Meilá 2a — el Talmud en español

מתניתין:

קדשי קדשים

, שדינם להישחט בצפון העזרה, כמבואר במסכת זבחים [מז א],

ששחטן בדרום

, אף שנפסל, בכל זאת לא יצאו מקדושתן לגבי דין מעילה, ועדיין

מועלין בהן

.

והמשנה מפרשת כיצד:

שחטן בדרום

שלא כמצותן,

וקיבל דמם בצפון

כמצותן, וכן, אם שחטן

בצפון

כמצותן,

וקיבל דמן בדרום

שלא כמצותן,

וכן, אם

שחט

אותן

ביום

כמצותן [כל עבודות הקרבנות, שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה], צריכות להעשות ביום,

וזרק

דמם

בלילה

, שלא כמצותן,

וכן אם שחט

בלילה

, קודם אור הבוקר, שלא כמצותן,

וזרק

דמם

ביום

, כמצותן,

או ששחטן

ביום ובצפון, אלא שחישב עליהן בשעת השחיטה, לזרוק דמן או להקטיר אמוריהן או לאכול מבשרן

חוץ לזמנו

, והקרבן נפסל ונעשה בכך "פיגול", והאוכלו, אפילו תוך זמנו חייב כרת, [כמו ששנינו במסכת זבחים כז ב],

או

שחישב עליהן בשעת השחיטה לזרוק דמן או להקטיר אמוריהן או לאכול מבשרן

חוץ למקומו

, והקרבן נפסל אך אינו נעשה בכך פיגול שחייבים על אכילתו כרת.

בכל אלו

מועלין בהן

, הואיל והקרבן פסול, ואין להם היתר לכהנים, לכן עדיין נקראים "קדשי ה'".

ובגמרא יבואר מה חידשה המשנה, וכמו כן יבואר למה נקטה המשנה פסולים אלו, ואיזו חידוש יש בכל אחד ואחד מהן.

כלל אמר רבי יהושע: כל

בהמת קדשים,

שהיה לה שעת היתר לכהנים

, שהעבודות נעשו בכשרות, והותר הבשר לכהנים אפילו שעה אחת, אף שנפסלה אחר כך, כמו שיבואר,

אין מועלין בה

, ולא נקראת כבר "קדשי ה'", הואיל והותרה כבר לכהנים -

וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים

שנפסלה לפני שנגמרו העבודות המתירות אותה באכילה,

מועלין בה

, הואיל ומעולם לא הותרה באכילה, הרי היא נקראת מקדשי ה', אף על פי שהיא פסולה, כמבואר.

איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים

שאין מועלים בה?

כגון:

שלנה

, שלאחר שהותר לכהנים "לן" הבשר עד הבוקר [קדשי קדשים נאכלים ביום הקרבתם ובלילה עד הבוקר, ואם עבר עליהם עמוד השחר נפסלים [והוא הנקרא "נותר"].

ושנטמאה

הבהמה, לאחר שהותרה לכהנים,

ושיצאה

[שהוציאוה] חוץ לעזרה שהיא מקום אכילת קדשי קדשים, ונפסלים בכך [והוא הנקרא "יוצא"],

בכל אלו, אם נהנה מהם, לא מעל.

ואיזו היא שלא היה לה היתר לכהנים

שמועלים בה?

כגון

שנשחטה

במחשבת

חוץ לזמנה

, או במחשבת

חוץ למקומה

, ונפסלה מיד בשחיטתה, כמבואר.

ושקיבלו

את דמה כהנים

פסולין,

או

זרקו

הפסולין

את דמה.

ווהואיל ולא היה לה היתר לכהנים, מועלים בה.

ונקט רבי יהושע פסולין אלו, והוא הדין לשחט בדרום, ושחט בלילה.

גמרא:

קתני

, שנינו במשנתנו:

קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן

.

ומקשינן:

פשיטא

שמועלין בהם!

וכי

משום דשחטינון

בדרום

-

אפקינון

, הוציאו אותם

מידי מעילה?!

הלא הקרבן פסול הוא, ולא בא לכלל היתר לכהנים, ובמה יצאו מכלל "קדשי ה'" ? ומתרצינן:

איצטריך

, הוצרך התנא להשמיענו, כי

סלקא דעתך אמינא

, עלה על הדעת לומר:

הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, דבר תורה

, כי היות שהם הולכין לאיבוד שוב אינם נקראים "קדשי ה'" מן התורה [אבל מדרבנן עדיין יש להם דין מעילה] - ועלה על הדעת לומר

הכא נמי, קדשי קדשים לגבי דרום

ששחטן או קיבל דמם בדרום, ונפסלו והולכים לאיבוד,

כמאן

דחנקינון דמי

, דינו כאילו חנק אותם -

ומשום כך, לכאורה, ייצאו מידי מעילה,

קמשמע לן

, משמיעה לנו המשנה, שאינו כן, ולא יצאו מידי מעילה!

שמא תאמר: למה באמת אינם כקדשים שמתו? תשובתך,

קדשים שמתו לא חזו כלל.

אין להם שום היתר בכל קרבן שהוא, ולכן אינם בכלל "קדשי ה'",

אבל דרום, נהי

, על אף

ד

דרום

אינו

מקום

ראוי לקדשי קדשים, אבל,

מכל מקום, דרום

ראוי לקדשים קלים

, ששחיטתן בכל מקום בעזרה. והואיל ונעשתה בהן עבודה כלשהי המכשירה במקום אחר, אין דינם שוה לקדשים שמתו, ועדיין הם נקראים "קדשי ה'" .

והגמרא מבארת:

למה לי למיתני כל הני?

למה הוצרכה המשנה לשנות כל אלו הפסולים [שחיטה בדרום, וקבלה בדרום, שחיטה בלילה וזריקה בלילה, חוץ לזמנו וחוץ למקומו] הרי היה די לשנות במשנה מקרה אחד, וללמוד ממנו שאר הפסולים, שעל אף שנפסלו מועלים בהם?

צריכי

, יש צורך להשמיענו כל אלו, שאם היתה משמיעה לנו אחד מהם, לא יכלנו ללמוד ממנו שאר הפסולים -

אי תנא

, אם היתה שונה, רק הדין של

שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון

, יש לומר:

הכא הוא דאית בהו מעילה, משום דקבלה בצפון הואי

, והיות שקבלה שהיא עיקר העבודה נעשתה כמצוותה, לא נחשב כמי שחנקו אותם, ועדיין נקראים מ"קדשי ה'", ולכן יש בהם מעילה,

אבל

, כאשר

שחטן בצפון וקיבל דמן בדרום,

הואיל וקיבל דמםבדרום,

ועבודתם העיקרית נעשתה שלא כמצוותה,

אימא

, יש לומר,

דנפיק

, שיצאו

מידי מעילה

, והוי כמי שחנקם, לפיכך משמיעה לנו המשנה שאינו יוצא מידי מעילה, ואינו כמי שחנקם, וכמבואר, הואיל ודרום ראוי לקדשים קלים.

ואי תני הני,

שחיטה או קבלה בדרום,

הוה אמינא

, הייתי אומר, לכן אינו כמי שחנקם,

משום דיממא

זמן הקרבה הוא

, לכל הפחות עשה את העבודות ביום, שהוא זמן העבודה, הילכך נחשבו "קדשי ה'", ולא יצאו מידי מעילה,

אבל

כאשר

שחטה בלילה, וזרק ביום, דלילה לאו זמן הקרבה הוא

, אינו זמן הראוי להקרבה,

אימא

, יש לומר שיהיה נחשב כאילו לא עשה בהם עבודה כלל אלא כאילו חנק אותם, ו

לית בהו מעילה,

לכן, משמיעה לנו המשנה, שאינם יוצאים מידי מעילה, ואינו כמי שחנקם.

ואי

תנא שחט בלילה וזרק ביום, הוה אמינא

יש בה מעילה

משום דזריקה ביום הואי

, ועבודות העיקריות נעשו ביום, לכן אינם כמי שחנקם.

אבל שחט ביום וזרק בלילה, הואיל וזריקה בלילה הואי

, ועבודתה העיקרית נעשתה בלילה,

כמאן דחנקינון דמי

, כאילו חנקם, וכאילו לא נעשתה בהם עבודה, ואין בהם מעילה,

קמשמע לן

המשנה שבכל זאת אינם יוצאים מידי מעילה, כי אינו כמי שחנקו אותם .

עתה מקשינן: כל אלו ששנתה המשנה: דרום ולילה, מבואר, מדוע מועלין בהם ואינם כמו שחנקו אותם, דרום הואיל וראוי לקדשים קלים, וכן לילה, כמבואר,

אבל, שחט על מנת לאכול או להקטיר

חוץ לזמנו, וחוץ למקומו

, קשה, למה מועלין בהן? הלא שחיטתן פסלתן, ו

למאי חזו

, לאיזה דבר הם ראויין?

האימורים אינם ראוים להקטרה, ולא הבשר לכהנים, ולמה אינם נחשבים כמי שחנקו אותם, ולא תהיה להם מעילה?

ומתרצינן:

הואיל ו

זריקת דמם

מרצין לפיג ולין

.

השוחט או העושה אחת מעבודת הקרבנות במחשבת חוץ לזמנו, דהיינו, שחושב שיאכל את הבשר או שיקטיר את האימורים או שיזרוק את הדם אחרי זמן היתר אכילתם או זמן הקטרתם, פסל בכך את הקרבן, והוא הנקרא "פיגול". וכן אם עשה את העבודות במחשבת חוץ למקומו נפסל הקרבן. ומלבד שהקרבן פסול, אסור לאכול את הבשר אפילו תוך זמנו, והאוכלו ענוש כרת. אבל אם עבד במחשבת "חוץ למקומו" אינו ענוש כרת על אכילתו.

"ובלבד שקרב המתיר כמצוותו", כלומר, שבשעת זריקת הדם יזרקנו באותה מחשבה פסולה, או שיזרקנו בשתיקה,, בלי מחשבת פגול.

אבל, אם יזרוק הדם במחשבה פסולה אחרת, כגון ששחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת חוץ למקומו, או ששחט במחשבת חוץ לזמנו וזרק במחשבת שלא לשמה [באותם קרבנות הנפסלים להקרבה במחשבת שלא לשמה], אין הקרבן "פיגול". וכל זמן שלא נזרק הדם, אינו "נקבע" בפיגול לחייבו כרת על אכילתו.

ודבר זה מבואר באריכות במסכת זבחים ומנחות, ונלמד ממה שאמרה התורה [ויקרא יט] "פגול הוא לא ירצה", ודרשינן: כהרצאת כשר כן הרצאת פסול. כלומר, כשם שזריקת הדם מכפרת, [על מה שהקרבן בא לכפר, כל קרבן וכפרתו] והזריקה מרצה את כפרת הקרבן, ואין הקרבן כשר עד שיקריבו כל מתיריו, דהיינו, שהדם יזרק לשם הקרבן, והיא הקובעת את כשרות הקרבן, כן זריקת הדם בפגול היא ה"מרצה", והקרבן עדיין לא "נקבע" באיסור פגול עד זריקת דמו לשם אותו פיגול, או בשתיקה.

נמצאנו למדים, שזריקת הדם הבאה אחרי מחשבת פיגול היא ה"קובעת" את הבשר בפיגול, לחיוב כרת על אכילתו, ולפניה, בשעת השחיטה, לא יצא מקדושתו. ועד הזריקה עומד הקרבן בספק שמא יחשוב פסול אחר בעבודה ויפקיע ממנו בכך שם פיגול. ולכן, אין השחיטה במחשבת פגול נחשבת כמי שחנק את הקרבן, אלא כעבודת שחיטה בקדשים, ומועלין בו .