Moed Katán 14b — el Talmud en español

ואי אמרת

כדברי שמואל, ש

קטן אית ביה

פלוגתא

, שיש בדין הגילוח שלו חילוק בין נולד לפני המועד לנולד במועד, ואם נולד לפני המועד אסור לגלחו במועד. אם כן, יהיה אסור לגלח את הקטן בימי אבלו, לפי הכלל שכל האסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו.

ומעתה,

נמצאת אבילות נוהגת בקטן

, באיסור הגילוח בימי אבלו.

וזה לא יתכן. כי:

והתניא: מקרעין לקטן

אבל את בגדו -

מפני עגמת נפש!

קורעים את בגדו כדי לגרום לעגמת נפש לנוכחים, שיבכו, וירבו בכבוד המת. ומוכח שאין קטן נוהג אבלות, אלא רק קורעים לו את בגדו לעגמת נפש .

ומשנינן:

אמר רב אשי: מי קתני

בדברי הברייתא, האומרת "כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו", גם את הכלל ההפוך לאיסור, ש

הא

, כל אלו שאינם מגלחים במועד,

אסורין

לגלח בימי אבלם!?

דלמא

אלו שאינם מגלחים במועד, חלוקים הם ביחס לאיסור גילוח באבלותם:

יש מהן

ש

אסור

להם להתגלח בימי אבלותם,

ויש מהן

ש

מותר

להם. וקטן הוא בכלל המותרים.

אמימר, ואי תימא רב שישא בריה דרב אידי, מתני הכי

לסוגיא האמורה בלשון אחרת:

וכך

אמר שמואל: קטן מותר לגלחו במועד,

לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקרא

, לפני המועד .

ועל כך

אמר רב פנחס: אף אנן נמי תנינא

בברייתא:

כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד

-

מותר לגלח בימי אבלו

.

ויש לנו לדייק:

הא

אלו ש

אסורין לגלח במועד

-

אסורין לגלח בימי אבלו.

ו

אי אמרת קטן אסור

לגלח במועד -

נמצאת אבילות נוהגת בקטן.

וזה לא יתכן. כי:

ו

הא

תניא: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.

ומוכח שרק מפני עגמת נפש מקרעים לקטן, ולא מחמת אבלות.

ועל כך

אמר רב אשי

: וכי

מי קתני

"

הא

כל אלו ש

אסורין

לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלו"?

דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר.

ועתה מבארת הגמרא את דין האבל במועד, ואת המקור לכך:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל

, היות ויש ברגל מצות עשה לשמוח,

שנאמר

[דברים טז] "

ושמחת בחגך

". ולכן:

אי אבילות דמעיקרא הוא

, שהתחיל האבל לנהוג באבלותו לפני המועד -

אתי

באה מצות

עשה

של שמחת החג, שהיא מצוה

דרבים

, שכל ישראל מצווים בה,

ודחי עשה

של מצות אבלות, שהיא מצוה

דיחיד

, של האבל .

ואי אבילות דהשתא הוא

, שמת לו מתו במועד -

לא אתי עשה

של אבלות

דיחיד

ודחי עשה

של שמחה

דרבים

. ועתה מסתפקת הגמרא: מנודה

-

מהו

שינהוג נידויו ברגל?

אמר רב יוסף: תא שמע

מהא ששנינו בברייתא בתוספתא:

דנין

במועד

דיני נפשות, ודיני מכות, ודיני ממונות.

ואי לא ציית דינא

, ואם אינו מציית לפסק הדין -

משמתינן ליה

, מנדים אותו במועד.

והניחה הגמרא כי כשם שדנים במועד, כך אם אינו מצייית לפסק הדין מנדים אותו במועד .

ואי סלקא דעתך

שמנודה

אינו נוהג נידויו ברגל

כיצד יתכן שמשמתים ברגל?

והרי אם זה שהוא כבר

משומת ואתי מעיקרא

, שהוא בא לרגל בהיותו משומת, אמרת ש

אתי רגל

ו

דחי ליה

מניהוג דיני מנודה.

זה שעדיין לא נידו אותו לפני הרגל, וכי

השתא

, ברגל,

משמתינן ליה אנן!?

וכי עתה ננדה אותו ונחייבו לנהוג מעתה בדיני מנודה ברגל, ולא ידחה אותו הרגל מלהתחיל את הנהגת המנודה!?

אלא, מכאן ראיה, שהמנודה מלפני הרגל נוהג נדויו ברגל, ולכן אף מנדים ברגל.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

ודלמא

כונת הברייתא האומרת שדנים במועד, היא לומר שבית דין יושבים במועד

לעיוני בדיניה

. אך אינם מחליטים במועד אם הוא זכאי או חייב.

ואם כן, אין ללמוד מהברייתא שמשמתים במועד, שהרי אם לא מחליטים על הפסק, אין מי שיסרב לבצע אותו, ואין מי שיתחייב בנידוי על אי ציות לדין.

דאי לא תימא הכי

-

דיני נפשות דקתני

גם הם בברייתא שדנים אותם במועד, האם

הכי נמי דקטלין ליה

למתחייב מיתה על ידם במועד עצמו?

הרי זה לא יתכן. כי:

והא קא מימנעי

הדיינים הללו

משמחת יום טוב

.

דתניא, רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש

על פי פסק דינם,

שאין טועמין

דבר מאכל ומשתה

כל אותו היום

-

תלמוד לומר

[ויקרא יט] "

לא תאכלו על הדם

" .

אלא

בהכרח, שכל הדיון בדיני נפשות בבית דין במועד הוא רק

לעיוני בדיניה,

אם הוא חייב או זכאי.

אם כן,

הכא נמי

בדיני ממונות, יושבים בית דין רק

לעיוני בדיניה.

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

אם כן

, שרק מעיינים בדינו במועד, אך לא מכריעים אותו לומר חייב או זכאי -

נמצאת מענה את דינו!

כי לאחר שכבר עיינו בו מצפה הנידון לדעת את הכרעת הדין, והעיכוב עד לאחר המועד לשמוע את גזר דינו גורם לו צער של עינוי הדין.

אלא

, בהכרח שדנים וגומרים את הדין במועד, בין בדיני נפשות ובין בדיני מכות וממונות. ויש להסיק מכך שאם אינו מציית לדין, אף משמתים אותו במועד.

ומה שהקשית, אם כן בדיני נפשות, שחייבים הדיינים להתענות ביום שהרגו את הנפש, תמנע מהדיינים שמחת יום טוב - יש תקנה לדבר, שיעשוהו באופן שלא יתענו.

כגון:

אתו

באים הדיינים

מצפרא

, מהבוקר,

ומעייני בדיניה,

ואין מכריעים אותו מיד. אלא, יוצאים הדיינים לביתם,

ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא

, ומקיימים את מצות שמחת יום טוב.

והדר אתו

ושוב הם חוזרים לבית הדין

בשקיעת החמה

, בסוף היום,

וגמרינן

אז

לדיניה, וקטלו ליה.

והשהייה במשך היום אין בה איסור של עינוי הדין.

אמר אביי, תא שמע

ממשנתנו ראיה הפוכה, שאין נוהג המנודה בנידויו במועד . שהרי שנינו בה:

ומנודה שהתירו לו חכמים

.

ומשמע שכונת המשנה לכל מנודה, שבגלל המועד התירו לו חכמים שלא לנהוג בנידויו .

אמר רבא: מי קתני

במשנתנו לשון "

שהתירוהו חכמים

", עד שתלמד מלשון זה שהתירו חכמים לכל מנודה שלא ינהג נידויו ברגל!?

והרי "המנודה

שהתירו לו חכמים

"

קתני

. ומשמע שמדובר במנודה מסויים בלבד, שאירע והתירו לו חכמים שהיו בדורו את נידויו. וכגון שהיה בנידוי עקב תביעה של בעל דינו,

דאזל

שהלך המנודה

ופייסיה לבעל דיניה

.

ואתי קמי דרבנן,

ובא המנודה לפני חכמים לאחר שפייסו לבעל דינו,

ושרו ליה

, והתירו לו את נידויו .

אך אין ללמוד מכאן שכל מנודה מותר לו לנהוג שלא בנידוי ברגל.

ולאחר שהביאה הגמרא את מחלוקתם של רב יוסף ואביי בניהוג נידוי של המנודה במועד, מביאה הגמרא שאלה דומה בדין מצורע:

מצורע

-

מהו שינהיג

דיני

צרעתו

, שלא יבוא אל המחנה, ושלא יגלח את שערותיו,

ברגל

?

כלומר, האם מצות הרגל דוחה את מצות הנהגת המצורע, באותן הנהגות המנוגדות לשמחת הרגל?

אמר אביי: תא שמע

לפשוט בעיא זו ממשנתנו, שהרי שנינו בה:

והנזיר והמצורע

העולה

מטומאתו לטהרתו

במועד, רשאי לגלח במועד, כיון שלא היה יכול לגלח לפניו.

ומדייק אביי: רק מחמת שעלה המצורע מטומאה לטהרה במועד, רשאי הוא לגלח אז.

הא

כל זמן שהמצורע הוא עדיין

בימי טומאתו

-

נהיג

, נוהג הוא באיסור גילוח גם במועד .

ודוחה הגמרא את הראיה: יתכן שלשון של "

לא מיבעיא

"

קאמר

התנא במשנתנו.

לא מיבעיא

, אין צורך לומר

בימי טומאתו

של המצורע

דלא נהיג

איסור גילוח ברגל, כיון שמצות שמחת הרגל דוחה אותו.

אבל

במצורע שעלה מטומאתו

לטהרתו

במועד, והרי הוא מחוייב מן התורה להתגלח,

ניגזור

עליו איסור גילוח במועד, היות ומשעה שהתגלח הוא חייב להביא קרבנות לטהרתו, ויש לחוש

שמא ישהה קרבנותיו

ולא יביאם עד ליום טוב האחרון, ויקריבם אז, ואסור להקריב קרבנות יחיד ביום טוב .

קמשמע לן

שלא גזרו כן, ומותר לו להתגלח במועד כאשר הוא עולה מטומאה לטהרה. וגם כאשר הוא עדיין טמא מותר לו להתגלח, כיון שמצות שמחת הרגל דוחה את איסור הגילוח.

אמר רבא, תא שמע

מהברייתא הדורשת מהכתוב בספר ויקרא [פרק יג]

"והצרוע

" -

לרבות כהן גדול

, שאף הוא חייב לנהוג בדיני מצורע אם נצטרע .

ומדייק רבא:

והא כהן גדול, דכל השנה

כולה -

כ

שעת ה

רגל לכולי עלמא דמי

. ובכל זאת הוא נוהג בהנהגת מצורע כשנצטרע.

דתנן: כהן גדול מקריב

את הקרבנות גם כשהוא

אונן, ואינו אוכל

.

ואילו כל אדם שהוא אונן, אסור לו אפילו לשלוח קרבנותיו להקריבם במקדש כשהוא אונן, כיון שאינו שמח בשעת אנינותו, והרי זה חסרון ב"שלמות האדם". כי מצות הקרבת קרבן נוהגת רק ב"אדם שלם". וכך דרשו חכמים: "שלמים" - בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן.

אך ברגל, האונן משלח את קרבנותיו, כיון שמצות שמחת הרגל דוחה את מצות ניהוג אנינותו.

והיות ולכהן הגדול נחשבת כל השנה כזמן הרגל, שהרי הוא מקריב את קרבנותיו בכל השנה גם כשהוא אונן [כמו שהאונן משלח את קרבנותיו ברגל], ובכל זאת מצינו שכהן גדול נוהג בדיני צרעת .

שמע מינה

שכל מצורע

נוהג צרעתו ברגל

.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

ועתה מבארת הגמרא את דין התספורת באבל:

אבל

-

אסור בתספורת

.

ומקור הדין:

מדקאמר להו רחמנא ל

אלעזר ולאיתמר

בני אהרן

בשעה שמתו נדב ואביהוא אחיהם [ויקרא י]: "

ראשיכם אל תפרעו

" [ו"פרע" משמעותו גידול שיער],

מכלל

זה שאסרם הכתוב בגידול שיער בזמן אבלם, אלא ציוה אותם באופן מיוחד לגדל שערם - אתה למד,

דכולי עלמא אסור

להם לגלח ראשם בימי אבלם .