ולחם אנשים לא תאכל

", שעשאו אות לישראל, כשם שלא יתאבל על אשתו, כך לא יתאבלו ישראל על מתיהן שירבו מאד, ומשמע שרק הוא לא יאכל "לחם אנשים" אחרים, אבל שאר האבלים, הם צריכים לאכול "לחם אנשים" אחרים דוקא .

רבה ורב יוסף מחלפי סעודתיהו להדדי

, שנתן כל אחד לחבירו האבל לאכול משלו.

ומותר אף כששניהם אבלים .

ואמר רב יהודה אמר רב

: כשיש

מת בעיר, כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה

כדי שידאגו לצרכי המת.

רב המנונא איקלע לדרומתא, שמע קול שיפורא

המכריז

דשכבא

שמת אדם בעיר.

חזא הנך אינשי דקא עכדי עבידתא

ולא פסקו ממלאכתן אף ששמעו שמת בעיר.

אמר להו, להוו הנך אינשי בשמתא!

נידה אותם על שעוברים על דברי חכמים ואינם מפסיקים מלאכתם.

ואמר להם: וכי

לא שכבא איכא במתא!?

אמרו ליה

העוסקים במלאכתם, אין צורך בנו לטפל בעניני המת, כיון ד

חבורתא איכא במתא

, שכל חבורה קוברת את מתיה ודואגת לצרכם.

אמר להו: אי הכי, שריא לכו

, הותר לכם הנידוי, ומותר לכם לעסוק במלאכה, עד שיוציאו את המת ללוותו לקברו.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי

, שבוכה עליו יותר משלשה ימים, כדלקמן, סופו ש

על מת אחר הוא בוכה

.

וכן היה מעשה, בההיא איתתא דהות בשיבבותיה

שכונתו

דרב הונא, הוו לה שבעה בני, מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתרתא

בכי יותר מדי

עליה

.

שלח לה רב הונא, לא תעבדי הכי!

לא אשגחה ביה

והמשיכה לבכות על בנה.

שלח לה: אי צייתית

אם תשמעי לדברי ותפסיקי בכייך,

מוטב

.

ואי לא, צבית זוודא לאידך מית

, הכיני תכריכים למת נוסף!

וכיון שלא הפסיקה מבכייה, כך היה,

ומיתו כולהו

שבעה בניה, ולא הפסיקה מבכייה.

לסוף, אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך

, תכיני לעצמך תכריכין,

ומיתא

.

ומביאה הגמרא מקור, שיש שיעור עד כמה מותר לבכות על מת:

דכתיב "

אל תבכו למת ואל תנודו לו

" וביאור הפסוק הוא:

אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור

.

ומפרשינן:

הא כיצד

?

שלשה ימים

הם השיעור הראוי

לבכי, ושבעה

ימים ראויים

להספד

,

ו

שלושים

יום

ל

איסור

גיהוץ ולתספורת

של האבלים.

מכאן ואילך, אמר הקדוש ברוך הוא, אי אתם רחמנים בו יותר ממני

, שהרי המת, מעשה ידי הוא, והרגתיו בחטאו, וכל המוסיף וממשיך לבכות או להספיד יותר משיעור זה הרי הוא מתקשה על מתו יותר מדאי .

ודרשינן סיפא דקרא: "אל תבכו למת" אבל

בכו בכו להולך

, למי שנקרא "הולך".

אמר רב יהודה

: בכו

להולך

לעולמו

בלא בנים

.

רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא, ל

בית האבל

אלא

ע

ל מאן דאזיל בלא בני

.

וטעמו משום

דכתיב

"

בכו בכו להולך

".

ודרשינן סיפא דקרא, בכו בכו להולך, "

כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו

".

רב הונא אמר

: הכוונה היא אף על אדם חי, ומה דכתיב שלא ישוב,

זה

אדם

שעבר עבירה, ושנה בה

. ומתוך שהותרה בעיניו הוא לא יחזור לעולם בתשובה עליה.

רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה

פעם אחת

ושנה בה

ועשאה שוב,

הותרה לו

.

ותמהינן, וכי

הותרה לו סלקא דעתך!?

ומבארינן:

אלא אימא, נעשית לו

בעיניו

כהיתר

.

אמר רבי לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו

[ויש גורסים "כתיפיו", וכן משמע ברמב"ם שכתב "על צווארו"] שמדת הדין ששלטה בבית מתוחה על קרובי המת, ובמשך הזמן מתרופפת בהדרגה.

משלשה עד שבעה

ימים, יראה האבל את עצמו

כאילו

החרב

מונחת לו

בשבילו

כנגדו בקרן זוית

.

מכאן ואילך

אחר שבעה [לתוס' עד יב חדש, ולטור עד שלושים יום] יראה

כאילו עוברת כנגדו בשוק

.

[וסיים הרמב"ם בספי"ג מהלכות אבל: כל זה כדי להכין עצמו לחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר "הכית אותם ולא חלו, " מכלל שצריך להקיץ ולחול].

שנינו במשנה:

ולא

מניחים ברחוב מטה

של נשים לעולם מפני הכבוד

,

אמרי נהרדעי, לא שנו

, שאין מניחים מטת אשה ברחוב

אלא

של

חיה

, יולדת שמתה, שמחמת הלידה היא שופעת זיבה.