Makot 2a — el Talmud en español

מתניתין:

כיצד העדים נעשים זוממין?

לפי מסקנת הגמרא, ביאור המשנה הוא כך: עדים זוממין, שאי אפשר לענשם בעונש שזממו לחייב את הנידון, ולא ניתן לקיים בהם את דברי הכתוב בעד זומם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", - כיצד יענשו על זממם?

ומביאה המשנה שתי דוגמאות של עדים זוממים אשר אי אפשר להענישם בעונש שזממו לעשות, ולכן מלקים אותם: א. אם אמרו העדים הזוממים:

מעידין אנו באיש פלוני

, כהן,

שהוא בן גרושה ובן חלוצה

.

והיינו, שהם מעידים שאמו של אדם זה התגרשה בפניהם ביום פלוני ובמקום פלוני לפני שנישאה לאביו הכהן. וכיון שהיתה אמו אסורה להנשא לאביו הכהן מחמת היותה גרושה, הרי בנה זה חלל הוא, ופסול לכהונה.

או שהעידו: אשה זו מת בעלה הראשון, ונפלה ליבום לפני אחי בעלה, וחלץ לה יבמה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני, ולאחר מכן התעברה אמו החלוצה מאביו הכהן. וכיון שנישאה לכהן כשהיא חלוצה, הרי הבן הזה, שנולד מהנישואין האלו, פסול לכהונה מדרבנן.

ולאחר מכן, הוזמו העדים הללו, לפי שבאו עדים אחרים, והעידו שבאותו היום שמעידים עליו העדים הראשונים שראו את הגירושין או את החליצה של אמו, הם היו עמהם במקום אחר, ולא יכלו לראות את מעשה הגירושין או החליצה.

אין אומרים

נעניש את העד הזומם באותו העונש שזממו לעשות לאדם זה, ו

יעשה זה,

העד הזומם,

בן גרושה או בן חלוצה, תח תיו.

דהיינו, אין אומרים שמעתה יהיה העד הזומם פסול לכהונה, כמו שפסול לכהונה בן גרושה או בן חלוצה.

אלא, לוקה

העד הזומם מלקות

ארבעים.

והטעם והמקור למלקות הללו, יתבאר במהלך סוגיית הגמרא.

ב. אם אמרו העדים הזוממים:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות,

לפי שראינוהו הורג נפש בשגגה, ביום פלוני במקום פלוני. והוזמו -

אין אומרים יגלה זה

העד הזומם

תחתיו!

והטעם מבואר בגמרא, בעמוד הבא.

אלא לוקה

העד הזומם מלקות

ארבעים.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד העדים נעשים זוממין.

ותמהינן:

הא "כיצד אין העדים נעשים זוממין"

-

מיבעי ליה

, צריך התנא לשנות במשנה!

שהרי התנא מדבר כיצד לנהוג במקום שאין מקבלים העדים הזוממים את העונש שזממו לעשות לנידון.

ועוד

קשה: מהי בכלל שאלתו של התנא "כיצד נעשים זוממין?" והרי דין העדים הזוממים הוא דבר הידוע, שמתואר להלן במשנה -

דקתני לקמן

[ה א]: כיצד מזימים את העדים:

אבל, אמרו להם

מזימי העדים, לזוממים:

היאך אתם מעידין

עדות זו? והרי אינכם יכולים להעיד עליה,

שהרי באותו היום

שאתם מעידים עליו, שראיתם בו אדם זה עושה מה שהעדתם עליו במקום פלוני -

אתם הייתם עמנו במקום פלוני

אחר, המרוחק מאותו מקום, ולא יכולתם לראות אדם זה במקום שהעדתם עליו -

הרי אלו זוממין!

וכיון שענין עדים זוממים ידוע הוא, מה היא שאלת המשנה כאן "כיצד העדים נעשים זוממים?"

ומתרצינן:

תנא

של משנתנו -

התם קאי.

התנא של משנתנו מתייחס בדבריו לדברי המשנה בסוף מסכת סנהדרין, ששנינו שם [בדף פט א]:

כל

העדים

הזוממין

-

מקדימין לאותה מיתה!

והיינו, שעדים זוממים אין להם לקוות או לצפות שיקבלו מיתת בית דין קלה יותר מהמיתה שהם זממו לחייב את הנידון, אלא הם מקדימים ["משכימים"] מיד, כדי לקבל את עונשם לפי חומרת זממם -

חוץ מזוממי בת כהן

, שהעידו עליה שזינתה בהיותה נשואה,

ו

העידו גם על

בועלה

, שבא עליה בהיותה אשת איש -

שאין מענישים אותם בעונש החמור של מיתת שריפה, שזממו לחייב בה את האשה [שהיא בת כהן], אלא מענישים אותם בעונש הקל, של מיתת חנק, שבו הם רצו לחייב את בועלה, כדין מי שבא על אשת איש.

כי בזוממי בת כהן, גילתה התורה

שאין

הם

מקדימין ל

היות נענשים ב

אותה מיתה

חמורה של שריפה, שזממו להעניש את בת כהן,

אלא למיתה אחרת

, מיתת חנק, שהיא מיתה קלה, שרצו לחייב בה את בועלה.

ו

כיון שבסוף מסכת סנהדרין שנה התנא את הדין שיש עדים שלא מתקיים בהם הדין "כאשר זמם" בדיוק, לכן שנה כאן התנא, כהמשך למבואר שם, ש

יש עדים זוממין אחרים, ש

בהם

אין עושין בהן דין הזמה כל עיקר

, כיון שאי אפשר לענשם בעונש שזממו,

אלא

הם לוקים

מלקות ארבעים

.

ומפרש התנא:

כיצד

נענשים העדים הזוממים הללו, שאי אפשר להענישם בעונש שזממו לעשות? -

אם אמרו:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה

, והוזמו -

אין אומרים

על כל עד ועד:

יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו

.

אלא

, הרי הוא

לוקה את הארבעים!

ודנה הגמרא, מהו המקור לדין המשנה:

מנא הני מילי

שעדים הזוממין לפסול כהן בפסול של בן גרושה וחלוצה, אינם נעשים פסולים כמוהו, אפילו אם הם כהנים?

אמר רבי יהושע בן לוי

: משום

דאמר קרא

"

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

".

ודרשינן, שמענישים אותו כאשר זמם, רק בעונש כזה שהוא עונש

לו

בלבד,

ולא לזרעו!

ואם העד הזומם הוא כהן, ונעניש אותו שיפסל כחלל, כמו שזמם לעשות לאחיו, הרי גם זרעו יפסל לעולם. ואילו התורה אמרה "ועשיתם לו" - ולא לזרעו!

ולכן, אי אפשר לקיים כאן את העונש "כאשר זמם".

ומקשינן:

וליפסלוהו לדידיה

, רק לעד הזומם עצמו,

ולא לפסלוהו לזרעיה!

שהרי הפסול של העד הזומם אינו פסול עצמי, אלא הוא פסול של עונש על אשר זמם לעשות לאחיו, ובתורת עונש אפשר לפוסלו בפסול מוגבל, שאינו עובר לדורות הבאים, ויפסל רק הוא בלבד. ואם כן, גם אם זרעו של העד הזומם לא יפסל, עדיין יתקיים בעד הזומם עצמו העונש שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומדוע לא נאמר שהוא נפסל כדין חלל!?

ומתרצינן:

בעינן

, יש צורך לקיים בעד הזומם את העונש

"כאשר זמם לעשות"

במלואו,

וליכא!

אין אנו יכולים להענישו ב"כאשר זמם" במלואו, כי יש שוני מהותי בין פסול שאנו פוסלים רק את האדם עצמו, מבלי שהפסול יעבור גם לזרעו, לפסול שאנו פוסלים את האדם בפסול שהוא לדורות!

שהרי העד הזומם רצה לפסול את הנידון בפסול חמור, הנמשך לדורות. ואם לא נפסול את זרעו של העד הזומם אלא רק אותו עצמו, לא יהיה זה עונש "כאשר זמם לעשות לאחיו", כי אין הפסול העצמי שלו שוה לפסול שזמם לעשות לאחיו, שהוא פסול של דורות, ואילו העד הזומם אינו נפסל לדורותיו.

וכיון שלא מתקיים בו עונש "כאשר זמם" במלואו, הרי הוא לוקה, ואינו מקבל עונש "כאשר זמם" חלקי.

בר פדא אומר

: הטעם שאין העדים הזוממים נעשים חללים כמו שזממו לעשות, הוא משום שלמדים דין זה ב

קל וחומר

:

ומה המחלל

, כהן הנושא את הגרושה, ומחלל בכך את זרעו, הוא עצמו

אינו מתחלל

.

כל שכן עד זומם,

הבא לחלל

, שרוצה לחלל כהן כשר,

ולא חילל

[כיון שהוזם] -

אינו דין שלא יתחלל!

מתקיף לה רבינא

ללימוד הקל וחומר של בר פדא:

אם כן

, שפוטרים אנו עדים זוממין מקל וחומר זה -

בטלת תורת עדים זוממין!

שהרי בכל עדים זוממין אפשר ללמוד קל וחומר כזה לפטור.