Makot 6b — el Talmud en español

מתניתין:

היו שנים

מהעדים, שבאו להעיד על אדם שהרג את הנפש,

רואין אותו מחלון זה, ושנים רואין אותו מחלון זה

.

ואחד

היה

מתרה בו

ברוצח, והיה המתרה עומד

באמצע

, בעומדו בין שתי כיתות העדים - הרי

בזמן שמקצתן

של כתות העדים משני צידי האדם המתרה,

רואין אלו את אלו

, מצטרפין כל העדים לעדות אחת, ואפילו אלו שלא ראו את האחרים [תוס'], ו

הרי אלו עדות אחת

.

ואין נהרגין עדי כת אחת עד שיוזמו כל העדים בשתי הכתות.

ואם לאו

, שאין מקצת מאלו רואים את הכת האחרת -

הרי אלו שתי עדויות

.

לפיכך, אם נמצאת

כת

אחת מהן זוממת

-

הוא

, הנידון שהעידו עליו,

ו

גם

הן

, עדי הכת שהוזמה -

נהרגין

.

ו

אילו הכת

השניה

-

פטורה

.

רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין

, לא הנידון ולא הזוממין,

עד שיהיו שני עדיו מתרין בו

.

שנאמר

[דברים יז] "

על פי שנים עדים

".

[וביאר הנימוקי יוסף: שיהא הדבר כולו, שהוא העדות וההתראה, קם על פי שני העדים].

ולמד רבי יוסי, שאינו נחשב עד, אלא אם כן התרה העד עצמו בנידון שעליו הוא מעיד.

דבר אחר

, יש לדרוש דרשה אחרת מפסוק זה: "

על פי שנים עדים

" -

שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן

. אלא צריך שיבינו הדיינים את דברי העדים בעת שהם מעידים לפניהם. ולא ישתמשו במתרגם להבנת העדות.

גמרא:

אמר

רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין ל

"

עדות מיוחדת

", כאשר עד אחד רואה מחלון זה, והעד השני רואה מחלון אחר, ולא ראו העדים אחד את רעהו,

שהיא פסולה

בדיני נפשות, ואין הורגין על פיה.

אלא שברוצח, כונסין אותו לכיפה ומת [סנהדרין פא], היות שעדותן אמת היא, אך מיתתו אינה מסורה לבית דין [רש"י שם].

שנאמר

[דברים יז] "

לא יומת על פי עד אחד

".

ודרשינן:

מאי

"

עד אחד

"?

אילימא

כוונת הפסוק לומר שאין הורגים על סמך עדותו של

עד אחד

בלבד? -

הרי כבר

מרישא

של הפסוק

שמעינן לה

, שאין ממיתים על סמך עדותו של עד אחד, דכתיב "

על פי שנים עדים

יומת המת"!

אלא, מאי

"לא יומת על פי עד

אחד

"? -

כשהיו שני עדים, אלא שראו את העדות "

אחד

-

אחד

". שראו כל אחד בנפרד, ולא הצטרפו בראייתם להיות כת עדים אחת, ולכן הם נחשבים כל אחד לעד אחד, ואין הורגים על סמך עדות של "עד אחד", גם אם שמעו בית הדין שתי עדויות כאלה!

תניא נמי הכי

: "

לא יומת על פי עד אחד

"

\- למה נאמר? אחרי שכבר אמר הכתוב שדוקא על פי שנים עדים יומת המת -

אלא בא הכתוב הזה,

להביא

, שאם היו

שנים

עדים

שרואין אותו

, את הרוצח,

אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ואין

העדים

רואין זה את זה

-

שאין

הם

מצטרפין

לעדות אחת של כת אחת של שני עדים, אלא כל אחד מהעדים נחשב לעד אחד, ואין עדותם מצטרפת לחייב מיתה את הרוצח.

ולא עוד, אלא אפילו

אם היו שנים עדים שראו

בזה אחר זה מחלון אחד

-

אין מצטרפין!

אמר

תמה

ליה רב פפא לאביי

: משמע מלשון הברייתא, שיש חידוש בפסילת שני עדים שראו בחלון אחד בזה אחד זה, שעל כך אמר התנא "ולא עוד", שהיה פשוט לו יותר לתנא הדין הקודם, לפסול את צירוף העדות של שנים שראו כל אחד מחלון אחר, באותה שעה.

ולכאורה הסברא הפוכה!

שהרי

השתא, ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, דהאי

עד

קא חזי כולו מעשה והאי

עד

קא חזי כולו מעשה

, בכל זאת

אמרת

ששניהם

לא מצטרפי

לעדות אחת.

אם כן, כשראו מחלון אחד

בזה אחר זה, דהאי

עד

קא חזי

, ראה רק

פלגא דמעשה

, חלק מהמעשה ולא את כולו,

והאי

עד

קא חזי

, ראה לאחריו רק

פלגא דמעשה

שנעשה אחר החלק הראשון -

מיבעיא

, וכי יש צורך לומר שאינם מצטרפים!?

והרי אין עדות של שניהם על ראיית כל המעשה, אלא כל אחד מעיד על חלק מהמעשה, ופשוט יותר לפסול שנים שראו בזה אחר זה אפילו מחלון אחד, מלפסול שנים שראו בזמן אחד משני חלונות!

אמר

ענה

ליה

אביי לרב פפא:

לא נצרכא

החידוש בברייתא זו

אלא ל

עדים שרואים בזה אחר זה מחלון אחד, אדם ש

בועל את הערוה

, כיון שהוא מעשה אחד שנמשך זמן, ורואים כל אחד מעשה שלם הראוי לחייב מיתה. והיה טעם לצרפן מפני שראו מחלון אחד, ועל כך אמר התנא שאף בזה לא מצטרפים.

אמר רבא: אם

שני העדים, שכל אחד מהם רואה מחלון נפרד, אך שניהם

היו רואין את המתרה

,

או

שהיה

המתרה רואה אותן

הרי הם

מצטרפין

להיות כת אחת של עדות אחת.

ואמר רבא: מתרה שאמרו

לדעת תנא קמא שבמשנתנו שאין צורך שתהא ההתראה מפי העדים, יכולה להיות ההתראה -

אפילו מפי

ההרוג

עצמו

, שמתרה ברוצח שלא להורגו. וההרוג אינו יכול להעיד לפני מותו, כדלעיל.

ואפילו מפי השד

, ששומע המותרה [והעדים] בת קול שמתרה בו, ואינו רואה את המתרה.

כי היות והרוצח שמע התראה, והעדים ראו את המעשה ושמעו שהוא מותרה, אין צורך שהם עצמם או אדם אחר יתרה בו.

אמר רב נחמן

: "

עדות מיוחדת

"

כשירה בדיני ממונות

.

שאם ראו שני עדים את המעשה משני חלונות, ולא ראו איש את רעהו, מצטרפים להעיד ככת אחת.

ומקורו מ

דכתיב

"

לא יומת על פי עד אחד

". ומשמע, שדוקא

בדיני נפשות

["יומת"]

הוא דאין כשירה

בו עדות מיוחדת,

אבל בדיני ממונות, כשירה

.

מתקיף לה רב זוטרא: אלא מעתה

, שהעדים מצטרפים לעדות ממון גם בעדות מיוחדת, ורק בדיני נפשות גילה הכתוב שאין מצטרפים לחייב את הנידון מיתה, אם כן, יועיל צירופם לענין פטור ממיתה, ואף

בדיני נפשות, תציל

עדות מיוחדת כאילו היא עדות אחת!

וכגון באופן שבמשנתנו, שהעידו שתי כתות עדים בדיני נפשות על אדם שחייב מיתה, והוזמה כת אחת, ששנינו "הוא [מי שהעידו עליו], והן [הכת שהוזמה] נהרגין", היות ועדיין קיימת כת אחרת שחייבה אותו מיתה.

דהיינו, הכת השניה אינה נפסלת [יחד עם הכת הראשונה שהוזמה] מצד עדות שבטלה מקצתה, כיון שעדי הכת השניה ראו את המעשה מחלון אחר. ואילו עדי הכת הראשונה שהוזמו כולם, נהרגים, משום שהם היו זוממים בעדותם, וזאת, על אף שאכן הורגים את הנידון על סמך עדות הכת השניה.

אך אם תיתכן צירוף של עדות מיוחדת בממון, תיקשי, שגם בעדות נפשות יפסלו כולם, אף שכל כת ראתה מחלון אחר, כיון שיש כבר טעם לדונם ככת אחת, לקולא.

כי היות וכתיב "והצילו העדה", יש לנו לפסלם משום הצירוף שביניהם, כיון שמצינו שהצירוף הזה מועיל בשאר עדויות שאינן של נפשות, ונציל בכך את הנידון, על ידי שנקבע כי עדות הכשרים עליו בטלה.

וכמו כן נציל את עדי הכת הזוממת, כי מפני הצירוף יחשבו כולם ככת אחת, וכיון שלא הוזמו כולם, אין מענישים את המוזמים, עד שיזומו כולם.

אלמה תנן

, מדוע שנינו באופן זה במשנה:

הוא והן נהרגין!

דהיינו שנחשבים כשתי כתות אפילו לחומרא בדיני נפשות!?

ומסקינן: אכן

קשיא!

שנינו במשנה:

רבי יוסי אומר

לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרים בו!

אמר ליה רב פפא לאביי: ומי אית ליה לרבי יוסי האי סברא

שצריך התראה מפי העדים דוקא, ולא מאדם אחר!?

והתנן: רבי יוסי אומר: השונא

שהרג את השנוא עליו, וטוען שהרגו בשוגג, אינו נאמן, אלא הוא

נהרג, מפני שהוא כמועד ומותרה

מלהורגו, ובודאי הרגו במזיד!

והרי לא היתה כאן התראה מפי העדים, כי אם התרו בו, פשיטא שאינו יכול לטעון שבשוגג הרגו. ובכל זאת מחייבו רבי יוסי!

ומתרצינן:

אמר

ענה

ליה

אביי לרב פפא:

ההוא

ששנינו "השונא נהרג", לא רבי יוסי האמור במשנתנו אמר זאת [שהוא רבי יוסי בן חלפתא], אלא מימרא זאת שיטת

רבי יוסי בר יהודה, היא

. וכמו שמצינו במקום אחר שזו היא שיטתו של רבי יוסי ברבי יהודה.

דתניא, רבי יוסי בר יהודה אומר

: "

חבר

", שהוא אדם שבקי בדינים -

אין צריך התראה

, אלא הוא נהרג כשהעידו עליו שעבר עבירה שעונשה מיתה אף שלא התרו בו -

לפי שלא ניתנה התראה, אלא להבחין בין

שוגג למזיד

.

שאין העדים יכולים להעיד שהאדם עבר במזיד אם לא הותרה, כי שמא אינו יודע את הדין ועונשו. אך חבר אינו יכול לומר לא ידעתי, ולכן די בעדות על מעשיו, גם בלי התראה. וכו כן השונא אינו צריך התראה, מאחר שהוא בחזקת מזיד [ומדובר בחבר שיודע את הדין של רוצח].

שנינו במשנה:

דבר אחר, על פי שנים עדים, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן

.

ומביאה הגמרא מעשה, ב

הנהו לעוזי

, עדים המדברים בלשון לועזית שלא הכירוה הדיינים,

דאתו

שבאו להעיד

לקמיה דרבא

, לפני רבא.

אוקי

העמיד

רבא תורגמן בינייהו

, ביניהם ובין הדיינים.

והניחה הגמרא שהעמיד רבא את המתורגמן כדי שיתרגם ויבאר את דברי העדים לבית הדין. ולכן מקשה הגמרא ממשנתנו:

והיכי עביד

, איך עשה רבא

הכי?

והתנן: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי

התורגמן!

ומתרצינן: לא לכך היה צורך במתורגמן.

אלא,

רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי

.

ו

רק

אהדורי הוא דלא הוה ידע

.

לא ידע רבא לדבר בשפתם, ולא ידע כיצד לענות להם בשפתם. וכדי שיבינו העדים את דברי הדיינים, הוצרך להעמיד תורגמן, ועל זה לא נאמר "שלא יהיו העדים שומעים מפי התורגמן".

[בהגהות הב"ח כתב, שהמעשה להלן, הגיע לפני רבא עם הדין של הנהו לעוזי, ולכן נקבע כאן, אף שהוא שייך לדין קרוב ופסול].