Makot 22b — el Talmud en español

ו

אז

אמדו

אותו הרופאים ונוכחו לדעת

שאין יכול לקבל ארבעים, פטור.

דהיינו, אין אומרים שילקה לאחר זמן, כשיבריא, את המלקות הנותרות, כי היות וכבר לקה במקצת, ונתבזה, נחשב לו הדבר כאילו קיבל את חיוב המלקות. אך אם עדיין לא לקה במקצת, ולפני שלקה השתנה האומד, אין הוא נפטר במקצת המלקות מן האומד הראשון, אלא ילקה את כולם לאחר זמן, כשיבריא.

וכן הדין להיפך, אם

אמדוהו

הרופאים בתחילה שמסוגל

לקבל

רק

שמונה עשרה

מלקות,

ומשלקה

את כל השמונה עשרה מלקות [ויצא מבית דין], חזרו ו

אמדו

אותו הרופאים

שיכול הוא לקבל

את כל ה

ארבעים

מלקות חסר אחת, הרי הוא

פטור,

כי היות ולקה כבר, נחשב לו הדבר שקיבל את כל חיוב המלקות.

[אבל אם עדיין לא לקה, רשאין הבית דין להוסיף על האומד הראשון, אם אמדוהו שוב שמסוגל לקבל יותר מלקות].

גמרא:

שנינו במשנה, שלוקה ארבעים מלקות חסר אחת.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא

לא לומדים מהפסוק שלוקה ארבעים מלקות שלמות, שהרי כתוב "ארבעים יכנו"!?

ומתרצת:

אי

היה

כתיב "ארבעים במספר",

אכן

הוה אמינא

שלוקה

ארבעים במניינא

[ארבעים במספר] כדברי הפסוק.

אבל

השתא דכתיב

להיפך

"במספר ארבעים",

לומדים מזה שלוקה רק

מנין שהוא סוכם את הארבעים.

אמר רבא: כמה טפשאי [כמה שוטים הם]

שאר אינשי

[רוב בני אדם]

דקיימי

[שהם נעמדים מלא קומתם]

מקמי

[לפני]

ספר תורה

לכבדו,

ולא קיימי

[ואינם נעמדים]

מקמי גברא רבה

[לפני אדם גדול בתורה] לכבדו.

שהרי האדם שלומד תורה חשוב יותר מן התורה עצמה.

והראיה:

דאילו בספר תורה כתיב

מנין של

"ארבעים"

מלקות,

ואתו רבנן

[ובאו חכמים],

בצרו חדא

[הפחיתו מכה אחת ממנין ארבעים, תוך שהם משנים את המשמעות הפשוטה של דברי הכתוב].

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר ארבעים

מלקות

שלימות

הוא לוקה:

אמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יהודה

שסובר לוקה ארבעים?

משום

דכתיב

[זכריה יג, ו]

"מה המכות

האלה בין ידיך

[במקום חיבורן, כלומר בין כתיפך, ששם מלקין עוברי עבירה]?

ואמר: אשר הכתי בית מאהבי".

ומשמע שיש הלקאה אחת יתירה בין הכתפים מעבר לשלושים ותשע מלקות המתחלקות לסדרות של שלש מלקות [שהן: שתי הלקאות, אחת על כל כתף, והלקאה אחת מלפניו].

ורבנן

מדוע לא למדו משם שיש הלקאה אחת נוספת בין הכתפים?

משום שסוברים שהפסוק

ההוא, בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב,

ולא במלקות של בית דין.

שנינו במשנה:

אין אומדין אלא במכות הראויות וכו' אמדוהו

הרופאים בתחילה שמסוגל

לקבל ארבעים

מלקות חסר אחת. התחיל

לוקה מקצת

מהמלקות

ו

אחר כך

אמדו

אותו הרופאים

שאין יכול לקבל ארבעים, פטור.

וכן להיפך, אם

אמדוהו

הרופאים בתחילה שמסוגל

לקבל

רק

שמונה עשרה

מלקות,

ומשלקה

כבר את כל השמונה עשרה מלקות, חזרו ו

אמדו

אותו הרופאים

שיכול הוא לקבל

את כל מלקות ה

ארבעים,

הדין הוא ש

פטור.

ומדוייק מהמשנה, שדווקא אם

לקה

חלק מהמלקות,

אין,

אז נפטר מלקבל את כל הארבעים, כיון שכבר לקה ממקצת מהמלקות, ונתבזה. אבל אם אמדוהו אומד שני קודם שהתחיל ללקות, ו

לא לקה

עדיין,

לא

נפטר.

ומקשינן:

ורמינהו,

והרי שנינו בברייתא אחרת סתירה לכך: דתניא, אם

אמדוהו

הרופאים שמסוגל

לקבל

את כל מלקות ה

ארבעים, וחזרו ואמדו

אותו אפילו קודם שהתחיל לקבל מלקות

שאין יכול לקבל

את כל מלקות ה

ארבעים, פטור

.

וכן להיפך, אם

אמדוהו

הרופאים שמסוגל

לקבל

רק

שמונה עשרה

מלקות,

וחזרו ואמדוהו

אפילו קודם שהתחיל לקבל מלקות

שיכול לקבל

את כל מלקות ה

ארבעים, פטור

מלקבל את כל הארבעים, כיון שכבר אמדוהו באומד פחות, די שיקבל את הסכום הפחות.

ומוכח מהברייתא, שאין הבדל אם אמדוהו אומד שני קודם שהתחיל ללקות או אחרי שהתחיל ללקות, אלא תמיד הולכים אחר האומד הראשון, ואם אינו יכול לקבלו, פטור. וקשה על כך ממשנתנו, שמדויק ממנה שמחלקת בזה, וסוברת שאם אמדוהו קודם שהתחיל ללקות, אינו נפטר, וחל עליו האומד השני.

ומתרצינן:

אמר רב ששת: לא קשיא.

אין סתירה בין הברייתא למשנה.

הא,

המשנה מדברת באופן

דאמדוהו ליומי,

שחזרו לאמוד אותו אומד שני באותו יום.

וכיון שלא מסתבר שגופו הכחיש או הבריא בזמן מועט כזה, לכן מתברר שהאומד הראשון היה בטעות.

ולכן אומרת המשנה, שאם אמדו אותו באומד ראשון שמסוגל לקבל כל המלקות, ואחר כך באותו יום אמדו אותו באומד שני שאינו יכול לקבל את כל המלקות, אז הדין, שאם לקה כבר מקצת מהמלקות פוטרין אותו, משום שנתבזה כבר. אבל אם לא לקה, הרי הוא נחשב כאילו לא אמדו אותו כלל באומד ראשון, ורק באומד שני. וכיון שאמדו אותו באומד השני, שאינו מסוגל לקבל עכשיו מלקות, ממתינים לו עד שיבריא, ויאמדו אותו אומד חדש

וכן להיפך, אם אמדו אותו באומד ראשון שאינו מסוגל לקבל יותר משמונה עשרה מלקות, ובאותו יום חזרו לאמוד אותו שיכול לקבל את כל המלקות, התברר שטעו באומד הראשון, ולכן הדין, שאם לקה כבר את כל השמונה עשרה מלקות שאמדוהו באומד ראשון, ויצא מבית דין, פוטרים אותו, ואין מחזירין אותו לבית דין, שבזיון בית דין הוא להחזירו, אבל אם עדיין לא סיים ללקות, רשאין הבית דין להוסיף על אומד ראשון.

הא

הברייתא מדברת באופן

דאמדוהו למחר

א

ו ליומא אוחרא

[שחזרו לאמוד אותו אומד שני למחרת או ליום אחר],

שבכהאי גוונא האומד הראשון נשאר אומד גמור, ואומרים שבזמן שאמדוהו באומד ראשון היה מסוגל לקבל את מנין המלקות שאמדוהו לכך, ועכשיו [למחרת האומד הראשון או לאחר כמה ימים] באומד השני, נשתנה גופו.

ולפיכך אמרו בברייתא, שאם אמדוהו באומד ראשון שמסוגל לקבל את כל המלקות, ואחר כך ביום אחר אמדו אותו שאינו יכול לקבל את כל המלקות, אומרים שהאומד הראשון היה אומד גמור ורק שאחר כך נשתנה גופו והוכחש ואינו מסוגל לקבל את כל המלקות שהיה מסוגל לקבל קודם לכן, ולכן הדין שפטור מלקבל את כל המלקות, ואף על פי שלא לקה בכלל, אין ממתינים עמו עד שיבריא ויהיה מסוגל לקבל את כל המלקות, כיון שנתבזה כבר באותו אומד.

וכן להיפך, אם אמדוהו באומד ראשון שאינו מסוגל לקבל יותר משמונה עשרה מלקות, ואחר כך כשאמדו אותו ביום אחר אומד שני, אמדוהו שמסוגל לקבל את כל המלקות, הדין שאינו לוקה אלא אומד ראשון, כיון שהאומד הראשון היה אומד גמור.

מתניתין:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין,

כגון שחרש עם שור וחמור כלאים בכרם, שצריך ללקות שתיים, ו

אמדוהו אומד אחד

לשני הלאוין, שמסוגל לקבל בסך הכל, לפחות ארבעים ושתים מלקות, הרי הוא

לוקה,

ועולות לו המלקות הללו לשני הלאוין,

ופטור,

מלקבל עוד מלקות על הלאו השני. זאת, אפילו שקיבל מחמת הלאו השני, רק שלש מלקות יתירות על השלושים ותשע מלקות שקיבל על הלאו הראשון.

וכל זה דוקא אם אמדוהו תחילה למלקות עבור שני הלאוין,

ואם לאו,

אם לא אמדוהו תחילה אלא רק בשביל לאו אחד, הרי הוא

לוקה

עבור הלאו הראשון,

ו

מחכים עד ש

מתרפא, ו

אז

חוזר ולוקה

עבור הלאו השני.

גמרא:

שנינו במשנה: אמדוהו אומד אחד לשני הלאוין, לוקה ופטור, ועולים לו המלקות לשני הלאוין, אפילו אם אמדוהו שיכול לקבל פחות מהסכום המלא של פעמיים מלקות.

ומקשינן:

והתניא

בברייתא

, אין אומדין אומד אחד לשני לאוין!

אין עולה לו אומד אחד עבור שני לאוין, אלא לוקה עבור לאו אחד, ומחכים עד שיתרפא, ורק אז נותנים לו מלקות עבור הלאו השני.

אם כן, יש סתירה בין המשנה לברייתא. שהרי במשנה נאמר שאומד אחד עולה לו לשני הלאוין, ואין צריך להמתין עד שיתרפא, כדי לתת לו מלקות עבור הלאו השני.

ומתרצינן:

אמר רב ששת, לא קשיא.

אין סתירה בין הברייתא למשנה.

הא,

הברייתא מדברת באופן

דאמדוהו

באומד אחד, שמסוגל

ל

קבל לכל היותר

ארבעים וחדא

מלקות, שבכהאי גוונא אינו לוקה אלא רק שלושים ותשע מלקות, כיון שאין מלקין אלא מלקות הראויות להשתלש [סדרות של שלש שלש], ומאחר שיש רק שתי מלקות יתירות על השלושים ותשע מלקות, אין מלקין אותו מלקות אלו בכלל, ויוצא, שלא קיבל עבור הלאו השני שום הלקאה [יותר משלושים ותשע המלקות שהם עבור הלאו הראשון], ולכן צריך לחכות עד שיתרפא, כדי שיוכלו להלקותו עבור הלאו השני.

אבל

הא,

המשנה מדברת באופן

דאמדוהו

באומד אחד, שמסוגל

ל

קבל

ארבעים ותרתי

[ארבעים ושתים] מלקות או יותר, שבכהאי גוונא מלקין אותו את כל הארבעים ושתים מלקות, כיון שיש [סדרה של] שלש מלקות יתירות על השלושים ותשע מלקות. ומאחר שמוסיפים עליו מלקות עבור הלאו השני, אף על פי שאין מוסיפין לו אלא שלש מלקות, עולות לו אותן מלקות עבור הלאו השני.

מתניתין:

כיצד מלקין אותו?

יש בבית דין עמוד מעץ הנעוץ בקרקע, והוא בגובה של בין שתי אמות לאמה וחצי, ושמש בית הדין לוקח את הנידון שחייב מלקות, ומכופף אותו, ומטה אותו כלפי מטה, עד שמשעינו בגופו על העמוד, ואת שתי ידיו של הנידון תולים כלפי מטה, משני צידי העמוד.

כופה,

כופת, את

שתי ידיו על העמוד, הילך והילך,

משני צידי העמוד.

וחזן הכנסת

[שמש הקהל ]

אוחז בבגדיו,

בבית הצואר של הבגד של הנידון כדי לגלות את ליבו.

אם נקרעו

בשעה שגילה את ליבו,

נקרעו.

ואם נפרמו

שנפחתו חוטי התפירה,

נפרמו.

עד שהוא מגלה את לבו

כדי שיהיו המלקות בבשרו.

והאבן

שהחזן עומד עליה,

נתונה מאחריו

של הנידון.

ו

חזן הכנסת עומד עליו,

על האבן,

ורצועה בידו,

עשויה מעור

של עגל,

שהיתה

כפולה

באמצעיתה

אחת לשנים.

ו

עוד רצועה היתה בידו, שהיתה גם כן כפולה ל

שנים.

ויחד, היו שתי רצועות שמקופלות

לארבעה

רצועות,

ושתי רצועות

נוספות, העשויות מעור של חמור היו נתונות ברצועות העגל, האחת היתה נתונה בין כפלי הרצועה האחת של העגל, והשניה בין כפלי הרצועה השניה של העגל.

והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות, עד שהיו

עולות ויורדות בה

מלמעלה ומלמטה.

ו

ידה,

בית היד של הרצועה היה באורך

טפח,

ורחבה

[ורוחב הרצועה] לכל אורכה היה

טפח.

וראשה

של הרצועה היתה

מגעת על פי כריסו,

שצריך, כשיכה בו בכתפיו, שיגיע הקצה העליון של הרצועה כנגד טבורו של נלקה [ובגמרא יתבאר כיצד עשו את הרצועה שתתאים לכל אדם לפי מדותיו].

ו

היה

מכה אותו,

בסדרות של שלש מלקות:

שליש מלפניו,

כלומר, מכה אחת מכל סידרה [שהיא שליש מכל המכות] היתה על הבטן ,

ושתי ידות

ושתי מכות מכל סידרה [שהן שני שליש מכל המכות] היו

מלאחריו,

אחת על כתף זה, ואחת על כתף זה.

ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר "והפילו השופט"

[

דברים כה, ב

]

.

והמכה

-

מכה

את הנידון

בידו אחת בכל כחו,

שמגביה את הרצועה בשתי ידיו ומכה בידו האחת, שכתוב [שם ג] "מכה רבה".

וצריך שתהיה קריאה בשעת המלקות, משום שנאמר "בקורת תהיה", ודורשים מזה בכריתות [יא, א] שבקריאה תהא הכאת המלקות.

והקורא

היינו גדול הדיינים,

קורא

:

"אם לא תשמור לעשות" וגומר, "והפלא ה' את מכותך ואת מכות", וגומר.

[שם כח, נח - נט].

וחוזר לתחלת המקרא.

[ויש עוד נוסח אחר, ולפיו מוסיפים עוד את הפסוקים הבאים:]

"ושמרתם את דברי הברית הזאת", וגומר

[שם כט, ח].

וחותם "והוא רחום יכפר עון". וגומר

[תהלים עח, לח].

וחוזר לתחלת המקרא.

שמצוה להשלים את הפסוקים יחד עם ההכאה. ולכן, אם המכה לא גמר עדיין להלקות, קורא פעם שנית, וממהר לקרוא כדי שיגמור יחד עם המכה. ואם אמדוהו שיכול לקבל רק מעט מלקות, מקצר המקראות.

והדיין השני מונה את המלקות,

והדיין השלישי אומר על כל הכאה והכאה: הכהו! והשמש מכה על פי צוייו.

ואם מת

הנידון

תחת ידו

של השמש המכה,

פטור

המלקה ממיתה ומגלות כיון שהוא הכה אותו ברשות בית דין, ובשליחותו.

אבל אם

הוסיף לו עוד רצועה אחת

[הלקאה אחת] יותר ממה שאמדוהו, כגון שטעה הדיין במנין,

ומת

הנידון מחמת המכה הנוספת,

הרי זה גולה על ידו.

ואם

נתקלקל

הנידון, שיצאה לו יציאה מנקביו מחמת פחד משהתחילו להלקותו, אפילו אם נתקלקל בהגבהה הראשונה שהגביה השליח בית דין את ידו להכותו קודם שהלקהו,

בין

שנתקלקל

בריעי, בין במים

[במי רגלים]

,

הרי הוא

פטור

ממלקות, שנאמר בפרשת מלקות "ונקלה אחיך לעיניך" [שם כה, ג], והרי נקלה [נתבזה], שנתלכלך.

רבי יהודה

חולק על תנא קמא, ו

אומר

:

האיש

נפטר ממלקות רק אם נתקלקל

בריעי,

שהוא בזיון גדול יותר ממי רגלים.

והאשה,

אפילו אם נתקלקלה

במים,

פטורה, מפני שבושתה מרובה.