Menajot 109a — el Talmud en español

ו

ולרבה בר אבוה תיקשי:

אמאי

מראהו נפול ומת,

ליחזי היידן נפל היידין מת

[נראה מי נפל ומי מת], כלומר, לא יוכל להראותו את הנפול והמת, אלא אם כן הגדול הוא זה שנפל והוא זה שמת!?

מיישבת הגמרא בדרך תמיהה:

לוקח

שור בשוורי או בית בבתי או עבד בעבדיי -

קא אמרת

[וכי מלוקח אתה בא להקשות על הקדש]!?

שאני לוקח דיד בעל השטר

[הוא הלוקח]

על התחתונה

, ועליו הראיה שמכר לו את הבית הגדול או את העבד הגדול, כי כלל הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, והמוכר חשוב מוחזק.

מוסיפה הגמרא:

השתא דאתית להכי

, מאחר שהערנו גבי לוקח שידו על התחתונה, הרי

אפילו תימא

בביאור דברי עולא שאמר "בית בבתי אני מוכר לך מראהו עלייה", דהיינו כפשוטו, שמראהו

עלייה דגריעה

[את עלייתו הגרועה] - לא תיקשי לרבה בר אבוה למה אינו נותן לו את המעולה שבנכסיו [וכדמקשינן לעיל], ומשום ד

יד בעל השטר על התחתונה

.

מתניתין:

האומר "

הרי עלי עולה

":

יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו

[דמוי מקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק במצרים, ואין בו קדושה כלל] -

לא יצא

.

ואם אמר "

הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו

": מכל מקום

יקריבנה במקדש

, שהרי עולה היא.

ואם הקריבה בבית חוניו

-

יצא

, וכדמפרש בגמרא, דהיינו, שאין צריך להביא אחרת, ואף שכל האומר "הרי עלי עולה" הרי זה מתחייב באחריותה, ובגמרא יתבאר הטעם.

רבי שמעון אומר

:

כיון שאמר בשעת נדרו "שאקריבנה בית חוניו",

אין זו

התחייבות ל

עולה

כלל, ואינו צריך להביא כלום.

נזיר שמלאו ימי נזירותו, הרי זה מביא קרבנות הצפורטים בתורה בפרשת נשא, וכן מגלח הוא את שערו; וכל מה שעושה הנזיר נקרא "תגלחת".

האומר "

הריני נזיר

", הרי זה

יגלח

[יביא קרבנותיו]

במקדש, ואם גילח בבית חוניו לא יצא

.

ואם אמר: "

הריני נזיר שאגלח בבית חוניו

"

\-

יגלח במקדש

.

ואם גילח בבית חוניו יצא

יתבאר בגמרא.

רבי שמעון אומר

: כיון שאמר "שאגלח בבית חוניו"

אין זה נזיר

כלל.

גמרא:

שנינו במשנה: הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו... הקריבה בבית חוניו יצא:

ותמהינן עלה:

יצא!?

וכי יצא זה ידי נדרו בהקרבה בבית חוניו!?

הא מקטל קטלה

[הרי הרגה ולא הקריבה], שבית חוניו אינו כלום, ואיך תאמר שיצא ידי נדרו!?

אמר

פירש

רב המנונא

: זו ששנינו "יצא", אין הכוונה לומר שיצא ידי נדרו, אלא שאינו צריך להביא אחרת, ואף שאמר "הרי עלי" ונתחייב לכאורה באחריותה, ומשום ש

נעשה כאומר "הרי עלי עולה, על מנת שלא אתחייב באחריותה

ואפילו אם תמות בבית חוניו", שאינו מתחייב באחריותה.

אמר

תמה

ליה רבא: אלא מעתה

, וכי ב

סיפא דקתני

"

הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו יצא

",

הכי

נמי

שתפרש את הטעם משום

דנעשה כאומר

"

הריני נזיר על מנת שלא אתחייב באחריות קרבנותיו

"!? והרי אף אם יאמר כן בהדיא לא יועיל לו, שהרי

נזיר, כל כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר

[אין נזירותו פוקעת ממנו עד שמביא הוא את קרבנותיו].

אלא אמר רבא: אדם זה לדורון

בעלמא

נתכוין, אמר: אי סגיא בבית חוניו טרחנא

, אבל

טפי לא מצינא לאיצטעורי

, [אדם זה נתכוין להביא דורון בעלמא ולא חל עליה שם עולה, כי אמר זה בדעתו: אם די לי להביא בבית חוניו - הקרובה למקום מגורי - הרי טוב, ואם לא איני רוצה לטרוח יותר].

וב

נזיר נמי

הטעם הוא כן, ד

האי גברא לצעורי נפשיה קא מיכוין

[לצער את עצמו באי שתיית יין],

אמר: אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאיצטעורי

.

ורב המנונא

דלעיל שלא פירש כן, והקשה עליו רבא מנזיר -

אמר לך

:

גבי

נזיר

אכן הטעם הוא

כדקאמרת

. ומיהו גבי

עולה

אין זה הטעם, אלא משום ד"

על מנת שלא אתחייב באחריותה

"

קאמר

.

ואף רבי יוחנן סבר לה להא דרב המנונא

, שגבי עולה הטעם הוא משום שהתנה שלא להתחייב באחריות!

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

האומר "

הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו

",

והקריבה בארץ ישראל

שלא במקום המקדש:

יצא, ו

אולם

ענוש כרת

משום שחוטי חוץ; הרי מבואר שההקדש חל, ולכן מחוייב הוא משום שחוטי חוץ, ואילו לדעת רבא, אינו חייב משום שחוטי חוץ שאינו הקדש כלל.

תניא נמי הכי

כרב המנונא ורבי יוחנן:

האומר "

הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר

[ומשום שהיה סבור, מדבר עצמו קדוש הוא, כיון שהיה שם המשכן] ",

והקריבה בעבר הירדן

[כלומר, בארץ ישראל שלא בירושלים],

יצא, וענוש כרת

משום שחוטי חוץ.

מתניתין:

הכהנים ששמשו בבית חוניו, לא ישמשו

במקדש שבירושלים

ואפילו שבו בתשובה.

ואין צריך לומר

שהם פסולים אם שמשו

לדבר אחר

[לעבודה זרה]; משום

שנאמר

[מלכים ב, כג]: "

אך לא יעלו כהני הבמות

אל מזבח ה

'

בירושלים, כי אם אכלו מצות

[כלומר, יאכלו שיירי מנחות שהם נאכלים מצות ואסורים בחימוץ]

בתוך אחיהם

[הכהנים] "; ולמדנו:

הרי אלו כבעלי מומין

, שהם

חולקין

בקדשים,

ואוכלין

אפילו קדשים הנאכלים לכהנים בלבד, וכמאמר הכתוב "כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם",

ו

אולם

לא מקריבין

.

גמרא:

שנינו במשנה: הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר:

אמר רב יהודה: כהן ששחט

אך לא הקריב

לעבודת כוכבים

, ושב בתשובה, הרי

קרבנו

שהקריב במקדש ככהן - עולה לפני ה' ל

ריח ניחוח

, כלומר, כשר הוא לעבודה במקדש, כיון שלא הקריב אלא שחט בלבד.

אמר רב יצחק בר אבדימי: מאי קראה

[מנין דבר זה נלמד]?

משום שנאמר [יחזקאל מד]: "כה אמר ה' אלהים ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל. כי אם [כה תעשו להם] הלויים אשר רחקו מעלי בתעות בני ישראל, אשר תעו מעלי אחרי גילוליהם ונשאו עוונם...

יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם, והיו לבית ישראל למכשול עוון, על כן נשאתי ידי

עליהם נאום ה

'

אלהים ונשאו עוונם

".

וכתיב בתריה

[בפסוק הסמוך] "

ולא יגשו אלי לכהן לי

... " - הרי למדנו ממאמר הכתוב "אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם":

אי עבד שירות

לפני עבודה זרה

אין

, אכן לא יגש אלי לכהן לי, ואילו

שחיטה לאו שירות הוא

[שחיטה לאו עבודה], ואינו נפסל בזה מלכהן לה'.

הגמרא מביאה כאן ארבע מחלוקות של רב נחמן ורב ששת בדיני כהן שעבד לעבודה זרה:

המחלוקת הראשונה:

איתמר: שגג

אדם

בזריקה

של קרבן לעבודה זרה, כיצד הוא דינו לכהן לפני ה':

רב נחמן אמר: קרבנו

שיקריב לפני ה'

ריח ניחוח

, כיון ששגג.

רב ששת אמר: אין קרבנו ריח ניחוח

, ואף שבשגגה עשה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה

, שאפילו בשגגה נפסל הוא מלכהן לה'?

משום

דכתיב

[בכתוב דלעיל]: "יען אשר ישרתו...

והיו לבית ישראל למכשול עוון

",

מאי לאו או מכשול או עוון

בן כך ובין כך ייפסל מלכהן,

ומכשול

הרי היינו

שוגג, ו

אילו

עוון מזיד

הוא, ופסל הכתוב את זה ואת זה מלכהן.

ורב נחמן

הסובר שהשוגג בעבודה זרה אינו נפסל, הוא משום שהוא מפרש

מכשול דעוון

הוא נפסל, אבל שוגג לבד אינו נפסל.

אמר

רב

נחמן מנא אמינא לה

שהשוגג בעבודה אינו נפסל:

משום

דתניא

על הכתוב [במדבר טו] בפרשת חטאת שמביא העובד עבודה זרה: "

וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה

",

מלמד שכהן

שעבד עבודה זרה בשוגג -

מתכפר על ידי עצמו

, שמביא את קרבנו בעצמו, היות והיה חטאו בשגגה. והרי

במאי

עוסק הכתוב?

אילימא בשחיטה

ששחט כהן זה בשוגג לעבודה זרה, והתירו הכתוב משום שחטא בשגגה, אם כן

מאי איריא שוגג

, והרי

אפילו מזיד נמי

כשר הוא לכהן, וכדברי רב יהודה לעיל -

אלא לאו בזריקה

עוסק הכתוב, שזרק כהן בשוגג לעבודה זרה, והרי זה מכפר על עצמו כיון שחטא בשגגה.

ורב ששת

הסובר: שגג בזריקה, נפסל -

אמר לך

לדחות את הראיה מן הכתוב:

לעולם

עוסק הכתוב

בשחיטה

בשגגה של הכהן המכפר,

ו

כי השוחט

במזיד לא נעשה משרת לעבודת כוכבים!?

כלומר, עד כאן לא אמר רב יהודה אלא בשחיטה בשוגג שהוא כשר, אבל במזיד, אף הוא חשוב "ישרתו אותם לפני גילוליהם" - ונפסל.

ואזדו

רב נחמן ורב ששת

לטעמייהו!

המחלוקת השניה:

דאיתמר: הזיד בשחיטה

לעבודה זרה:

רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח;

ולשיטתו, מוכרח שהיתר הכתוב בכהן שחטא בשגגה לכפר על עצמו היינו כששגג בזריקה, דאילו בשחיטה, הרי אפילו במזיד כשר הוא.

ורב ששת אמר

: כיון שהזיד,

אין קרבנו ריח ניחוח

, ומה שהתיר הכתוב "בחטאה בשגגה", יש לפרשו על שחיטה בלבד.

וטעמיהם:

רב נחמן אמר: קרבנו ריח ניחוח

, כיון

דלא עבד שירות

, כי שחיטה לאו עבודה היא.