Meilá 20b — el Talmud en español

גמרא:

שנינו במשנתנו: אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד, כבד ונתן בשר, השליח מעל. מפני שלא עשה שליחותו של בעל הבית.

משמע שמשנתנו סוברת שכבד ובשר הם שני מינים. הגמרא דנה, האם היא דעת הכל, או שלדעת רבי עקיבא, כבד ובשר הם מין אחד.

דיון זה, אם הם שני מינים או מין אחד, אינו נוגע לענין מעילה על ידי שליח בלבד, אלא אף לשאר דיני התורה, כגון: לענין נדרים, וכמו שיבואר.

והכלל בדבר זה, הוא: כל דבר שאין השליח מתייעץ עם המשלח, כגון: השולח שליח לקנות לו ירק, כל מה שהשליח קונה בלי התייעצות, הרי הוא בכלל ירק.

וכמו כן, השולח שליח לקנות ירק, ולא מצא ירק אלא קטניות, ואינו קונה, ואפילו אינו חוזר למשלח להתייעץ עמו האם לקנות קטניות, סימן הוא שקטניות בודאי אינם בכלל ירק.

אבל, "מילתא דמימלך עלה שליח", כלומר, דבר שהשליח חוזר ומתייעץ עם המשלח, כגון: כשלא מצא ירק, חוזר לשאול האם לקנות דילועין, בדבר זה נחלקו חכמים עם רבי עקיבא. חכמים סוברים, שעצם התתייעצות שלו מוכיח שדילועין אינם מין אחד עם ירק, שאילו היו מין אחד, איזה צורך יש לו להתייעץ, מדוע אינו קונה אותם מיד. ואילו רבי עקיבא, מוכיח מההתייעצות, להיפך, שדילועין הם מין ירק, שאם אינם מין ירק, מה לו להתייעץ, הלא שלח אותו לקנות ירק, כשם שאינו מתייעץ אם לקנות קטניות.

ומעתה, כבד ביחס לבשר, הוא מילתא דמימלך עלה שליח. והשולח שליח לקנות בשר ולא מצא אלא כבד, אינו קונהו מיד, אלא מתייעץ עם המשלח.

ומשנתנו שאמרה שהשליח מעל, הוא, מפני שהיא סוברת שהם שני מינים, משום שכבד לגבי בשר הוא מילתא דמימלך עלה שליח, ולכן לא עשה שליחותו.

מאן תנא

, מי הוא התנא של משנתנו הסובר,

דכל מילתא דמימלך עלה שליח

, כל דבר שהשליח מתייעץ עליו,

תרתי מילי הויין

, הם שני מינים,

אמר רב חסדא

: משנתנו נשנית כדעת חכמים,

דלא כרבי עקיבא

,

דתנן

, שנינו במסכת נדרים:

הנודר מן הירק

, האוסר על עצמו בנדר אכילת ירקות,

מותר ב

אכילת

דילועין

, מפני שדילועין אינם מין ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר. אלו הם דברי חכמים.

ורבי עקיבא, אוסר

אכילת דילועין, מפני שלדעתו דילועין הם בכלל ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר.

נמצא, שמשנתנו היא כדעת חכמים, כי לדעת רבי עקיבא, הואיל והשליח מתייעץ על כבד, הרי עשה שליחותו, ובעל הבית מעל .

אביי דוחה דברי רב חסדא:

אביי אמר: אפילו תימא

, אפשר להעמיד המשנה כ

רבי עקיבא

, ואמנם אם השליח היה מתייעץ ובעל בית היה מסכים להביא כבד לאורחים, ועשה שליחותו, היתה המעילה בשליחות בעל הבית, והוא מעל,

אבל במשנתנו הביא להם כבד בלי התייעצות,

ומי לא בעי לאימלוכי

, וכי לא היה צריך להתייעץ?! הלכך הביא דבר שלא נצטווה, ומעל השליח .

ומספרת הגמרא:

כי אמרו רבנן

, כשאמרו חכמים תירוצו של אביי,

קמיה דרבא

, לפני רבא, הגיב רבא ו

אמר להו

: "

שפיר קאמר נחמני

". רבא קרא לו "נחמני", כי אביי גדל בבית רבה בר נחמני .

ומבררת הגמרא:

מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא

, מי הוא התנא במשנה ההיא החולק על רבי עקיבא?

רבן שמעון בן גמליאל היא

[צריך לגרוס:

הוא

],

דתניא

, כמו ששנינו ברייתא:

הנודר מן הבשר, אסור בכל מיני בשר

, בין בהמה בין חיה,

ואסור בראש וברגלים בקנה ובכבד ובלב

, לפי שכל אלו, ואפילו כבד, הם בכלל בשר .

ואסור בבשר עופות

.

ומותר בבשר דגים וחגבים

, אלו הם דברי חכמים.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים בקנה ובכבד ובעופות

, לפי שכל אלו אינם בכלל בשר, והשליח צריך להתייעץ עליהם כנ"ל.

ואין צריך לומר

, שמותר ב

בשר דגים וחגבים

.

הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסובר שדבר שהשליח מתייעץ עליו, הוי מין אחר ואינו בכלל הנדר.

וממשיכה הברייתא:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים

[החלקים הפנימיים בבהמה]

לאו בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש

, האוכלם אינו בן אדם! כלומר שאינם מאכל אדם .

הגמרא מבררת דעת תנא קמא של הברייתא [הסובר כרבי עקיבא, שכל מילתא דמימלך עלה שליח, חד מינא הוא]:

ולתנא קמא, מאי שנא בבשר עופות

, שאסור הנודר בבשר,

משום דרגיל איניש דאמר

, רגילות הוא אצל בני אדם לומר, "

לא אשכחי בשרא דחיותא

, לא מצאתי בשוק בשר בהמה,

ואתאי בשרא דציפרא

, והבאתי בשר עוף", משמע שבשר עוף הוא בכלל בשר ,

אי הכי

, אם כן, קשה:

הכי נמי, עביד אינש למימרא

, בן אדם אומר "

לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי דגים

". ומה הטעם להתירו בבשר דגים?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: ביום הקזה עסקינן

, הברייתא מדברת בנדר ביום שהקיז דם,

ד

בין כך

לא אכיל אינש דגים

, בו ביום, מפני שדגים קשין [- אינם בריאים] להקזה.

וכיון שכן, לא התכוין בנדרו על דגים.

ומקשינן:

אי הכי

, אם כן,

ציפרא נמי ניכול

, שיהיה מותר גם באכילת בשר עופות .

דאמר שמואל: דמסוכר

, מי שהקיז דם בכתפיו,

ואכל ציפרא

, ואוכל בשר עוף,

פרח לביה כציפרא

, פורח לבו כצפור, כלומר, מסתכן בכך.

ולמה אסרו התנא קמא באכילת בשר עוף, הרי לא התכוון לכך בנדרו?

ועוד, תניא,

שנינו ברייתא:

אין מקיזין דם, לא על הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח

. הרי שגם בשר עוף אין אוכלים ביום הקזה ?

אלא

אמר רב פפא

לעולם לא מדובר ביום הקזה, ולכן אסור בבשר עופות. אלא,

ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן

, הברייתא מדברת שנדר ביום שכואבות לו העינים,

דלא אכיל דגים

, הלכך בעת נדרו לא התכוין לדגים .

שנינו במשנתנו:

אמר לו "תן להם חתיכה חתיכה", והוא אומר "טלו שתים שתים", והם נטלו שלש שלש, כולם מעלו

.

במסכת כתובות [צח ב] מסופקת הגמרא, בהאומר לשליחו למכור ליתכא [- חצי בית כור] משדותיו, והלך השליח ומכר בית כור, ובעל השדה רוצה לחזור בו מכל המכירה, אף ממה שצווה לשליח, בטענה שהשליח לא עשה שליחותו. והספק הוא אם השליח "מוסיף על דבריו הוא", כלומר, השליח אכן עשה את שליחותו, ומכר ליתכא, אלא שהוסיף למכור מה שלא נצטווה. וממילא לא יכול בעל הבית לחזור בו. או שנאמר "מעביר על דבריו הוא", ולא עשה שליחותו, והמכירה בטלה לגמרי.

הגמרא שם וכאן פושטת את האיבעיא ממשנתנו:

שמע מינה

, ממשנתנו שאמרה שהמשלח גם מעל, משמע, שהשליח

מוסיף על שליחותו הוי

. כי אם נאמר שהשליח "מעביר על דבריו", נמצא, שלא עשה שליחותו, ולא מעל המשלח .

ודחינן:

אמר רב ששת

: ממשנתנו אין לפשוט, כי היא מדברת באופן

דאמר

להו

. השליח לאורחין, ופירש להם "

טלו

חתיכה

אחת מדעתו של בעל הבית, ואחת מדעתי

",

ושקלו אינהו תלת

, והם לקחו שלש, הראשונה משום שליחות בעל הבית, והשניה משום ציווי השליח, והשלישית מרצונם .