Menajot 2a — el Talmud en español

מתניתין:

כל המנחות

הטעונות קמיצה, כגון מנחת מרחשת,

שנקמצו שלא לשמן

, שחשב הכהן בשעת קמיצת המרחשת לשם מנחת מחבת, הרי הן

כשרות

, ומקטירין את הקומץ, והשיריים נאכלין לכהנים,

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה,

וצריכים הבעלים להביא מנחה אחרת לשמה, כדי לצאת ידי חובת הנדר.

חוץ ממנחת חוטא

, כגון הנשבע לשקר [והיה אותו החוטא דל ביותר, שאין ידו משגת להביא אפילו תורים או בני יונה לחטאתו, ואז דינו להביא מנחת חטאת],

ומנחת קנאות

שמביאה הסוטה, ונאמר בה "עוון". ובמנחות אלו אם חשב בהן הכהן שלא לשמן, הרי הן פסולות, כמו המחשב בזבח חטאת שלא לשמו, שנפסל הזבח.

ומבארת המשנה את עבודות המנחה, שאם חשב בהן מחשבה שלא לשמה פסלן, וארבעת עבודות הללו הם כנגד ארבעת עבודות הדם שבזבח.

א.

מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן

הכהן במחשבה

שלא לשמן

ובדומה לשחיטת זבח החטאת שלא לשמה.

ב. ו

נתן

את הקומץ

בכלי

שרת כדי לקדשו, במחשבת שלא לשמו, ובדומה לקבלת דם זבח החטאת שלא לשמו.

ג.

והלך

עם הקומץ אל המזבח, במחשבה שלא לשמה, ובדומה להולכת דם זבח החטאת שלא לשמו.

ד.

והקטיר

את הקומץ שלהן על המזבח במחשבת

שלא לשמן

ובדומה לזריקת דם זבח החטאת שלא לשמו.

או

שאת ארבעת העבודות האלו במנחות חוטא וסוטה חלקם עשה

לשמן ו

חלקם עשה

שלא לשמן, או

שעשה חלקם במחשבת

שלא לשמן ו

חלקם

לשמן

הרי הן

פסולות!

ואין מקטירין את הקומץ ואין שייריהן נאכלין לכהנים, כי אין צריך לקלקל דווקא בכל ארבעת העבודות, אלא די אפילו בחלקם.

כיצד

הוא עושה את המנחה במחשבה

לשמן ו

במחשבה

שלא לשמן?

אם בתחילה חושב

לשם מנחת חוטא ו

אח"כ חושב

לשם מנחת נדבה!

והיאך הוא עושה את המנחה

שלא לשמן ולשמן?

אם בתחילה מחשב

לשם מנחת נדבה ו

אח"כ

לשם מנחת חוטא!

בכל האופנים הללו הוא פסל את המנחה.

גמרא:

והוינן בה: מדקתני "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" משמע שמנחה אשר לא נקמצה לשמה, הרי היא כשירה לכל דיניה, חוץ מענין זה בלבד - שלא עלתה לבעליה לשם חובה! כי

למה לי למיתנא

באריכות הלשון ולומר "

אלא

שלא עלו לבעלים לשם חובה",

ליתני

בקצרה "

ולא עלו לבעלים לשם חובה

"!? ומזה שהוסיף התנא במשנה את המילה "אלא", נראה ד

הא קא משמע לן

: שדווקא

לבעלים הוא דלא עלו

המנחות

לשום חובה

, משום שנעשו לשם מנחה אחרת,

הא מנחה גופה כשירה

, המנחה עצמה נשארת כשירה על אף שלא חישב בה כהלכתה!

ו

כיון שלמדנו שהמנחה עצמה נשארת כשרה, לגמרי, הדין הוא ש

אסור לשנויי

בה שינוי נוסף, שגם אם עבד בה עבודה אחת שלא לשמה, אסור להמשיך ולעשות בה עבודה נוספת שלא לשמה.

ודין זה, שגם לאחר שחישב באחת מעבודותיה שלא לשמה בכל זאת אסור לעשות בה שינוי נוסף, הוא

כד

אמר

רבא

לענין זבחים.

דאמר רבא: עולה

ששינה בה כ

ששחטה

במחשבה

שלא לשמה

, שאינה עולה לבעלים לשם חובה,

אסור

להמשיך ו

לזרוק

את

דמה שלא לשמה!

ואת טעם הדין הזה ניתן ללמוד בשני אופנים:

איבעית אימא

מ

סברא, ואיבעית אימא קרא

ישנו מקרא שמלמדנו!

ומבארת הגמרא

איבעית אימא סברא

: וכי

משום דמשני בה

ששינה כשחשב שלא לשמה באחת העבודות, האם

כל הני

עבודות נוספות

לישני בה וניזיל?

ימשיך לשנות בהם? והרי מנחה כשירה היא וחייב להשלים את עבודותיה במחשבת לשמה המחוייבת בה!?

ואיבעית אימא קרא

: דכתיב "

מוצא שפתיך

תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה

". ויש לדייק בלשון הכתוב:

נדבה?

וכי קרבן נדבה הוא [שאין עליו חיוב אחריות] והרי בתחילת הפסוק נאמר ש

נדר הוא!?

[וחייב באחריותו].

אלא

, בא הכתוב ללמדנו,

אם כמה שנדרת עשית

, שחשבת בו לשמו כהלכתו -

יהא

בהקרבתו כהלכתו קיום ה

נדר

שנדרת.

ואם לאו

, שחשבת בו מחשבת שלא לשמו -

יהא

אותו קרבן כשר וקרב בתורת

נדבה,

אך לא תצא בו ידי חובת נדרך.