Menajot 90a — el Talmud en español

ולכך אנו אומרים:

אי לא חזו לעולת חובה, קרבו לעולת נדבה

ודינם כשאר עולות.

אלאהכא

גבי אשם מצורע -

אי לא מוקמת ליה במילתיה

[אם לא תתן לו את כל דיני אשם מצורע] הרי

אשם נדבה מי איכא

, ובהכרח עדיין שם תורת אשם מצורע עליו לחייבו בנסכים.

תניא כוותיה דרבי יוחנן

:

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא

נתן מדמו על גבי בהונות

יו של המצורע כדין אשם מצורע,

הרי זו עולה

להקטרה

לגבי מזבח, וטעון נסכים

כאשם מצורע,

וצריך

המצורע

אשם אחר להתירו

לאכול בקדשים, שהמצורע מותר בקדשים על ידי הבאת קרבנותיו.

מתניתין:

כל מדות שבמקדש היו נגדשות

, כגון מידת העשרון שהיתה במקדש היתה מחזקת עשרון, והיו גודשים אותה ונותנים למנחה יותר מעשרון;

חוץ מ

מידת העשרון

של כהן גדול

שהיו מודדים בה את חביתי הכהן הגדול -

שהיה גודשה בתוכה

, כלומר, לא היו צריכים לגודשה, שהיא עצמה היתה מחזקת עשרון עם גודשו.

כלי שרת מקדשים את מה שבתוכם קדושת הגוף, ומשנתנו מבארת את דין הבירוצין, אם קדשו:

מידת הלח: בירוציהן

מה שנשפך על דופני הכלי מבחוץ, לאחר שנתמלאה המידה - אף הוא

קודש

.

ו

אילו

מידת היבש: בירוציהן חול

, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

רבי עקיבא אומר

:

מידת הלח

היא עצמה

קודש

, ו

לפיכך

אף

בירוציהן קודש

.

מדת היבש

היא עצמה

חול, לפיכך בירוציהן חול

, ויתבאר יותר בגמרא.

רבי יוסי אומר

:

לא משום זה

יש חילוק ביניהם,

אלא

משום ש

הלח נעקר

מן הכלי ונתקדש שם, ואחר כך יצא לחוץ,

והיבש אינו נעקר

מתוך הכלי ולא נתקדש, ויתבאר יותר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: כל מדות שבמקדש היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה בתוכה:

והנה לעיל דף פז נחלקו רבי מאיר וחכמים:

לדעת רבי מאיר: שתי מידות של עשרון היו במקדש, אחד גדוש, ובמידה זו היו משתמשים לכל המנחות; ועוד היתה שם מידת עשרון ומידת חצי עשרון שהיו מחוקות, ובמידה זו היו משתמשים לחביתי כהן גדול, שהיו באים עשרון מחציתו בבוקר ומחציתו בערב.

לדעת חכמים: לא היו במקדש במידות היבש אלא מידת עשרון וחצי עשרון שהיו שתיהן מחוקות.

ומקשינן:

מני

היא משנתנו!?

והרי

אי רבי מאיר

היא, והרי לדבריו

חד

בלבד

גדוש הוה

.

אי רבנן, חדא

עשרון

הוה ומחוק הוה

.

ואם כן כדעת מי היא משנתנו!?

ומשנינן:

לעולם רבי מאיר

היא משנתנו,

ומאי

"

כל מדות

",

כל מדידות

שהיו מודדים היו נגדשות. שנינו במשנה:

מידת הלח בירוציהן קודש

, ומידת היבש בירוציהן חול... :

ומפרשינן:

במאי קא מיפלגי

שלשת התנאים:

תנא קמא סבר

:

מידות הלח נמשחו

בשמן המשחה

בין מבפנים בין מבחוץ

, ונתקדש תוך הכלי וגבו, ולכן מתקדש גם מה שנשפך עליו מבחוץ.

ואילו

מידות יבש נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ

, ואינה מקדשת את מה שנוגע בגב הכלי.

ורבי עקיבא סבר

:

מידות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ

ומקדשת היא את הכל -

ואילו

מידות יבש לא נמשחו כל עיקר

וחול היא, ואינה מקדשת לא בפנים ולא בחוץ.

ורבי יוסי סבר: אידי ואידי

, הן מידות היבש והן מידות היבש

נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ

, ובירוצי הלח אינם מתקדשים על ידי גב הכלי,

והכא היינו טעמא

שבירוצי הלח מתקדשים משום

דלח נעקר ומגווה דמנא קא אתי

[מה שנשפך היה בתוך הכלי וממנו הוא בא] וכבר נתקדשו הבירוצין כשהיו בתוך הכלי שנמשח.

ו

אילו בירוצי

היבש אינו נעקר

מתוך הכלי ולא היו בו מעולם, ואף שגולשים הבירוצים על גב הכלי, הרי לא נמשחו המידות מבחוץ.

ומקשינן:

וכי נעקר מאי הוי

, מה בכך שהבירוצין נעקרו מתוך הכלי, והרי לא נתקדשו בתוכו, כי

גברא למאי דצריך

הוא ד

קא מכוין

שיתקדש על ידי הכלי, אבל הבירוצין שאינו צריך להם, הרי אינו מכוין שיקדשם הכלי!?

אמר

תירץ

רב דימי בר שישנא משמיה דרב

:

זאת אומרת: כלי שרת מקדשין

אף

שלא מדעת

, ולא איכפת לן שאינו מתכוין לקדשם.

רבינא אמר

[תירץ]:

לעולם אימא לך: כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת

, ומן הדין לא היו הבירוצין מתקדשים, ואף שהיו בתוך הכלי,

ו

מכל מקום מתקדשים מדרבנן, משום

גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול

, והיות והבירוצין היו בכלי שרת, אין להוציאם לחול.

מותיב רבי זירא

ממשנה לקמן ק א, גבי לחם הפנים שדינו לסדר לחם ובזיכי לבונה בשבת, ועומדים על השולחן עד שבת הבאה, ולשבת הבאה מקטירים את הבזיכין, והלחם ניתר באכילה על ידי הקטרתם:

"סידר את הלחם בשבת [כדינו], ואת הבזיכין לאחר השבת [לאחר זמנם, שהיה בשבת] והקטיר את הבזיכין בשבת [שלאחריה, כשאר בזיכין] פסול [הלחם] -

כלומר, כיון שהבזיכין לא נסדרו בזמנם, אין הם מתירים את הלחם בהקטרתם כשאר לחם שהוא ניתר על ידי הקטרתם; ולא עוד, אלא שאפילו אם ירצה להניח לחם זה במקום הלחם שעתיד היה לסדר בשבת זו, אף זה אי אפשר, כי היות ונסדר הלחם על השולחן בזמנו, קידש השולחן את הלחם ליפסל בלינה לאחר שיעבור זמן הלחם בשבת שלאחריה.

אבל אם

סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת

שהיה סידור הלחם לאחר זמנו,

והקטיר את הבזיכין בשבת

, [

פסולה

, לא גרסינן], הרי הלחם אסור באכילה שאין הבזיכין מתירין אותו כיון שהיה הסידור שלא בזמנו, ומכל מקום לא נפסל הלחם -

ו

כיצד יעשה

בלחם,

יניחנו לשבת הבאה

במקום הלחם שהיה אמור לסדר בשבת זו, ומשום

שאפילו הוא על שלחן ימים רבים

קודם לשבת

אין בכך כלום

ליפסל על ידם בלינה, כי לא נתקדש הלחם בימים אלו, כיון שלא נסדר בזמנו.

והשתא תיקשי:

ואמאי

ראוי הלחם לשבת הבאה, והרי

התם נמי לימא: גזירה שמא יאמרו מפקידין בכלי שרת

כלומר, שמא יטעו האנשים לומר, לכך לא נפסל לחם זה בלינה, כי היה על השולחן שהוא כלי שרת, וכל קודש שמפקידין [לשון פקדון] אותו בכלי שרת אינו נפסל בלינה!?

ומשנינן:

פנים אחוץ קא רמית

, וכי מקשה אתה מדבר הנעשה בפנים בהיכל, על דבר הנעשה בחוץ בעזרה -

והריפנים

, היינו הלחם שהיה עומד בהיכל -

לאו כולי עלמא ידעי

, אין הכל יודעים שעבר על הלחם ימים רבים, ואין הם דשים בדבר -

חוץ

, היינו מדידות הנעשות בחוץ בעזרה,

כולי עלמא ידעי

, כולם יכולים לראות שאנו מוציאים את הבירוצים לחול, ויאמרו: מוציאין מכלי שרת לחול, ולכן גזרו שלא לעשות כן.

תנן התם

במסכת שקלים:

מותר נסכים

, הנשאר מן הנסכים - ומפרש לה ואזיל - ילך

לקיץ המזבח

, כלומר, יקנו בהם עולות כדי להעלותן על המזבח כשהוא בטל.

ומפרשת הגמרא:

מאי מותר נסכים?

רבי חייא בר יוסף אמר

[פירש]: מותר נסכים הם

בירוצי

ה

מידות

שמדדו בהן את הנסכים.

רבי יוחנן אמר

[פירש]:

"מותר נסכים" היינו

כאותה ששנינו

:

א.

המקבל עליו לספק סלתות מארבע

סאין לסלע, כלומר, ספק של סולת שקיבל מן הגזבר מעות כדי לספק סולת למנחות כל השנה, והיה מחיר הסולת בשעת קבלת המעות ארבע סאין לסלע -

ובתוך השנה הוקרו הסלתות ו

עמדו משלש

סאין בסלע - מכל מקום יוסיף וי

ספק מארבע

, כלומר, יספק את כל הסאין שקיבל עליו בהתאם למחיר הישן, ולא יפחות מהם מחמת המחיר החדש.