Menajot 101b — el Talmud en español

ושור הנסקל

שנגמר דינו על שהרג את האדם או ששכב עם אדם, ונאסר בהנאה ושוב שחטו,

ועגלה ערופה

ששחטה לאחר שנאסרה בהנאה,

וצפורי מצורע

[שהוא מביא לטהרתו] ששחטן,

ופטר חמור

ששחטו ישראל והוא מפרכס ואינו נבילה,

ובשר

שנתבשל

בחלב

-

אף שכל אלו אסורים בהנאה, הרי

כולם מטמאין טומאת אוכלין

.

רבי שמעון אומר

:

כולן אין מטמאין טומאת אוכלין

כיון שנאסרו בהנאה, כדמפרש טעמא ואזיל.

ומודה רבי שמעון בבשר בחלב

אף על פי שהוא עכשיו אסור בהנאה -

ש

הוא

מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו

כבר

שעת הכושר

לקבל טומאה לפני שנאסר משום בשר בחלב; מה שאין כן בכל השאר, שמעולם לא היתה להם שעה שהיו ראויים לקבל טומאה.

ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן

:

מאי טעמא דרבי שמעון

, משום שנאמר [ויקרא יא לט]:

"

מכל האוכל אשר יאכל

... יטמא [אם נגע בו שרץ] ", ולכך אמר הכתוב "אשר יאכל" כדי ללמד:

אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים

[לגוי]

קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים

ומשום שהנאתו אסורה עליך,

אינו קרוי אוכל

, ואינו מקבל טומאה כשאר אוכל. ועל פי זה מבארת הגמרא את הטעם שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון:

והא פיגל במנחה נמי

, הרי

אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא

כי פיגול אסור בהנאה, ולכן אינו מקבל טומאת אוכלין.

ומקשינן עלה:

אי הכי

שמטעם אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, אינו מקבל טומאת אוכלין -

בשר בחלב נמי תיפוק ליה

שהוא מקבל טומאת אוכלין משום

שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא

, שהרי לדעת רבי שמעון אין בשר בחלב אסור בהנאה, ולמה הצרך רבי שמעון לטעם שהיתה לו שעת הכושר!?

ד

הרי

תניא

:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי

שמעון

:

בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר

גבי בשר בחלב [דברים יד]: "

כי עם קדוש אתה לה

'

אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו

" -

ולהלן

[שמות כב]

הוא אומר

: "

ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו

לכלב תשליכון אותו", וילפינן קדושה קדושה:

מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה

, שהרי התורה אמרה "לכלב תשליכון אותו" ומזונות הכלב הרי עליו הם ונהנה בהשלכתה לפניו,

אף כאן

בבשר בחלב

אסור באכילה ומותר בהנאה

-

על כל פנים מבואר, שלדעת רבי שמעון בשר בחלב אינו אסור בהנאה, ולמה לי טעם שהיה לו שעת הכושר!?

ומשנינן:

חדא ועוד קאמר

[הטעם הנזכר בברייתא הוא טעם נוסף, ומשני טעמים מקבל בשר בחלב טומאת אוכלין]:

חדא: דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא

לדעת רבי שמעון עצמו.

ועוד: לדידיה

[לבעל הבשר] נמי

היתה לו

שעת הכושר

קודם שנעשה בשר בחלב.

מיתיבי

לרבי אושעיא הסובר, שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין, ואף שהיתה לו שעת הכושר קודם שהקדשה המנחה; שהרי שנינו בברייתא:

רבי שמעון אומר

:

יש נותר

[שהוא אסור בהנאה]

שהוא מטמא טומאת אוכלין

, ואף שעכשיו אסור הוא בהנאה -

ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין

כיון שעכשיו אסור הוא בהנאה

; כיצד

:

לן

הבשר [עבר עליו הלילה ונעשה נותר]

לפניזריקה

שעדיין לא היתה לו שעת היתר כי לא נזרק הדם להתירו -

אינו מטמא טומאת אוכלין

.

אבל אם לן

לאחר זריקה

שכבר היתה לו שעת היתר בזריקה - הרי זה

מטמא טומאת אוכלין

.

ופיגול

שהוא בהכרח בשעת עבודת המתיר -

בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין

, שהרי מעולם לא הותר, כי בשעה שעשה את העבודה המתרת כבר נתפגל, ואילו מחיים אפילו קודם שנתקדש אין זו שעת הכושר.

אבל

פיגל במנחה

שהיתה לה שעת הכושר קודם שנתקדשה למנחה - הרי זו

מטמא טומאת אוכלין

.

וקשיא לרבי אושעיא, שאמר: אף פיגל במנחה שהיתה לה שעת הכושר אינה מטמאה טומאת אוכלין!?

ומשנינן

לא קשיא

:

כאן

בברייתא - בכגון

שהיתה לו

למנחה

שעת הכושר

קודם שהקדיש את המנחה, ולכן הרי היא מטמאה טומאת אוכלין.

כאן

בדברי רבי אושעיא -

שלא היתה לו שעת הכושר

, ולכן אינה מיטמאה טומאת אוכלין.

שואלת הגמרא:

היכי דמי

מנחה

שלא היתה לו שעת הכושר

, והרי קודם שהקדיש היתה לה שעת הכושר!?

ומשנינן: בכגון

דאקדשינהו

לחיטי המנחה -

במחובר

לקרקע שאינם מקבלים טומאה.

ואכתי מקשינן:

וליפרקינהו

[יפדם], כלומר, הרי היתה להם שעת הכושר לאחר ההקדש בפה על ידי פדיון; ומפרשת הגמרא את קושייתה:

הניחא להךלישנא

בעמוד א -

דאמררבי אושעיא

: מנחות ונסכים שהקדישם בפה, כשהם ט

מאין

בלבד הם

נפדין

, אבל כשהם

טהורין אין נפדין

הרי

שפיר

אמר רבי אושעיא שפיגל במנחה והקדיש במחובר אין לו שעת הכושר, שהרי אין יכול לפדותם.

אלא להך לישנא דאמר

רבי אושעיא:

אפילו טהורין נפדין

, אם כן

לפרקינהו

[ומפרש לה ואזיל]!?

ומשנינן: אכן אילו היה פודה היתה המנחה ראויה לקבל טומאה, אבל מכל מקום הרי

השתא מיהא לא פריק

[עדיין לא פדאה].

ואכתי מקשינן:

ו

הרי

כיון דאי בעי פריק ליה

[אם היה רוצה היה יכול לפדות],

הא שמעינן לרבי שמעון דאמר: כל העומד

לפדות כפדוי דמי!?

ד

הרי

תניא

:

רבי שמעון אומר

:

פרה

אדומה שנשחטה הרי היא

מטמאה טומאת אוכלין

ואף שאסורה היא בהנאה כקדשים,

הואיל והיתה לה שעת הכושר

כדמפרש ואזיל.

ואמר ריש לקיש

לפרש:

אומר היה רבי שמעון פרה

אדומה

נפדית

אפילו

על גב מערכתה

[משהושמה שם לישרף], וכל העומד לפדות כפדוי דמי ויש לה שעת הכושר -

ואם כן אף מנחה כיון שהיה לה שעת הכושר משהקדישה עד שנתפגלה, כי היה יכול לפדותה, נאמר שלרבי שמעון מטמאה היא טומאת אוכלין, ודלא כרבי אושעיא!?

ומשנינן:

הכי השתא

[וכי הנידון דומה לראיה]!?

בשלמא פרה

אדומה אכן

עומדת לפדות היא, שאם מצא אחרת נאה הימנה

הרי

מצוה לפדותה

ולכן אמרינן "כל העומד לפדות כפדוי דמי" -

אלא הני מנחות

, וכי

מצוה לפדותן!?

עד שאתה אומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי".

כאן שבה הגמרא להקשות על הברייתא מדינו של רבי שמעון גבי פרה:

והא

"

לן לפני זריקה

" - דאיתא בברייתא שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעדיין לא נזרק הדם ולא היתה לו שעת הכושר -

ד

הרי

מצוה למיזרקיה ו

גם

אי בעי זרק

[מצוה לזרוק ובידו לזרוק],

ו

מכל מקום

קתני: דאין מטמא טומאת אוכלין

, ואין אנו מחשיבים אותו משום כך כהיה לו שעת הכושר, ותיקשי מפרה שעומדת ליפדות וחשובה משום כך "היתה לה שעת הכושר"!?

ומשנינן: אכן, אילו היה מצב שיכול הוא לזרוק, הרי הוא מיטמא טומאת אוכלין, אלא ד

הכא במאי עסקינן

בברייתא, בכגון

שלא היתה שהות ביום למיזרקיה

, ששחט סמוך לשקיעת החמה, ומעולם לא היתה לו שעת הכושר.

ומקשינן עלה:

אבל היתה לו שהות ביום למיזרקיהמאי

תאמר - לפי תירוצך - שאכן

מטמא

הוא

טומאת אוכלין

, ואם כן עד שהברייתא מחלקת בין נזרק הדם ללא נזרק הדם -

ליפלוג

התנא

בדידה

[בלן לפני זריקה עצמו], וכך יאמר:

במה דברים אמורים

שאינו מטמא טומאת אוכלים בכגון

שלא היתה לו שהות ביום

לזרוק את דמו,

אבל היתה לו שהות ביום

לזרוק את דמו הרי הוא

מטמא טומאת אוכלין

, כיון שיכול הוא לזרוק, וכל העומד לזרוק כזרוק דמי!?

ומשנינן:

הכי נמי קאמר

[אכן כך היא כוונת הברייתא לחלק] -

כי מה ששנינו "לן קודם זריקה" היינו:

לן קודם שיראה לזריקה, אינו מטמא טומאת אוכלין

, ומה ששנינו "לן לאחר זריקה", היינו: לן

לאחר שיראה לזריקה מטמא טומאת אוכלין

.

ואכתי מקשינן מהמשך הברייתא לפי סברת רבי שמעון דכל העומד ליפדות או ליזרק כאילו כבר נעשה וחשוב "היתה לו שעת הכושר":

והא

ב

פיגל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, ד

הרי קודם שפיגל הוי

מצוה למיזרקיה

בלי פיגול,