Makot 9a — el Talmud en español

אלא, אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן, כגון שהכהו הכאה

שאין בה

תשלומים ב

שוה פרוטה

. שאז אין חובת תשלומים, אלא לוקה אז על הלאו של "לא יוסיף להכותו".

מה שאין כן בהכאה שצריך לשלם עליה יותר מפרוטה, שהוא נפטר בכך ממלקות, כי בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומים, ואין אדם משלם ולוקה.

ואף ישראל שהכה כותי או עבד, לוקה, כשלא משלם על ההכאה פרוטה.

וכן מצינו

דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה

.

ולא מקשינן הכאה לקללה.

והיינו, על אף שאינו לוקה על קללת כותי ועבד, מפני המיעוט של עושה מעשה עמך, הוא לוקה על הכאת הכותי והעבד אף על פי שאינם עושים מעשה עמך, כי בהכאה לא נאמר מיעוט זה.

[ובסנהדרין פה ב נחלקו בכך, אם מקישים הכאה לקללה או לא, ולכן הוצרך להשמיענו התנא שלוקה, וסובר שלא מקשינן].

שנינו במשנה:

חוץ מגר תושב

.

וכו'.

"גר תושב" הוא גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, והוא רשאי לשבת בינינו, ואנו מצווים עליו להחיותו.

ודייקינן ממתניתין, האומרת שמצד אחד אין ישראל גולין על הריגת גר תושב, ומצד שני, כשהרג בן נח ישראל, הוא אינו גולה אלא נהרג עליו.

אלמא

, מוכח מכאן כי

גר תושב

-

עובד כוכבים הוא

. ולכן אין גולין עליו מצד אחד, ומצד שני אם הוא הרג ישראל אין לו כפרה בגלות על שהרג ישראל בשגגה, אלא הוא נהרג.

ומקשינן:

אימא סיפא, גר תושב גולה על ידי גר תושב

. הרי מצינו שאף הוא גולה, כשהרג בשגגה. ואם כן, הרי דינו כישראל לגבי גלות ולא כעכו"ם, וזה סתירה למה שמוכח מהרישא שדינו כעכו"ם לגבי גלות.

לא מקשינן הכאה לקללה,

ומתרצינן:

אמר רב כהנא: לא קשיא

. אין כאן סתירה לפי שלגבי גלות הוא אינו כישראל גמור ולא כגוי גמור. ולכן:

כאן

בסיפא, שדינו לגלות, היינו

בגר תושב שהרג גר תושב

, שדרגתם שוה, ולכן, כשהורגו בשוגג מתכפר בגלות, כי לגבי זה דינו שוה לישראל ההורג ישראל.

ואילו

כאן,

ברישא שנהרג, היינו

בגר תושב שהרג ישראל

. שלא די לו בגלות, אלא אף על שגגתו נהרג. שלענין זה דינו כעכו"ם.

איכא דרמי,

יש המקשים סתירה, לכאורה, של

קראי אהדדי

, ועל כך הם מביאים את דברי רב כהנא:

כתיב

"

לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש הערים

", ערי המקלט, להורגים בשגגה. ומשמע שגם לגר תושב נועדו ערי המקלט.

וכתיב

מאידך "

והיו לכם הערים למקלט

".

ודרשינן

"לכם", ולא לגרים

.

הרי סתירה לכאורה בפסוקים בדין גר תושב שהרג בשוגג, אם גולה או לא.

ועל כך

אמר רב כהנא

את דבריו הנזכרים לעיל:

לא קשיא

.

כאן

, הפסוק שכתוב בו שגר לא גולה, מדובר בו

בגר תושב שהרג ישראל

, שאינו מתכפר בגלות.

ואילו

כאן

, הפסוק האמור בגר ובתושב הגולים לעיר מקלט, מדובר

בגר תושב שהרג גר תושב

. שהיות והרג את בן מינו, דהיינו גר כמותו, גולה ומתכפר על שגגתו.

ורמינהי,

סתירה מהברייתא למשנתנו, שהרי בני נח, אזהרתן זו היא מיתתן, וכשעברו על אחת ממצותיהם נהרגים.

ואמרו על כך בברייתא:

לפיכך, גר ועובד כוכבים שהרגו

-

נהרגין,

בכל מקרה, אפילו בשוגג, שאין בני נח צריכים התראה כדי להתחייב.

ודייקינן:

קתני גר דומיא דעובד כוכבים,

ומשמע שדינם שוה -

מה עובד כוכבים, לא שנא דקטל בר מיניה

, עובד כוכבים כמותו,

ולא שנא דקטל לאו בר מיניה

, ישראל, דינו ש

נהרג

ואינו מתכפר בגלות -

אף גר

תושב,

לא שנא דקטל בר מיניה

גר תושב,

ולא שנא דקטל לאו בר מיניה

, דהיינו ישראל, דינו ש

נהרג

.

ואם כן, למה אמרה משנתנו, שנהרג רק כשהרג ישראל, אך כשהורג גר תושב כמותו הרי הוא גולה ומתכפר.

ומתרצינן,

אמר רב חסדא

:

לא קשיא

.

כאן

, משנתנו שאמרה גולה, מדברת באופן

שהרגו דרך ירידה

.

ואילו כאן, הברייתא שאמרה נהרג, מדובר

שהרגו דרך עלייה

.

וטעם החילוק תלוי בדיני ישראל.

בהורג

דרך ירידה

-

דישראל

ההורג באופן כזה

גלי

-

איהו

גר תושב

נמי

, כשהרג בן מינו גר תושב,

סגי ליה

, דיו להתכפר

בגלות

.

אך ההורג

דרך עלייה, דישראל

ההורג באופן כזה

פטור

-

הוא

, גר תושב שהרג בן מינו,

נהרג

.

וטעמו של רב חסדא הוא, לפי שדרך עלייה חמור הוא, שלא ניתנה עליו כפרה בגלות, ולכן גר תושב כוכבים נהרג בשגגה חמורה זו.

אך רבה חולק עליו, כי לדעתו דרך עליה קל הוא מדרך ירידה, וישראל פטור משום שהוא קרוב לאונס. [תוס'] ולכן, הקשה ו

אמר ליה רבה

לרב חסדא:

ו

כי

לאו קל וחומר הוא

-

ומה דרך ירידה, דישראל גלי

-

איהו

, גר תושב,

נמי סגי ליה בגלות

.

דרך עלייה, דישראל פטור

, כיון שהוא קרוב לאונס, איך יתכן לומר ש

איהו

, גר תושב שהרג גר תושב,

נהרג!?

אלא, אמר רבה

, מה שאמרו בברייתא שנהרג, היינו

ב

"

אומר מותר

". שהיות ומעשהו הוא ביודעין, הרי אף שסבר שמותר, היה עליו לברר את הדין. וכיון שלא למד ולכן טעה, קרוב למזיד הוא. ובאופן כזה ישראל נפטר מגלות כיון שהיא לא מועילה לו לכפר עליו, ואילו גר תושב נהרג.

אמר ליה אביי

לרבה: אם כן, שהעמדת את הברייתא ב"אומר מותר", אדרבא, צריך לפוטרו, שכן "

אומר מותר

" -

אנוס הוא!

ויפטר כמו ישראל, שאין צריך כפרת גלות כשאומר מותר.

אמר ליה

רבה:

שאני אומר

: "

אומר מותר

"

\-

קרוב למזיד הוא.

ואזדו,

רב חסדא ורבה שנחלקו כאן באוקימתא של הברייתא אם מדובר בדרך עליה או באומר מותר, הלכו

לטעמייהו

, לפי שנחלקו במקום אחר אם אומר מותר הוא קרוב למזיד או קרוב לאונס.

דאיתמר

: גר תושב שזרק אבן להרוג, ו

כסבור

שהורג בה

בהמה, ונמצא אדם

.

או שהיה סבור שהורג

כנעני, ונמצא גר תושב

-

רבה אמר: חייב

מיתה, כיון שהיה לו לעיין היטב במי פוגע, כי

"אומר מותר" קרוב למזיד הוא,

כיון שהיה לו ללמוד ולא למד. ואף זה, שלא בדק מי יהרג על ידו הרי הוא כמזיד. וגר תושב נהרג כשהוא קרוב למזיד.

וישראל פטור, דלעיל [ז ב] ממעטינן מ"בשגגה" פרט לאומר מותר, כי לא מספיק לו עונש גלות כדי להתכפר.

רב חסדא אמר: פטור

אף מגלות, משום שלדעתו "

אומר מותר

",

אנוס הוא

.

איתיביה רבה לרב חסדא,

מדברי הפסוק, שאמר הקב"ה לאבימלך כשלקח את שרה מאברהם: "

הנך מת על האשה אשר לקחת

". אף שהיה אבימלך בגדר "אומר מותר", כי חשב ששרה אחותו של אברהם היא, ולא אשתו.

ומוכיח רבה:

מאי לאו

, זה שאמר לו הקב"ה לאבימלך שהוא חייב מיתה, הכוונה היא שחייב מיתה

בידי אדם

, כדין בן נח. ואם "אומר מותר" אנוס הוא - למה יהרג?

ודוחה הגמרא את ראייתו של רבה:,

לא!

מצד הדין היה פטור, שהרי אומר מותר הוא, והוא אנוס.

אלא שאמר לו שימות

בידי שמים

.

דיקא נמי

שעל דיני שמים הזהירו,

דכתיב

"

מחטוא לי

", ומשמעותו שהחטא רק כלפי שמים, ולא שעובר על דיני בני נח.

ומקשינן:

ולטעמיך

, האם נפרש כן גם מה שאמר יוסף לאשת פוטיפר, "

וחטאתי לאלהים

", שהכונה חטא היא

לאלהים ולא לאדם?

והרי אי אפשר לפרש כך, כי הרי אשת פוטיפר היתה אשת איש.

אלא

, בהכרח, שבכל מקום החטא הוא אמנם לאלהים, אך

דינו מסור לאדם

.

הכא נמי

, במעשה אבימלך, יתכן לפרש כי

דינו מסור לאדם.

ונמצא שאין להוכיח מחיובו של אבימלך במיתה, אם חיובו הוא בדיני אדם או לא.

איתיביה אביי לרבה

: הרי אבימלך חזר וטען לפני הקב"ה, "

הגוי גם צדיק תהרוג

".

והניחה הגמרא עתה, שהקב"ה הודה לו. שהרי אמר לו "גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת". ואם כן נוכיח איפכא, ש"אומר מותר" אנוס הוא.

ודחינן:

התם, כדקא מהדרי ליה עילויה,

שאמר לו הקב"ה שחייב מיתה מפני שלא למד, אף שאת המעשה עשה בתום לב, מחוסר ידיעה. וכדדרשינן בתשובת ה' לאבימלך: "

ועתה השב אשת האיש, כי נביא הוא

".