Menajot 62a — el Talmud en español

כיצד עושה

את התנופה?

מניח

את ה

אימורין על פיסת היד, וחזה ושוק

מונחין

עליהן.

ובכל מקום שיש

גם

לחם

-

הלחם

מונח

מלמעלה.

והוינן בה:

היכא

אשכחן דלחם צריך להיות מלמעלה?

אמר רב פפא

: אשכחן

במילואים

שניתן הלחם מלמעלה, ומכאן למדנו שבכל מקום שיש לחם, כגון בתודה ובאיל הנזיר, יש ליתן את הלחם מלמעלה.

ותו מבארינן:

מאי טעמא

אמרינן דמניח את החזה והשוק על האימורין, והיינו: מנלן דין זה?

אילימא משום דכתיב "שוק התרומה וחזה התנופה

-

על אשי החלבים יביאו להניף תנופה", והכתיב,

מאידך,

"את החלב

-

על החזה יביאנו"

, דמוכח שהחלב, שהוא מהאימורין, הוא שמונח מעל החזה!?

אמר אביי: ההוא

דכתיב "את החלב על החזה" איירי בחלבים ואימורין,

דמייתי ליה כהן מבית המטבחיים,

שנותן הוא תחילה את החלב על החזה,

ורמי ליה,

והופכו לאחר מכן, לידו של המניף, ונמצא עתה החלב שהיה בידי הכהן למעלה - למטה, והחזה שהיה בידיו מקודם למטה, - למעלה, מעל החלבים.

ומקשינן:

והכתיב

נמי

"וישימו את החלבים על החזות"?!

ומתרצינן:

ההוא

קרא איירי

דיהיב ליה לכהן אחרינא,

שנותן הכהן המניף את החלב והחזה לכהן המקטיר, ואז הוא הופך את החלב והחזה, ונמצא שבידי הכהן המקטיר, האימורין והחלב הם מעל החזה,

ואזיל ומקטר ליה!

והא קא משמע לן

הנך שלשה קראי -

דבעינן שלשה כהנים!

אחד המביא מבית המטבחיים, אחד המניף, ואחד המקריב, ולא יעשנו כהן אחד,

משום דכתיב "ברוב עם הדרת מלך",

ורק כאשר עושים שלשה כהנים יתכן שהחלבים והחזות יתהפכו, בצורה האמורה בפסוקים, מידו של זה לידו של זה.

שנינו במשנה:

ושתי הלחם ושני כבשי עצרת

[

וכו'

]

תנו רבנן: "והניף הכהן אותם,

[את שני כבשי העצרת],

על לחם הביכורים". יכול יניח כבשים על גבי הלחם,

וכך יניפם,

תלמוד לומר "על שני כבשים",

דמשמע שהלחם הוא שמונח מעל הכבשים.

יכול

יהיה ה

לחם על גבי כבשים?

-

תלמוד לומר "על לחם הביכורים",

דמשמע שהכבשים הם מעל הלחם.

נישתקל הכתוב,

דהיינו נהיו שקולים באופן שוה שני הלימודים המנוגדים בפסוק הזה,

ואיני יודע

למסקנה

אם לחם על גבי

כבשים,

ואם כבשים על גבי לחם?!

מה מצינו בכל מקום

, בשעת תנופה -

לחם למעלה, אף כאן,

בכבשי עצרת,

לחם למעלה

מהן.

ומבארינן:

היכא

מצינו בכל מקום שלחם למעלה?

אמר רב פפא: במילואים,

וכדאמרינן לעיל.

רבי יוסי בן המשולם אומר: כבשים

של עצרת ניתנים

למעלה

מהלחם.

ומה אני מקיים "על שני כבשים"?

-

להוציא

את

שבעה

הכבשים [שהם עולה], שגם הם באים עם הלחם, אלא שאין הם מונפים עמו, אלא שני כבשי עצרת בלבד, שהם שלמי ציבור.

חנינא בן חכינאי אומר: מניח שתי הלחם

בין ירכותיהן של כבשים ומניף,

כשהן מושכבין חיין על מתניהן,

ונמצא מקיים שני מקראות הללו,

שמכיון שנמצא הלחם מעל הירך התחתונה של הכבש הרי לנו

לחם על גבי כבשים, ו

מכיון שהירך העליונה של הכבש היא מעל ללחם הרי לנו

כבשים על גבי לחם!

אמר רבי: לפני מלך בשר ודם אין עושין כן,

לתת לחם בין ירכים,

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן?!

אלא, מניח

את הלחם והכבשים

זה בצד זה, ומניף.

ופרכינן:

והא בעינן "על"

[על הלחם או על שני הכבשים]!?

ומשנינן:

אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה

-

רב המנונא לרב חסדא: רבי לטעמיה, דאמר "על"

-

בסמוך

משמע, ולאו מלמעלה.

והיינו, דהא דכתיב על הלחם ועל שני כבשים הכונה היא שנותנם בסמוך זה לזה, ומניפם.

דתניא: "ונתת על המערכת

של לחם הפנים

לבונה זכה".

רבי אומר

: אין נותן את הבזיכים עם הקטורת על לחם הפנים עצמו, אלא

על

השולחן,

בסמוך

אל הלחם.

אתה אומר "על"

משמעותו הוא

בסמוך, או אינו אלא "על" ממש,

שצריך ליתן את הלבונה על הלחם עצמו?

כשהוא אומר

בפרוכת

"וסכות על הארון את הפרוכת", הוי אומר

ד

"על"

משמעותו

בסמוך,

שהרי לא היתה הפרוכת על הארון אלא היא היתה תלויה כמחיצה, בסמוך לו.

והכא נמי בכבשים ובלחם, "על" משמעותו - בסמוך.

שנינו במשנה: כיצד היה מניף -

מוליך ומביא מעלה ומוריד

[

וכו'

].

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא

לצפון ולדרום, למזרח ולמערב,

למי שהרוחות שלו,

וכמו כן הוא

מעלה ומוריד

למעלה ולמטה,

למי שהשמים והארץ שלו.

במערבא

[בארץ ישראל]

מתנו הכי: אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא

לכל ארבעת הרוחות

כדי לעצור רוחות רעות

הבאות מארבעה הרוחות.

מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים

הבאין מלמעלה למטה.

אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת

-

שירי מצוה

[כגון מצות התנופה שאין היא מעיקר המצוה, ואינה מעכבת את כפרת הקרבן אם לא עשאוה, ולפיכך היא נחשבת ל"שיירי מצוה"]

מעכבים את הפורענות. דהא תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים.

אמר רבה: וכן לולב

צריך לנענע אותו על ידי הולכה והבאה.

רב אחא בר יעקב ממטי ליה

ללולב

ומייתי ליה

[שהיה מוליך את הלולב ומביאו]

ומחוי הכי,

היה מראה בו

ואמר: גירא בעינא דשטנא.

שהיה מראה בלולב ואומר כאילו הוא נועץ חץ בעינו של השטן.

ומסקינן:

ולאו מילתא היא,

שאין לעשות כן,

משום דאתי

השטן

לאיתגרויי ביה.

תנו רבנן: זבחי שלמי ציבור טעונין תנופה

נוספת לאחר שחיטה, אחר שהונפו כבר מחיים.

ותנופתן כמות שהן,

דהיינו, בשלמותן,

דברי רבי. וחכמים אומרים

: אין מניפין אותם שלימים אלא מקיים את התנופה

בחזה ושוק

שלהן בלבד.

והוינן בה:

במאי קא מיפלגי

רבי ורבנן?

אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה

-

רב המנונא לרב חסדא: בדון מינה ומינה

או

בדון מינה ואוקי באתרה קא מיפלגי.

והיינו, דבר הלמד מחברו בגזירה שוה האם חייבים ללמוד את כל הפרטים מהדבר המלמד, שכאילו נכתב הדבר הלמד במקומו של המלמד [וזהו "דון מינה ומינה", דהיינו, דהדבר הלמד הרי הוא "מינה" ממש של הדבר המלמד] או דאפשר ללמוד רק פרט מסוים מהדבר המלמד, דאמרינן "דון מינה" בגזרה שוה ותלמד את הפרט המסוים בלבד, ומשלמדת פרט זה שוב "אוקי [לדבר הלמד] באתריה", שלגבי שאר הפרטים הרי הוא נשאר בדיני מקומו.

רבנן סברי, דון מינה ומינה: מה זבחי שלמי

יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה.

ומינה

-

מה התם,

בשלמי יחיד, טעונין תנופה

בחזה ושוק אף הכא נמי

בשלמי ציבור טעונין תנופה רק

בחזה ושוק.

ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרה: מה זבחי שלמי שלמי יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי ציבור טעונין תנופה.

ואוקי באתרה

-

התם הוא דחזה ושוק

בלבד טעונין תנופה

אבל הכא

בשלמי ציבור -

כמות שהן

הן מונפין,

כמות שהן בחיים,

בשלמותן.