Meilá 19b — el Talmud en español

מתניתין:

כמבואר לעיל כל דבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, ודבר שאין בו פגם, כיון שנהנה מעל.

עוד מבואר, ששיעור מעילה להתחייב עליו חומש ואשם, הוא בשווי פרוטה.

אם לבש טלית של הקדש, ו

נהנה

ממנו

ב

שיעור

כחצי פרוטה, ופגם

בכחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד

, בדבר שיש בו פגם ולא פגם,

ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר

, ולא נהנה ממנו. כגון, שלבש טלית זה וקרע טלית אחר ,

הרי זה לא מעל

,

עד שנהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד

. כמבואר לעיל [יח ב] שמעילה נלמד מתרומה, שבדבר שנהנה, בו פגם.

סוגיא דמועל אחר מועל

קדשי בדק הבית שמעלו בהם - נתחללה קדושתן, והרי הן חולין, ושוב אין מועלין בהם.

אין מועל אחר מועל

, אין שתי מעילות, זו אחר זו,

ב

דבר אחד של

מוקדשין

.

אלא

[מלבד]

בהמה

, של קדשי מזבח העומדת להקרבה , לפי שאינה יוצאת לחולין כשהיא תמימה,

ו

כן

כלי שרת בלבד

. אבל דברים אחרים של הקדש, כגון: קדשי בדק הבית, יוצאים לחולין משעת מעילה הראשונה, כמבואר [לעיל יח ב] "אין מעילה בכל מקום אלא שינוי" שנשתנה מקדושתו .

ומבארת המשנה: כיצד? רכב על גבי בהמה

, העומדת להקרבה,

ובא חברו ורכב

עליה,

ובא חברו ורכב, כולן מעלו

. או,

שתה בכוס של זהב

, מכלי שרת,

ובא חברו ושתה, ובא חבירו ושתה, כולן מעלו

.

תלש

שער או צמר

מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש, כולן מעלו

.

רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון

[גירסא אחרת:

שאין לו פגם

] כלומר, שאין פגם שלו חשוב, מפני שאינו נפסל בכך, הואיל ואינו עומד לפדיון,

יש בו מועל אחר מועל

. ולכאורה כוונת רבי היא, לבהמה וכלי שרת שאינם עומדים לפדיון. והגמרא תבאר במה נחלק עם התנא קמא.

גמרא:

שנינו במשנה שכלי שרת, כמו בהמה תמימה, יש בהם מועל אחר מועל.

ומבארת הגמרא, שדברים אלו אינם לדברי כל התנאים, אלא,

מני מתניתין

, כדברי מי נשנתה המשנה,

רבי נחמיה היא

.

דתניא

, כמו ששנינו ברייתא:

אין מועל אחר מועל

במוקדשין שיש להם פדיון,

אלא בבהמה בלבד

, שקדושתה קדושת הגוף היא, ואין לה פדיון [כשהיא תמימה] שאינה אלא צורך קרבן. אבל כלי שרת, יש להם פדיון, הילכך, כשמעל בהם יצאו לחולין, ואין השני מועל. אלו הם דברי תנא קמא.

רבי נחמיה אומר

: אין מועל אחר מועל, אלא

בהמה וכלי שרת

, אף על פי שיש פדיון לכלי שרת, מכל מקום, יש בהם מועל אחר מועל. והטעם יבואר.

הגמרא מבארת טעם מחלוקתם:

מאי טעמא דתנא קמא

?

קסבר

, דין מעילה

בעניינא דבהמה כתיב.

כלומר, התורה גילתה בבהמה שיש בה מועל אחר מועל, ואין לנו לדרוש אלא בה בלבד,

דכתיב

בפרשת מעילה [ויקרא ה] "את אשר חטא מן הקדש ישלם, ואת חמישתו יוסף עליו, ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו". ומה שאמרה התורה "

באיל האשם

" מיותר הוא, כי כבר נאמר [בפסוק שלפניו] "והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם". אלא, בא ללמדנו לדרוש, שדוקא "באיל האשם", כלומר, קרבן הראוי להקרבה יש בו מעילה אחר מעילה, ולא בדבר אחר, ואף לא בכלי שרת.

ורבי נחמיה, אמר לך

: אכן, הדין הוא כן בבהמה, אלא שיש לדרוש

קל וחומר: אם

קדושת כלי שרת חמורה כל כך, ש

אחרים מביא לקדושתן

, כמבואר במסכת זבחים [פז ב] שכלי שרת מקדשין מה שנכנס לתוכו, וכי

הוא עצמו

, הכלי שרת,

לא כל שכן

, שלא יצא לחולין על ידי מעילה?! ואף על פי שיש לו פדיון, מכל מקום אינו יוצא לחולין על ידי מעילה .

שנינו במשנתנו:

רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל

.

הגמרא מבארת במה חולק רבי על התנא קמא. ומקשינן: דברי רבי

היינו

, ממש כדברי

תנא קמא

. כי דבר שאין לו פדיון, הוא כל הקדוש בקדושת הגוף, ועליהם כבר אמר התנא קמא שיש בהם מועל אחר מועל, ובמה שונים דברי רבי? ומתרצינן:

אמר רבא: איכא בינייהו

"

עצים

",

אכן, בדין מעילה אין חילוק בין רבי לתנא קמא אלא שרבי בא להוסיף "עצים", כמו שיבואר.

רבי סובר במסכת מנחות [קו ב] שעצים שנתנדבו לצורך עצי המערכה שעל גבי המזבח, יש עליהם קדושת קרבן גמורה. הלכך, לשיטתו, אמר רבי "כל דבר שאין לו פדיון", לרבות אף עצי המערכה, שיש בהם מועל אחר מועל. ואילו התנא קמא סובר שאין עליהם קדושת קרבן, ולפיכך, יוצאים לחולין על ידי מעילה .

דתנו רבנן: האומר

"

הרי עלי,

להביא

עצים

למזבח",

לא יפחות משני גזירין

, שתי בקעיות גדולות של עצים.

רבי אומר: עצים, קרבן הן, וטעונין מלח

, כשם שמולחין קרבנות,

וטעונין תנופה

, כשם שעושין בקרבנות.

והוינן בה:

אמר רבא: לדברי רבי, עצים

שנתנדבו,

טעונין עצים

אחרים של הקדש להסיקן, כשאר קרבנות.

ואמר רב פפא: לדברי רבי, עצים צריכין קמיצה

, דהיינו שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו .

ועל עצים אלו אמר רבי במשנתנו "כל דבר שאין פדיון, יש בו מועל אחר מועל".

זו היא אוקימתת רבא בביאור ה"איכא בינייהו" במשנתנו.

ואילו

רב פפא אמר: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, איכא בינייהו

, ונהנה מהם בעודם בחייהם.

רבי לשיטתו, שקדושתן הוי כקדושת הגוף, כמו שיבואר, לפיכך יש בהן מועל אחר מועל. ולפיכך אמר "כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל". ואילו תנא קמא סובר שקדושתן הוי קדושת בדק הבית גרידא, וכאשר מעלו בהם, יצאו לחולין ואין בהם מועל אחר מועל.

והתניא

, כמו ששנינו ברייתא:

קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין

, ואסור לשחטן בלי פדיון,

ועבר ושחטן, רבי אומר

: הואיל וקדשים בעלי מום בעינן "העמדה והערכה" כדי לפדותן, כמו שנאמר [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה", ומאחר שאי אפשר להעמידן, כיון שכבר נשחטו, אין להם תקנה בפדיון, הלכך:

יקברו,

כשאר פסולי המוקדשים.

וחכמים אומרים: יפדו

, ואין צורך בהעמדה והערכה.

ועתה, רבי לשיטתו, שקדושתן קדושת הגוף. ותנא קמא סובר כחכמים, שכיון שיש להם פדיון, אין קדושתן קדושת הגוף. ולפיכך, חולקים על רבי, וסוברים שיוצאים לחולין על ידי מעילה, כשאר קדשי קדושת דמים.

מתניתין:

נטל

אבן או קורה של הקדש

, ולא נהנה ולא פגם,

הרי זה לא מעל

. ובגמרא מבואר, שמדובר בגזבר שהאבן והקורה מסורות לו, ואינם יוצאין לחולין בנטילתו, לפי שאינו מוציאו מרשות הקדש בנטילתו, שכל זמן שהם ברשות הגזבר, הרי הם ברשות הקדש -