Meguilá 18a — el Talmud en español

"אחר ישובו בני ישראל

[לארץ ישראל],

ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם".

להכי אמרינן הכא ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

וכיון שבא דוד

-

באתה תפלה.

דקיימא לן [במס' סנהדרין, דף כ' ע"ב], דמצוה להעמיד מלך לפני בנין בית המקדש. וכיון

שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי",

ו"הר קדשי" - היינו בית המקדש, על כרחך שכבר בא בן דוד מקודם. להכי אמרינן הכא, אחר ברכת "צמח דוד", את ברכת "שמע קולנו".

וכיון שבאת תפלה

-

באת עבודה. שנאמר

בסיפא דקרא דלעיל:

"עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי".

שהקדים דוד תפילה, שהיא עבודה שבלב - לעבודת מזבח . להכי אמרינן בתר ברכת תפילה - ברכת "רצה וכו' והשב את העבודה וכו'".

וכיון שבאת עבודה

-

באתה תודה. שנאמר: "זובח תודה יכבדנני".

חזינן דתודה - בתר זביחה היא, וזביחה - עבודה היא. להכי אמרינן הכא "מודים".

ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה?

דכתיב: "וישא אהרן את ידיו אל העם

ויברכם, וירד מעשות החטאת והעולה והש למים".

ומקשינן: אם כן,

אימא

לברכת כהנים

קודם עבודה?

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך, דכתיב: "וירד מעשות החטאת וגו'".

ד

מי כתיב "לעשות"?

הא

"מעשות" כתיב,

דמשמע שכבר עשה העבודה, אם כן, ברכה בתר עבודה היא!

ומקשינן:

ולימרה

לברכת כהנים

אחר העבודה,

וקודם הודאה?

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך, ד

הא

כתיב: "זובח תודה",

משמע דתודה בתר עבודה היא.

ותמהינן:

מאי חזית דסמכת אהאי קרא

ד"זובח תודה"?

סמוך אהאי

קרא ד"וירד מעשות וגו'", דמשמע דברכה בתר עבודה, וקודם הודאה היא!?

ומתרצינן: מכל מקום,

מסתברא

ד

עבודה והודאה חדא מילתא היא,

דאף הודאה - עבודת המקום היא, ולהכי לא מפסקינן בינייהו בברכת כהנים.

ומה ראו לומר

ברכת

שים שלום

-

אחר ברכת כהנים?

דכתיב

בתר ברכת כהנים:

"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

ו

ברכה דהקדוש ברוך הוא

-

שלום

היא.

שנאמר: "ה' יברך את עמו בשלום".

ותמהינן:

וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תקנו

כבר

תפלה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר?

ומתרצינן: בתר דתקנו זקנים תפלה -

שכחום, וחזר

שמעון הפקולי

וסדרם

.

מכאן ואילך,

לאחר שתקנו שמונה עשרה ברכות אלו -

אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא

בקביעות ברכה .

דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו"? למי נאה למלל גבורות ה'

-

למי שיכול להשמיע כל תהלתו,

והרי אין מי שיכול להשמיע כל תהלתו! לכך אין להוסיף לספר בשבח המקום מדעתו, אלא רק מה שתקנו חכמים .

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי

-

נעקר מן העולם

.

שנאמר: "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע".

והכי דריש ליה לקרא: היסופר כל שבחו של מקום אם ארבה בדברי שבח?! ואם בכל זאת אמר לעשות כן - "כי יבלע"!

דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה: איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב: "לך דומיה תהלה"?

ד

סמא דכולה,

מבחר כל הסממנים -

משתוקא,

שלא להרבות בדברים. והיינו קרא ד"לך דומיה תהלה".

כי אתא רב דימי, אמר: אמרי במערבא: מלה

-

בסלע, משתוקא

-

בתרין!

כלומר, אם תרצה לקנות את המלה בסלע - קנה את השתיקה בשתים .

שנינו במשנתינו:

קראה על פה לא יצא וכו'.

מנלן?

אמר רבא: אתיא "זכירה"

-

"זכירה". כתיב הכא

במגילה:

"והימים האלה נזכרים", וכתיב התם

בפרשת עמלק:

"כתב זאת זכרון בספר"

.

מה להלן

-

בספר, אף כאן

-

בספר

דווקא.

ומקשינן:

וממאי דהאי זכירה

דהתם -

קריאה היא, דלמא עיון בעלמא

היא?

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך. דתניא,

כתיב:

"זכור

את אשר עשה לך עמלק".

יכול

דהך זכירה -

בלב

קאמר?

כשהוא אומר: "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמור

כבר.

הא מה אני מקיים "זכור"? בפה!

שנינו במשנתינו:

קראה תרגום לא יצא וכו'.

והוינן בה:

היכי דמי, אילימא דכתיבה מקרא, וקרי לה תרגום, היינו על פה!

שהרי אינו קוראה כמו שכתובה בספר!?

ומבארינן:

לא צריכא, דכתיבה תרגום, וקרי לה

נמי

תרגום.

שנינו במשנתינו:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכו'.

ותמהינן:

והא אמרת

ברישא דאם

קראה בכל לשון

-

לא יצא?

ומתרצינן:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו,

דהכא מיירי

בלעז יווני.

והוינן בה:

היכי דמי, אילימא דכתיבה אשורית, וקרי לה יוונית, היינו על פה!

שהרי אינו קוראה כפי שכתובה בספר!?

אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: שכתובה בלעז יוונית.

ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב "אל"?

שנאמר

ביעקב: "ויצב שם מזבח

ויקרא לו אל אלהי ישראל". דאי סלקא דעתך

דקאמר קרא ש

למזבח קרא ליה יעקב "אל",

אם כן,

"ויקרא לו יעקב

אל" -

מיבעי ליה

לקרא למימר!

אלא,

על כרחך דהכי קאמר קרא:

ויקרא לו ליעקב "אל". ומי קראו אל? אלהי ישראל

.

מיתיבי לרב ושמואל, דאמרי דבלעז יוני יצא:

קראה גיפטית, עברית, עילמית, מדית, יוונית

-

לא יצא.

חזינן דגם בלעז יווני לא יצא!? ומתרצינן:

הא

דמתניתין

לא דמיא אלא להא

ברייתא, דתניא: קראה

גיפטית

-

לגיפטים, עברית

-

לעברים, עילמית

-

לעילמים, יוונית ליוונים

-

יצא.

דבמתניתין נמי בכהאי גוונא מיירי, שקראה ללועזות. דתנן: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז".

ותמהינן:

אי הכי, רב ושמואל, אמאי מוקמי לה למתניתין בלעז יוונית

דווקא,

לוקמה בכל לעז,

דהא דין זה בכל לשון הוא, דאם קראה לאותם שמדברים בלשון זו - יצא!?

אלא,

הדרינן בן. באמת

מתניתין

אף

כברייתא,

ומיירי בכל לשון, שאם קראה בלשון גיפטית למדיים - לא יצא. אבל קורין אותה ללועזות - בלעז שלהם. ואין מחלוקת בין הברייתות, ומתניתין - כתרוייהו.

וכי איתמר דרב ושמואל

-

בעלמא איתמר,

ולא אמתניתין. והכי איתמר:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לעז יווני

-

לכל כשר,

ואפילו לאותן שאינה שפתם .

ומקשינן:

והא קתני

בברייתא:

"יוונית ליוונים",

משמע דליוונים -

אין,

יצא, אבל

לכולי עלמא

-

לא?

ומתרצינן:

אינהו,

רב ושמואל,

דאמור כרבן שמעון בן גמליאל. דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית,

חזינן דסבירא ליה דיוונית - לכל כשרה.

ו

מקשינן: אם כן,

לימרו

רב ושמואל:

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל?

ומתרצינן:

אי

הוו

אמרי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הוה אמינא, הני מילי

ב

שאר ספרים, אבל

ב

מגילה דכתיב בה: "ככתבם", אימא

ד

לא

יצא אם כתבה יוונית,

קמשמע לן

דיצא .

שנינו במשנתינו:

והלועז ששמע אשורית יצא וכו'.

ומקשינן:

והא לא ידע מאי קאמרי?

ומתרצינן:

מידי דהוה אנשים ועמי הארץ,

דאינהו נמי לא ידעי מאי קאמרי - ויוצאין ידי חובתן.

מתקיף לה רבינא

: מאי קשיא לך מעיקרא, ומאי איצטריך לתרוצי מידי דהוי אנשים?

אטו אנן,

התלמידי חכמים , קרא ד

"האחשתרנים

בני הרמכים"

-

מי ידעינן

פירושא דידיה ?

אלא, מצות קריאה ופרסומי ניסא

הוא,

הכא נמי,

בלועז ששמע אשורית,

מצות קריאה

היא,

ופרסומי ניסא

נמי איכא, דאף על פי שאינן מבינים הקריאה, שואלין את השומעים היאך היה הנס, והם מודיעים להם.

שנינו במשנתינו:

קראה סירוגין יצא וכו'.

לא הוו ידעי רבנן

תלמידי רבי

מאי "סירוגין"

.

שמעוה לאמתא דבי רבי, דקאמרה להו לרבנן דהוי עיילי פסקי פסקי לבי רבי,

שהיו נכנסים מעט - ופוסקין, ונכנסין עוד מעט - ופוסקין:

עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין!?

והיינו נמי פירושא ד"סירוגין" דמתניתין. שקורא מעט - ופוסק, וקורא שוב מעט - ופוסק.

לא הוו ידעי רבנן מאי "חלוגלוגות"

[שנשנו בכמה מקומות, כגון: "כל שבעת הימים לא היה אוכל השום והחלגלוגות". יומא י"ח ע"א].

שמעוה לאמתא דבי רבי, דאמרה ליה לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחיני

[מין ירק]:

עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך.

לא הוו ידעי רבנן מאי

פירושא דהאי קרא: "קנה חכמה וגו'

סלסלה ותרוממך".

שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה, אמרה ליה: עד מתי אתה מסלסל בשערך.

ולמדו מכך שסלסול - לשון חיפוש והיפוך הוא .

לא הוו ידעי רבנן מאי

פירושא דהאי קרא:

"השלך על ה' יהבך".

אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא

[ישמעאלי],

וקא דרינא טונא

[והייתי נושא משא].

ואמר לי

ההוא טייעא:

שקול יהביך

-

ושדי אגמלאי.

למדנו ש"יהבך" לשון משא הוא .

לא הוו ידעי רבנן מאי

פירושא דהאי קרא:

"וטאטאתיה במטאטא השמד".

שמעוה לאמתא דבי רבי, דהוות אמרה לחברתה: שקולי טאטיתא, וטאטי ביתא.

תנו רבנן: קראה סירוגין

-

יצא.

קראה

סירוסין

[למפרע] -

לא יצא

.