Meilá 10b — el Talmud en español

גמרא:

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

, מנין דרשינן את מה ששנינו במשנה?

ומביאה הגמרא ברייתא, הדורשת שחייבים על אכילת נותר או על אכילה בטומאת הגוף גם בקדשים שאין להם מתירין, וכמו כן דורשת הברייתא ששעת החיוב עליהם היא משעת הכנסת הקדשים לכלי שרת.

דתנו רבנן: יכול אין חייבין משום טומאה אלא בדבר שיש לו מתירין,

כשם שאין חייבים על אכילת פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין.

ו

היה מקום לומר כן, שהרי

דין הוא

, יש ללמוד זאת בקל וחומר מדין איסור פיגול, החמור יותר מדין טומאה, ובכל זאת אינו נוהג בדבר שאין לו מתירין. וחומרתו של פיגול יותר טומאה היא בשלשה דברים, ואלו הן:

א. החיוב על אכילת קודש בטומאה, הוא רק כאשר היו "שתי ידיעות", שנטמא וידע שנטמא, ונעלמה ממנו טומאתו, ואכל את הקודש, ואחרי שאכל נודע לו שוב מטומאתו. אבל אם לא נודע לו שנטמא עד לאחר אכילתו קודש, פטור. ואילו על פיגול חייב אפילו אם לא נודע לו לפני אכילתו שהוא פיגול, אלא נודע לו אחרי אכילתו שאכל פיגול בשוגג.

ב. האוכל קודש בטומאה בשגגה, מביא על חטאו קרבן "עולה ויורד", שהעשיר מביא בהמה, והדל מביא שני תורים, והדל שבדלים מביא עשירית האיפה. דהיינו, שהתורה הקילה עליו בדלותו. ואילו האוכל פיגול בשוגג מביא חטאתו כבשה או שעירה, אף כשהוא דל.

ג. טומאת הגוף הותרה מכללה, שאם היה רוב הציבור טמא, הותרו הטמאים לאכול קרבן פסח. ואילו פיגול לא הותר מכללו בכל ענין.

וכך היינו למדים בקל וחומר:

ומה פיגול

, החמור,

שהוא בידיעה אחת, וקרבנו קבוע, ולא הותר מכללו

, בכל זאת הקילה בו התורה, ו

אין חייבין

משום פיגול

אלא על דבר שיש לו מתירין.

טומאה,

הקלה,

שהיא

מחייבת קרבן רק

בשתי ידיעות, וקרבנו עולה ויורד, והותרה מכללה

, וכי

אינו דין שלא יהא חייב אלא על דבר שיש לו מתירין?!

תלמוד לומר

[ויקרא כב] "

אמור אליהם לדורותיכם, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההוא מלפני

". אמר הכתוב תחילה "וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי", ומכאן למדו כי

בכל הקדשים הכתוב מדבר

, אף אותם שאין להם מתירין.

יכול יהו חייבין עליהן

אם אכלם בטומאה

מיד

כשהוקדשו בקדושת הפה?

תלמוד לומר "אשר יקרב".

ולכאורה משמע מלשון "יקרב", שאף טמא הנוגע בקדשים חייב כרת.

אמר רבי אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב!?

הלא אינו חייב אלא אם אכל, כמו שנאמר [שם בפסוק הבא] "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל"?

אם כן, למה נאמר "אשר יקרב"? לומר לך, שאינו חייב עד שיוכשר ליקרב.

וכך אמרה התורה, "אשר יקרב", רק כאשר הוכשרו הקדשים להיקרב [וכאילו היה כתוב "איש מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקרב"] חייבים על אכילתם בטומאת הגוף, וכמו שמפורש בפסוק הבא אחריו, "וטומאתו עליו", חייב כרת.

הא כיצד?

כל דבר שיש לו מתירין, אינו חייב עד שיקרבו מתירין

.

וכל דבר שאין לו מתירין, אינו חייב עד שיקדש בכלי

.

ושם בגמרא במסכת זבחים למדים נותר מטמא.

הדרן עלך פרק חטאת העוף

--- title: "חברותא - מעילה — פרק שלישי - ולד חטאת" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02373.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק שלישי - ולד חטאת

Оригинал главы פרק שלישי - ולד חטאת

בפרק זה דנה המשנה בקדשי קדושת הגוף שאין בהם מעילה. יש מהם שאין בהם איסור כלל, ויש מהן שיש עליהם איסור הנאה מדרבנן, "לא נהנין ולא מועלין". ויש מהם שיש בהם איסור הנאה מן התורה, ואין בהם מעילה.

ובהמשך הפרק דנה המשנה בקדשי בדק הבית.

משנתנו דנה ב"חמש חטאות המתות". והן: חטאות שאינם ראוים להקרבה, ואין דינם כשאר פסולי המוקדשים שדינם לרעות עד שיפול בהם מום, ונפדים ודמיהם יפלו לנדבה. אלא, מונעים מהם מים ומזון עד שימותו. ודבר זה, הלכה למשה מסיני הוא.

והיות ולא הן ולא דמיהן קרבים, הלכה לה קדושתם, ואין מועלים בהם . ומכל מקום, מדרבנן אסור להנות מהם .

כמו כן, אינם עושים "תמורה". והיינו: אם התפיס בהמה אחרת על אחת מחטאות המתות ואמר "זו תמורת זו", לא קדשה השניה. מאותו הטעם, כיון שהולכת למיתה .

משנה זו כבר נשנתה במסכת תמורה [כא ב כב א], והגמרא תבאר למה חזרה ונשנתה. והיא מבוארת כאן על פי פירוש וגירסת רש"י שם.

ולד חטאת

, כשבה או שעירה שילדה ולד ,

ותמורת חטאת

, התפיס בהמת חולין על חטאת ,

וחטאת שמתו בעליה

,

ימותו

.

ובשלשה אלו, אין חילוק בין לפני כפרה לבין אחר כפרה. ודינם יבואר בהמשך:

ושעיברה שנתה

, כשבה או שעירת חטאת אינה כשרה להקרבה אלא תוך שנה להוולדה, והקדישו אותה תוך שנתה, ולא נקרבה תוך שנתה,

ושאבדה ונמצאת בעל מום,

בשתי חטאות אלו, הדין הוא כך:

אם כיפרו הבעלים

לאחר שנמצאה הראשונה,

תמות

. הואיל ודחוה בידים. וכן ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה, כולן ימותו.

ו

כל אחת מחמש החטאות

אינה עושה תמורה, ולא נהנין

מדרבנן,

ולא מועלין

, מדאורייתא אין בהם דין מעילה, כמבואר.