Moed Katán 17a — el Talmud en español

תלמיד שנידה לכבודו

-

נדויו נידוי

, וכפי שיתבאר להלן:

דתניא

: מי ש

מנודה לרב

הרי הוא

מנודה

גם

לתלמיד

.

אבל

מנודה לתלמיד

-

אינו מנודה לרב

, שאין הרב צריך להתרחק ממנו.

ומדייקת הגמרא: מנודה לתלמיד, רק

לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא

-

מנודה.

והוינן בה:

למאי

? באיזה סיבת נידוי, המנודה לתלמיד הינו מנודה לכולי עלמא, חוץ מאשר לרב?

אי

נידו אותו

ב

סיבת

מילי דשמיא

, שעבר עבירה המחייבת נידוי, ולכן נידהו התלמיד, מדוע הוא אינו מנודה גם לרב? והרי כבר אמר הכתוב [משלי כא] "

אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה"

', וגם הרב חייב לנהוג בריחוק כלפי מי שנידה התלמיד.

אלא לאו

, מדברת הברייתא בתלמיד שנידה

לכבוד עצמו.

אמר רב יוסף: צורבא מרבנן, עביד דינא לנפשיה

, עושה דין לעצמו בתביעות ממוניות שיש לו כלפי אחרים,

במילתא דפסיקא ליה

, שאין לו ספק בצדקתו .

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה

, שיצאו שמועות רעות אודות הנהגותיו.

אמר רב יהודה: היכי ליעביד

?

לשמתיה

-

צריכי ליה רבנן

במקומו, לפי שהוא היה רבם .

לא לשמתיה

-

קא מיתחיל שמא דשמיא

, מתחלל שם שמים על ידי הנהגותיו.

אמר ליה לרבה בר בר חנה

: האם

מידי שמיע לך בהא

?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב

[מלאכי ב] "

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא

".

אם דומה הרב למלאך ה'

-

יבקשו תורה מפיו.

ואם לאו

-

אל יבקשו תורה מפיו

.

וכיון שהרב הזה שמועותיו רעות, מוטב שלא יבקשו תורה מפיהו, ובטל הטעם שצריכים ללמוד ממנו.

ואכן,

שמתיה רב יהודה

לאותו הרב.

לסוף איחלש

נחלש ונחלה

רב יהודה

.

אתו רבנן לשיולי ביה,

לבקרו ולדרוש בשלומו,

ואתא איהו

, אותו שנידהו רב יהודה,

נמי בהדייהו.

כד חזייה רב יהודה,

כשראהו רבי יהודה למנודה,

חייך

רבי יהודה.

והבין המנודה שרב יהודה מחייך אליו כדי ללעוג לו.

אמר ליה

המנודה לרב יהודה:

לא מסתייך

לא מספיק לך

דשמתיה לההוא גברא

שנידת לאותו אדם [התכוון על עצמו, והתבטא בלשון סגי נהור],

אלא אחוכי נמי חייך בי

? שאתה גם לועג לי, בחיוכך כלפי.

אמר ליה

רב יהודה:

לאו בדידך מחייכנא,

אין חיוכי מכוון כלפיך ללעוג לך.

אלא

זה חיוך של שמחה שלי,

דכי אזלינא לההוא עלמא

, אלך כאשר אני

בדיחא דעתאי,

שמח ומבודח, ביודעי

דאפילו לגברא כוותך

, כמוך שאתה תלמיד חכם, בכל זאת

לא חניפי ליה

, אלא נידיתי אותו.

כאשר

נח נפשיה דרב יהודה, אתא

בא המנודה

לבי מדרשא.

אמר להו

המנודה:

שרו לי!

התירו את הנידוי שנידה אותי רב יהודה.

אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה

-

ליכא הכא דלישרי לך

. ואין מתיר את הנידוי אלא מי שהוא חשוב כמו המנדה .

אלא, זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה, דלישרי לך.

אזל לקמיה.

אמר ליה

רבי יהודה נשיאה

לרבי אמי: פוק

צא ו

עיין בדיניה

. ו

אי מיבעי

אם יש אפשרות

למישרא ליה

-

שרי ליה

, התר לו את הנידוי שהטיל עליו רב יהודה!

עיין רבי אמי בדיניה,

ו

סבר למישרא ליה.

הזדמן רבי שמואל בר נחמני לבית המדרש בשעה שרצה רבי אמי להתיר למנודה את נידויו, לאחר שכמה שנים הוא לא הזדמן לבית המדרש.

עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו, ואמר: ומה שפחה של בית רבי, לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה

שנדתה אדם שלא נהג כשורה, ולא התירוהו לאותו מנודה שהתנדה על ידה במשך

שלש שנים

.

יהודה

, שהוא

חבירינו

-

על אחת כמה וכמה

שלא ננהוג קלות ראש בנידוי שנידה, להתירו סמוך לפטירתו.

אמר רבי זירא: מאי דקמן

מה מראה לפנינו העובדה

דאתא האידנא

, שדוקא עתה בא

האי סבא

, רבי שמואל בן נחמני,

בבי מדרשא,

בבית מדרשנו?

דהא

, והרי

כמה שני לא אתא

, לא בא לכאן.

שמע מינה

מכך שעתה הוא הופיע ואמר את דברו, ש

לא מיבעי למישרא ליה.

ואכן,

לא שרא ליה

רבי אמי למנודה את נידויו שהטיל עליו רב יהודה.

נפק

יצא המנודה מבית המדרש.

כי קא בכי ואזיל,

כאשר הלך ובכה,

אתא זיבורא

באה צירעה,

וטרקיה

ועקצתו

אאמתיה,

על אמתו,

ושכיב

, ומת מעקיצה זו .

עיילוהו

העלוהו לקוברו

למערתא

של קבורה

דחסידי

-

ולא קיבלוהו,

שבא נחש עכן, ועמד סביב הפתח, ומנע את הכנסתו לקבורה במערת החסידים .

עיילוהו למערתא דדייני

, שבה קבורים ראשי בית דין, והם במעלה פחותה מהחסידים -

וקיבלוהו

.

מאי טעמא

קבלוהו הדיינים?

משום

דעבד כרבי אילעאי

, שחזר בתשובה על שמועותיו הרעות, ונהג כפי שהורה רבי עילאי בדרך התשובה.

דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו

-

ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא

.

ומבארת הגמרא את דברי רבי שמואל בר נחמני:

שפחה של בית רבי

-

מאי היא

?

דאמתא דבי רבי, חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי

מכה

לבנו

ה

גדול

.

אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא,

משום

דקעבר משום

[ויקרא יט]

"ולפני עור לא תתן מכש

ו

ל

". כי בנו הגדול מסוגל לבעט באביו, ונמצא האב מכשיל את בנו, כשמכהו .

דתניא

: "

ולפני עור לא תתן מכשל

" -

במכה לבנו גדול הכתוב מדבר

.

ריש לקיש הוה מנטר

שומר

פרדיסא

.

אתא ההוא גברא, וקאכיל תאיני

מהפרדס.

רמא ביה קלא,

צעק עליו ריש לקיש,

ולא אשגח ביה.

אמר

ריש לקיש:

להוי ההוא גברא בשמתא.

אמר ליה

אותו אדם ליש לקיש:

אדרבה, להוי ההוא גברא

[ריש לקיש]

בשמתא!

כי

אם ממון נתחייבתי לך

כשאכלתי מהתאנים -

נידוי מי נתחייבתי לך!?

וכיון שנדית אותי שלא כדין, חייב אתה נידוי על שנידת אותי שלא כהלכה .

אתא

ריש לקיש

לבי מדרשא

, ושאל מה דינו עתה.

אמרו ליה

: הנידוי

שלו

, שנידה אותך -

נידוי,

כיון שנידה אותך כדין, על שנדית אותו שלא כהלכה, שלא היה חייב נידוי .

ואילו הנידוי

שלך

, שנידת אותו -

אינו נידוי

, כיון שלא היה כדין.

שאל ריש לקיש:

ומאי תקנתיה

?

אמרו לו:

זיל לגביה

, לך אליו,

דלישרי לך

, שהוא יתיר לך את הנידוי שלו.

אמר ריש לקיש:

לא ידענא ליה.

איני מכירו, ואיך יותר לי נידויו!?

אמרו ליה: זיל לגבי נשיאה, ד

בכוחו

לישרי לך

נידוי של אחרים .

דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו

-

ילך אצל נשיא, ויתיר לו נדויו.

אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח

-

אין מנדין אותו, אלא אומר לו

[מלכים ב יד] "

הכבד ושב בביתך

".

אבל אם

חזר וסרח

לאחר מכן -

מנדין אותו, מפני חילול השם.

ופליגא דריש לקיש

, הסובר שאין מנדים אותו לעולם.

דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח

-

אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר

[הושע ד] "

וכשלת היום, וכשל גם נביא עמך לילה

", מלמד הכתוב:

כסהו כלילה

, כמו שבאפילת הלילה אין רואים .

וטעמו של דבר, כדי שלא יתבזה ברבים.

וכל נידוי הוא ביזוי ברבים, שהרי צריך להכריז עליו שהוא מנודה, כדי שלא יתקרבו אליו.

מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא

-

ברישא

תחילה היה

משמית

נפשיה,

עצמו, משום כבודו של המנודה שעומד לנדותו ,

והדר

, ורק אחר כך, בהיותו מנודה,

משמית לדידיה

, לצורבא מדרבנן.

והיה זה נידוי לפרק זמן קצר, עד שחזר לביתו.

כי הוה עייל באושפיזיה

, כאשר היה נכנס מר זוטרא חסידא לביתו,

שרי ליה לנפשיה

, היה מתיר את נידויו העצמי,

והדר שרי ליה לדידיה

, לצורבא מדרבנן שנידה אותו .

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו

.

אמר רב פפא: תיתי לי,

יבוא לי טוב, משום

דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם.

ומבארת הגמרא:

אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא

-

היכי עביד

רב פפא?

כי הא, דבמערבא

, בארץ ישראל,

מימנו

, היו נמנים חכמים להחליט

אנגידא

על מלקות

דצורבא מרבנן

, להלקות צורבא מרבנן על שסרח ולא נהג כשורה,

ולא מימנו אשמתא

, לא היו נמנים לנדותו, משום שהנידוי היה חמור בעיניהם ממלקות, והיו מעדיפים להלקותו.

ומבארת הגמרא:

מאי

, מהו לשון "

שמתא

"?

אמר רב: שם מיתה.

ושמואל אמר: שממה יהיה

.

ומהניא ביה

נכנסת בו מכת השמתא במנודה ועושה בו רושם לעולם, גם לאחר שהותר הנידוי,

כי טיחיא בתנורא

, כמו שמן שטחו אותו בתנור, שלעולם נשארת בו לחות השמנונית.

ופליגא

דעה זו אודות מכת השמתא שאינה יוצאה לעולם, על דעתו

דריש לקיש

, שסבר שהיא יוצאת לגמרי.

דאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת

השמתא

במאתים וארבעים ושמונה איברים

של האדם,

כך כשהיא יוצאה

היא

יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.

כשהיא נכנסת

-

דכתיב

[יהושע ו] "

והיתה העיר חרם

".

"

חרם

"

בגימטריא

-

מאתים וארבעים ושמונה הוו.

כשהיא יוצאה

-

דכתיב

[חבקוק ג] "

ברגז רחם תזכור

".

"

רחם

"

בגימטריא הכי הוו

[ארבע מאות ארבעים ושמונה].

אמר רב יוסף: שדי

השלך

שמתא

אפילו

אגנובתא דכלבא

על זנב הכלב -

ואיהי

השמתא,

דידה עבדה

, תעשה את שלה.

והיינו, שאפשר להטיל שמתא אפילו על זנב כלב שאינו מסוים, והיא תעשה את פעולתה.

דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני

את המנעלים

דרבנן, ולא הוו קא ידעי

רבנן

מנו

, מי הוא אותו הכלב.

ושמתו ליה

לכלב .

איתלי ביה נורא

נתלתה אש

בגנובתיה,

בזנבו של הכלב,

ואכלתיה

, ושרפתו לכלב.

ההוא

איש

אלמא

אלים

דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן

.

אתא

הצורבא מדרבנן

לקמיה דרב יוסף

, לשאול את עצתו.

אמר ליה: זיל שמתיה.

אמר ליה: מסתפינא מיניה.

מפחד אני ממנו.

אמר ליה

: לך לבית דין, ו

שקילי

וקח מהם

פתיחא

כתב שמתא

עליה.

אמר לו:

כל שכן דמסתפינא מיניה

, שיש לי יותר לחוש, כי נטילת כתב שמתא מבית דין היא יותר חמורה בעיניו.

אמר ליה

: לך לבית דין,

שקליה

וקח מהם כתב שמתא, ולאחר מכן

אחתיה בכדא

, תקע את תקיעת השמתא בתוך כד, כדי שלא ישמעו אנשים.