Menajot 72b — el Talmud en español

ו

מקשינן עלה: וכי

רבי אלעזר ברבי שמעון לא שמיע ליה

מה שאמר אביו רבי שמעון גבי הקטר וחלבים!? והרי ודאי שמיע ליה -

אלא

בהכרח, שמכל מקום סובר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם העומר שלא נקצר כמצותו כשר, אינו בדין שתדחה קצירתו את השבת, משום שמלאכה הראויה לעשותה מערב שבת היא, ואין נידון קצירה בשבת דומה דומה לראיה מהקטר חלבים, כי:

שאני התם

גבי הקטר חלבים ואברים שהם דוחים את השבת על אף שאפשר לעשותם במוצאי שבת -

שהרי

כבר

דחתה שחיטה

של קרבנות אלו

את השבת

, וכיון שכבר ניתנה השבת לידחות בקרבן זה אצל שחיטה, ניתנה השבת נמי שתידחה לאחר השחיטה אצל הקטר חלבים, ואף שאפשר לעשותם במוצאי שבת; תאמר בקצירה, שעדיין בשעת קצירה לא דחה הקרבת העומר את השבת, שההקרבה אינה אלא לאחריה.

ו

אם כן

לרבי הכי נמי

, אין להביא ראיה מהקטר חלבים לקצירת העומר, כיון דשאני התם שכבר

דחתה שחיטה את השבת!?

אלא

מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את דעת רבי, שמטעם אחר הוא חולק על ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון; שהרי כל ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון היא משום שלדעתו קצירת עומר דוחה את השבת כרבי ישמעאל, ואם כן ממילא מוכרח שהעומר הנקצר שלא כמצותו פסול; אבל לדעת רבי אין ראיה -

משום ד

קסבר רבי: קצירת העומר לא דחיא שבת

, ודלא כרבי ישמעאל.

ומקשינן עלה:

ו

כי

לא

דוחה - לדעת רבי

\- קצירת העומר את השבת!?

והתנן

במשנה שבראש הפרק:

רבי ישמעאל אומר: עומר [כאשר] היה בא בשבת, משלש סאין [בלבד היה בא, שלא להרבות מלאכות בשבת] ובחול, מחמש [סאין היה בא]:

וחכמים אומרים: אחד

עשרון של עומר הבא ב

שבת, ואחד

עשרון של עומר הבא ב

חול, משלש

סאין של שעורים

היה בא;

הרי שאף בשבת היה בא מקצירה שנעשתה בשבת!?

ומשנינן: דברי חכמים הם

דלא כרבי

, שלדעתו אין קצירת העומר דוחה את השבת.

ואכתי מקשינן מהמשך המשנה: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד. ובחול בשלשה.

וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול

היה העומר נקצר

בשלשה

אנשים, ונותנים את התבואה

בשלש קופות, ו

קוצרים

בשלש מגלות;

הרי שקצירת העומר דוחה את השבת!?

ומשנינן: אף דברי חכמים אלו

דלא כרבי

הם.

ואכתי מקשינן מהמשנה השניה בפרק זה: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר [העומר] בעסק גדול; כיון שהחשיכה, אומר להן "בא השמש"? אומרים [העם] הין.

ובשבת יאמר

הקוצר

להם: שבת זו

[האם אקצור בשבת]? אומרים [העם] הין; הרי שקוצרים את העומר בשבת!?

ומשנינן: אף משנה זו

דלא כרבי

.

ואכתי מקשינן ממשנתנו:

ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת

, שבהכרח רבי היא, כי הרי:

מאן שמעת ליה דאמר

[את מי שמענו שהיה אומר]:

נקצר ביום

שלא כמצותו -

כשר

, הלוא

רבי היא, ו

מכל מקום

קתני: ודוחה את השבת

-

מאי לאו

, והאם לא כן הוא, שלענין

קצירה

הוא ששנינו: ודוחה את השבת; הרי שאף לרבי קצירת העומר דוחה את השבת!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת דלענין קצירה הוא שאמרו "ודוחה את השבת", אלא

ל

ענין

הקרבה

שהיא דוחה את השבת, אבל קצירה באמת אינה דוחה את השבת לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי.

ומקשינן עלה:

אבל לקצירה

-

לא!?

והתניא

:

רבי אומר

: כתיב בפרשת המועדות [ויקרא כג: לאחר שנתבאר שם מאמר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל על המועדות]:

'

וידבר משה את מועדי ה

' אל בני ישראל", ו

מה תלמוד לומר

, והרי כבר ידענו שעשה משה כאשר נצטוה, וציוה את בני ישראל על המועדות!? אלא לכך נאמר, כדי ללמד על קרבנות הנזכרים שם, שידחו את השבת:

לפי שלא למדנו

ללא פסוק זה -

אלא לתמיד ופסח

שהם דוחים את השבת ומשום

שנאמר בהן

"

במועדו

" ומשמע: לא יעבור זמנם בכל אופן, וללמד:

במועדו

יביא את התמיד ואת הפסח

ואפילו בשבת, במועדו

יביאם

ואפילו בטומאה

-

שאר קרבנות הצבור מנין

שהם דוחים את השבת ואת הטומאה -

תלמוד לומר

: בפרשת מוספי המועדות: "

אלה תעשו לה

'

במועדיכם

", ללמד: שיבואו מוספי הציבור אפילו בשבת ואפילו בטומאה -

מנין לרבות

אף את ה

עומר והקרב עמו

[הכבש שנקרב עם העומר], ו

שתי הלחם והקרב עמהן

[הם שני כבשים הנקרבים עם שתי הלחם] שאינם נזכרים באותה פרשה אלא בפרשת המועדות?

לפיכך

תלמוד לומר

"

וידבר משה את מועדי ה

'",

הכתוב קבע מועד לכולן

, לומר שידחו את השבת ואת הטומאה אף הקרבנות הנזכרים שם, והיינו עומר ושתי הלחם שעדיין לא ידענו שהם דוחים את השבת ואת הטומאה.

ומכאן יש ללמוד, שלדעת רבי קצירת העומר דוחה את השבת, שהרי:

למאי

, לענין מה אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת?

אילימא להקרבה

בלבד הוא שאמר כן, אבל קצירתו אינה דוחה את השבת, ומשום שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא לדעת רבי הסובר "נקצר ביום כשר", ולכן אינה דוחה את השבת, וכאשר אמרת; כך אי אפשר לומר, ומשום:

שהרי אף שתי הלחם אמר רבי בברייתא זו שהם דוחים את השבת, וכי

שתי הלחם בני הקרבה נינהו

, עד שנאמר: שלענין הקרבה - שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה אלא בשבת - הוא שאמר רבי תדחה את השבת ואת הטומאה!?

אלא פשיטא ל

ענין

טחינה והרקדה

של שתי הלחם אמר רבי שידחו את השבת, ואף שהן מלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת -

ו

אם כן

דכוותה גבי עומר

[דומה לשתי הלחם מתפרש גבי עומר]

לקצירה

שהיא מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת לדעת רבי - הוא שנתכוין רבי,

ו

מכל מקום

קא דחי

קצירת העומר

את השבת!?

הרי מבואר, שאף קצירה דוחה את השבת לדעת רבי, ואף שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא - לדעת רבי!?

ומשנינן:

אלא עומר

שאמר רבי שהוא דוחה את השבת היינו באמת

להקרבה

,

ושתי הלחם

שהם דוחים את השבת היינו

לאפיה

-

כלומר, לא כאשר אתה סובר דבשתי הלחם לענין טחינה והרקדה אמר רבי שהם דוחים את השבת, ותלמד מזה לפרש דגם גבי עומר היתה כוונתו למלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת; לא כן הוא, דאף גבי שתי הלחם כוונת רבי היתה למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דהיינו אפיה.

והטעם שאפייה היא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, הוא:

וקסבר רבי: תנור

של שתי הלחם הוא ה

מקדש

אותם, שהתנור כלי שרת הוא,

ו

נמצא ד

אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה

[אם יאפה את שתי הלחם מערב שבת, ייפסלו שתי הלחם בלינה שהרי נתקדשו בכלי שרת], ואם כן מוכרח הוא לאפותם בשבת, ומלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת היא.

ומקשינן עלה:

ו

כי

סבר רבי: תנור מקדש!?

והתניא

:

כבשי עצרת

[הם שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם]

אין מקדשין את

שתי

הלחם

הבאים עמהם

אלא בשחיטה

שלהם, אבל התנור אינו מקדשם

; כיצד

:

שחטן

לכבשים

לשמן, ו

אף

זרק דמן לשמן: קדש הלחם

.

שחטן שלא לשמן, ו

אף

זרק דמן שלא לשמן, לא קדש הלחם

שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש

, וכפי שנתבארה בבא זו לעיל מז א.

דברי רבי

.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש

הלחם

עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן

.

הרי למדנו שלדעת רבי השחיטה היא המקדשת את הלחם ולא התנור, ואיך אמרת שקסבר רבי התנור מקדש!?

אמר רב נחמן בר יצחק

: לעולם תנור מקדש את הלחם לדעת רבי, ואל תשנה בברייתא "קדש הלחם", שלא בקידוש עוסקת הברייתא, אלא, כך היא כונת התנא:

שחטן לשמן וזרק דמן לשמן, "

הוקבעו

" בכך שתי הלחם לכבשים אלו שהובאו עמהם, ואינו יכול לשנותם לזבח אחר.

ו

אם שחטן שלא לשמן, "

לא הוקבעו

". כך

קא אמר

. וכן בכל הברייתא.

הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

--- title: "חברותא - מנחות — פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02367.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

Оригинал главы פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

מתניתין:

ואלו

ה

מנחות

שהן

נקמצות

על ידי הכהן וקומצן נקטר על גבי המזבח,

ושייריהן

של המנחות - לאחר שנקטר קומצן - נאכלים

לכהנים

:

שבע המנחות הראשונות הן מנחות נדבה, ושלש המנחות האחרונות הן מנחות חובה; שמונה מתוך המנחות הן מנחות חיטים, ואילו מנחת העומר ומנחת קנאות הן מנחות שעורים; שמונה מנחות טעונות שמן, ואילו מנחת חוטא ומנחת קנאות הן חריבות בלי שמן:

א.

מנחת הסולת

שנאמר [ויקרא ב א] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קדשים מאשי ה'". הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים. ב.

והמחבת

, שנאמר [ויקרא ו]: "וזאת תורת המנחה [כל מנחת חיטים כסתם מנחות במשמע] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים; ועוד נאמר [ויקרא ז ט]: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה".

ג.

והמרחשת

שנאמר [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה. והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה [הוא הקומץ] והקטיר המזבחה, אשה ריח ניחח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קדש קדשים מאשי ה'", הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים.

ד.

והחלות

של מנחת מאפה תנור [הנודב מנחת מאפה תנור, יכול להביאה כולה חלות], והם בכלל מה שאמרה התורה בכל מנחה, שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים; ועוד נאמר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לכהן המקריב אותה לו תהיה".

ה.

והרקיקין

של מנחת מאפה תנור [כי הנודב יכול להביאה כולה רקיקין], ואף הם בכלל מה שאמרה תורה "וזאת תורת המנחה". ובכלל "וכל מנחה אשר תאפה בתנור".

ו.

מנחת גויים

, כלומר, גוי שהתנדב את אחת מהמנחות המנויות לעיל, שהן מנחות נדבה.

ז.

ומנחת נשים

, כלומר, אשה שהתנדבה את אחת מהמנחות המנויות לעיל שהן מנחות נדבה.

ח.

ומנחת העומר

שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל. והקטיר הכהן את אזכרתה [הוא הקומץ] מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה'". הרי מפורש שהיא נקמצת, ובגמרא יתבאר מנין ששיירי מנחת העומר - שהיא מן השעורים שלא כסתם מנחות - נאכלים לכהנים.

ט.

ומנחת חוטא

, היא המנחה שמביא העני בדלי דלות, על חטא שחיובו הוא "קרבן עולה ויורד", שנאמר [ויקרא ה]: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. או נפש כי תשבע. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן.

ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים.

ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה [ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלים] "; ועוד נאמר [ויקרא ז י]: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" ו"מנחת חוטא" מנחה חריבה היא.

י.

ומנחת קנאות

[מנחת סוטה], שנאמר [במדבר ה]: "איש איש כי תשטה אשתו. והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה", ובגמרא יתבאר, מנין שאף מנחה זו - שהיא באה מן השעורים - שייריה נאכלים לכהנים.

אבל מנחת כהנים - בין מנחת נדבה ובין מנחת חוטא - אינה נקמצת לדעת תנא קמא; שנאמר [ויקרא ו טז]: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".

רבי שמעון אומר

: אף

מנחת חוטא של כהנים

הרי היא

נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן

.

גמרא:

אמר רב פפא: כל היכא דתנן

, בכל מקום ששנו חכמים "ואלו מנחות" ללמד בהם דין מסויים -

עשר

מנחות

תנן

[עשר מנחות נשנו שם].

שואלת הגמרא:

מאי קא משמע לן

רב פפא בזה, והרי יכולים אנו למנות ונמצא שהן עשר!?

ומפרשת הגמרא, שהוא כדי ללמדנו שאין כאן אלא עשר מנחות, כי מנחת מאפה תנור נמנית בשתים בלבד, דהיינו: או חלות או רקיקין

; לאפוקי מרבי שמעון

[ללמדנו שלא כרבי שמעון]

דאמר

: המתנדב מנחת מאפה תנור, אם רצה להביא

מחצה חלות ומחצה רקיקין, יביא

, ונמצא ששלש מיני מנחות יש במאפה תנור, כולה חלות, כולה רקיקין ומחצה על מחצה, וסך כל המנחות אחת עשרה -

קא משמע לן דלא

כן הוא, אלא או יביא כולן חלות או יביא כולן רקיקין.

שנינו במשנה: ואלו מנחות נקמצות.

ושיריהן לכהנים

:

שואלת הגמרא

מנלן

שכל המנחות האלו שייריהן לכהנים?

ותמהינן על השאלה:

מנלן

[וכי יש לשאול מנין נלמד דין זה]!? והרי:

דכתיבא

-

כתיבא

, אותן המנחות שבהדיא נאמר בהם דין זה, הרי נאמר בהן,

ודלא כתיבא

, ואף אלו שאין כתוב בהן בהדיא, הרי

כתיב בה

[ויקרא ו]:

"

וזאת תורת המנחה

[כל מנחה במשמע]

הקרב אותה בני אהרן

. והרים ממנו בקומצו.

והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו

", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים -

ואם כן, מה מקום יש לשאלה "מנלן"!?

ומפרשינן: אכן במנחה ה

באה חיטין

שלא נאמר בהן אכילת שיריים לכהנים בהדיא -

לא קמיבעיא לן

, כי יש ללומדה מהפסוק הזה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים,

כי קא מיבעיא לן

מנלן - במנחה ה

באה שעורין

[היינו מנחת העומר ומנחת קנאות, שלא נאמרה בהן אלא קמיצה] שאין הן בכלל פסוק זה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים.

ואכתי תמהינן: אף מנחה ה

באה שעורין נמי

אין מקום לשאול מנין ששיריה נאכלים לכהנים, שהרי

מדנקמצת

כמפורש בכתוב - ממילא יודעים אנו ש

שייריה

נאכלים

לכהנים!?

ומפרשינן: אכן

אליבא דרבנן

הסוברים מנחת חוטא של כהן עולה כליל, ולשיטתם אין לך מנחה נקמצת שאין שייריה נאכלים לכהנים -

לא קא מיבעיא לן

מנין שבמנחת שעורים השיירים נאכל לכהנים, כי ממילא ידענו כן, ממה שהן נקמצות -

כי קא מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון, דאמר: איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא

[יש מנחה שהיא נקמצת, ומכל מקום אין שייריה נאכלים לכהנים], ולשיטתו יש לשאול גם במנחת העומר ומנחת קנאות, שמא נקמצות הן ואין שייריהן נאכלים לכהנים

; דתנן

במשנתנו:

רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן;

ולשיטתו אנו שואלים:

מנלן

ששיירי מנחת העומר ומנחת קנאות נאכלים לכהנים, כי שמא אף שנקמצות הן, מכל מקום אף שייריהם קרבים על המזבח כמנחת חוטא?

אמר

פירש

חזקיה

את המקור לשתי מנחות אלו שהשיריים נאכלים לכהנים, מ

דאמר קרא

[ויקרא ז י]

וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, לכל בני אהרן תהיה

איש כאחיו", הרי שהשיריים נאכלים לכהנים; ואף שגם פסוק זה יש לנו לפרשו בפשוטו על סתם מנחות הבאות מן החיטים, מכל מקום למדנו ממנו גם על מנחת העומר ומנחת קנאות -

ומשום

שאם אינו ענין

מה שלימדה תורה בפסוק זה ששירי המנחות נאכלים לכהנים -

ל

מנחה

בלולה

בשמן

של חיטין

, שהרי כבר ידענו על כל המנחות הבלולות של חיטים, ששייריהם נאכלים לכהנים -

תנהו

לפסוק זה

ענין ל

מנחה

בלולה

בשמן

של שעורים

, היינו מנחת העומר שהיא בלולה בשמן, ולא נאמר בה ששייריה נאכלים לכהנים.

ואם אינו ענין

מה שאמרה תורה "וכל מנחה... וחריבה לכל בני אהרן תהיה" -

לחרבה של חיטין

[מנחת חוטא] שהרי כבר ידענו בה דין זה,

תנהו ענין לחרבה של שעורין

היא מנחת קנאות.

ומקשינן עלה:

והא

, וכי הפסוק "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו"

להכי הוא דאתא

[ללמדנו על שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שהם נאכלים לכהנים - בא הכתוב]!?

הא מיבעי ליה

, והרי פסוק זה נצרך

לכדתניא

: בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים למשמר של כהנים העובד באותו יום.

מנין שאין חולקים

הכהנים

מנחות כנגד זבחים

, שלא יאמר כהן לחבירו "טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה"; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם?