Makot 16a — el Talmud en español

משום דהוי לאו שאין בו מעשה

. שהרי עבר על שבועתו בכך שנמנע ולא אכל.

וכל לאו שאין בו מעשה

-

אין לוקין עליו.

אך מטעם התראת ספק הוא לא נפטר, לפי שהוא סובר שהתראת ספק חשובה התראה.

ואילו

ריש לקיש אומר: אינו לוקה, משום דהוי התראת ספק

.

שהרי יש לו זמן לאכול במשך כל היום, ובשעה שמתרים בו יאמר לעדים המתרים שעדיין יש לו זמן. ועד שיעבור כל היום ישכחנה. ואין המתרה יכול לכוון להתרות "תוך כדי דיבור" של סוף היום.

ומדלא נקט טעם הפטור משום שאין עושה מעשה, משמע שסובר ריש לקיש שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ותרוויהו,

רבי יוחנן וריש לקיש, למדו ואמרו דבריהם -

אליבא דרבי יהודה

.

דתניא

על הכתוב בקרבן פסח [שמות יב] "

ולא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר

באש תשרופו".

ודרשינן: לכך נסמכה מצות עשה של השריפה אל האיסור שלא להותיר -

בא הכתוב ליתן עשה

של שריפת הנותר

אחר לא תעשה

, של "לא תותירו",

לומר שאין לוקין עליו.

כי הלאו ניתק לעשה,

דברי רבי יהודה.

ומבארת עתה הגמרא, כיצד למדו שניהם מדבריו, כשיטתם.

רבי יוחנן דייק הכי: טעמא

דרבי יהודה שאינו לוקה, הוא משום

ד"בא הכתוב"

וניתק את הלאו לעשה. ומשמע, מדבריו:

הא לא בא הכתוב

לנתק, היה

לוקה,

ואף שנותר זמנו הוא כל הלילה עד הבוקר, ואי אפשר להתרות בזמן שודאי יעבור עליו אם לא יאכלנו מיד.

אלמא

, מוכח מכאן, כי

התראת ספק

-

שמה התראה.

ו

אילו

ריש לקיש, דייק הכי

מדברי רבי יהודה:

טעמא ד

"

בא הכתוב

וניתק את הלאו לעשה".

הא לא בא הכתוב

וניתק את העשה של נותר לשריפה, היה

לוקה

. ואף שהעבירה על האיסור היא בכך שנמנע ולא אכל, ואין בכך עשיית מעשה -

אלמא

, מוכח מכאן, כי

לאו שאין בו מעשה

-

לוקין עליו.

ומקשינן:

ורבי שמעון בן לקיש נמי,

צריך הוא לבאר כיצד יתחייב מלקות על לאו של נותר, אילולי שניתק לעשה?

הא ודאי

כשמתרים בו שלא להותיר -

התראת ספק היא

, שהרי בשעת ההתראה יש לו עדיין אפשרות לאכול!

ואם כן, היה לו ללמוד מרבי יהודה, לחייב בהתראת ספק!

ומתרצינן: בהתראת ספק פוטר ריש לקיש, כיון ש

סבר לה כאידך תנא

, כתנא אחר, החולק, ואומר משמיה

דרבי יהודה

שבהתראת ספק פטור!

דתניא

: אשה שהתגרשה, ולא המתינה אחר גירושיה תקופת הבחנה של שלשה חדשים כפי שחייבוה חכמים [כי ההלכה מחייבת כל אשה שהתגרשה או התאלמנה להמתין שלשה חדשים, כדי שתהיה הבחנה בולד שתלד - אם הוא בנו של בעלה הראשון או בנו של בעלה השני], אלא נישאה לבעל אחר כעבור שני חדשים, והולידה בן לאחר שבעה חדשים מיום נישואיה לבעל השני.

ועתה יש ספק מי הוא אביו - האם הבן הזה הוא בן תשעה חדשים של הריון מהבעל הראשון, או שהוא בן שבעה חדשים להריון מבעלה השני.

הרי אם כשהגדיל הבן,

הכה

את

זה

, את בעלה הראשון, שהוא ספק אביו,

וחזר והכה זה,

את בעלה השני, שגם הוא ספק אביו.

או ש

קלל

את

זה, וחזר וקלל

את

זה

, ועשה זאת בשתי התראות חלוקות, והוי כל התראה על כל אחד "התראת ספק".

וכן אם

הכה

את

שניהם בבת אחת

-

או קילל שניהם בבת אחת,

שהתראתו על שניהם היא התראת ודאי, כיון שהותרה עליהם בהתראה אחת, והכה או קילל את שניהם כאחת, תוך כדי דיבור להתראתו. וממה נפשך אחד מהם הוא אביו, שחייב מלקות על הכאתו או על קללתו.

בכל אלו, תנא קמא אומר

חייב

, היות שאינו מחלק בין התראת ודאי להתראת ספק.

ואילו

רבי יהודה אומר

שרק אם הכה או קלל את שניהם

בבת אחת חייב

, שאז ההתראה היא התראת ודאי.

אך אם הכה או קילל

בזה אחר זה,

שההתראה היא התראת ספק,

פטור

.

וכן סבר ריש לקיש אליבא דרבי יהודה, ולכן הוא פוטר בהתראת ספק.

ומקשה הגמרא מאידך גיסא:

ורבי יוחנן נמי,

יקשה לו, האיך יתחייב המותיר מבשר הקרבן מלקות על לאו של נותר [אילו הוא לא היה לאו הניתק לעשה]?

ו

הא ודאי

, המותיר מבשר קדשים,

לאו שאין בו מעשה הוא,

ובכל זאת היה לוקה עליו אילו לא נתקו הכתוב לעשה.

ואם כן, ילמד רבי יוחנן מרבי יהודה לחייבו אף בלי מעשה!?

ומתרצינן:

סבר לה

רבי יוחנן בענין זה כ

הא דאמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן

:

אומר היה רבי יהודה משום רבי יוסי הגלילי

:

כלל הוא ב

כל לא תעשה שבתורה

:

לאו שיש בו מעשה

-

לוקין עליו

.

לאו שאין בו מעשה

-

אין לוקין עליו

.

חוץ מן הנשבע

בשקר, כגון אכלתי או לא אכלתי.

וממיר

בהמת קרבן בבהמת חולין, שגם הוא לוקה.

והמקלל את חבירו בשם

ה', שלוקה מלימוד מיוחד של הכתוב, מ"אם לא תשמור לעשות, ליראה את ה' - והפלא ה' את מכותך", מלמד הכתוב, שאם לא נתיירא, אלא הזכיר את שם ה' כדי לקלל חבירו - ילקה [תמורה ג א].

ורק על שלשה לאוים אלו לוקים אף על פי שאין בהם מעשה, ולא בשאר הלאוים, שאין לוקים אלא אם יש בהם מעשה. ומכאן למד רבי יוחנן, שלפי רבי יהודה, אין לוקה על לאו שאין בו מעשה.

אך עדיין

קשיא דרבי יהודה

-

אדרבי יהודה

, בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש!

ומבארת הגמרא את סתירת דברי רבי יהודה לפי שניהם:

אי לריש לקיש,

תקשה סתירת דבריו, היות שעל נותר משמע שחייב מלקות בהתראת ספק, ואילו בהכאת אביו, בהכה זה וחזר והכה זה, משמע שפטור ממלקות כיון שהתראתו היא התראת ספק.

ולדברי ריש לקיש, צריך לתרץ שנחלקו בדבר

תרי תנאי

-

אליבא דרבי יהודה.

והיינו, שנחלקו בשיטת רבי יהודה שני תנאים, האם לדעתו חייבים מלקות בהתראת ספק או לא.

אי לרבי יוחנן

, קשה הסתירה, שעל נותר משמע שחייב מלקות אף שאין בו מעשה, ואילו רבי יוחנן בשם רבי יהודה אמר כלל, שאין לוקין כשאין מעשה בלאו.

ויתרץ,

לא קשיא

: כי דבריו של רבי יהודה בנותר, הם

דידיה,

בשיטתו שלו, שלוקין אף כשאין בו מעשה.

ואילו

הא

, הכלל שאמר רבי יהודה שאין לוקין כשאין בו מעשה - בשיטתו

דרביה

רבו, רבי יוסי הגלילי, אמרה. אך רבי יהודה עצמו חולק עליו.

תנן התם

, שנינו במשנה במסכת חולין [קמא א]:

הנוטל אם על הבנים

-

רבי יהודה אומר לוקה, ואינו משלח

.

לפי שאמר הכתוב בפרשת שילוח הקן: "לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך". ומבאר רבי יהודה, שהסדר האמור בפסוק הוא כך: לא תקח האם, אלא שלח אותה קודם שתקח את הבנים.

ולכן, אין זה לאו הניתק לעשה של שילוח אחר לקיחה, אלא הוא "לאו שקדמו עשה", שלוקין עליו.

וחכמים אומרים

: אם לקח את האם מעל הבנים, הרי הוא

משלח

את האם מידיו,

ו

אז הוא

אינו לוקה

.

כי חכמים מבארים את דברי הפסוק, שמצוות השילוח באה לנתק את הלאו לעשה, שאם לקח את האם מעל הבנים, ישלחנה, ויתקן בכך את עבירתו. ולכן אינו לוקה על הלאו הזה.

זה הכלל: כל מצוות לא תעשה שיש בה קום ועשה

-

אין חייבין עליה!

אמר רבי יוחנן

: אף על גב דתנן "זה הכלל", ומשמע מהנוסח הזה שמצינו מצוות רבות כאלה, שחיוב המלקות או הפטור, תלוי בביטול העשה -

אנו, אין לנו

אופן שבו תלוי חיוב מלקות בביטול העשה,

אלא

מצוה

זאת

, הנזכרת, של שילוח הקן, אחר שנטל האם,

ועוד

מצוה אחת

אחרת

, וכפי שיבואר.

ורק עליהן הוא לוקה בשעה שביטל את האפשרות לתקן את הלאו. אך בשאר הלאוין הניתקין לעשה, אינו לוקה, בין אם קיים העשה אחר עבירת הלאו, ובין אם לא קיימו, היות ולא ביטלו בידים.

וסובר רבי יוחנן, שרק אם ביטל בידיו את אפשרות לקיים את העשה שמתקן את הלאו, רק אז חייב מלקות על לאו שיש בו עשה. ולא כאשר לא קיים את העשה אחרי עבירת הלאו.

אמר

שאל

ליה רבי אלעזר

לרבי יוחנן:

היכא

, היכן מצינו לאו נוסף שלוקים עליו, על אף שיש מצוה בתורה לתיקון הלאו?

אמר

ענה

ליה

רבי יוחנן:

לכי תשכח!

כלומר, כשתמצא, תדע זאת בעצמך!

נפק,

יצא רבי אלעזר,

דק

, דייק,

ואשכח

, ומצא שיש לאו נוסף -

מי שאנס נערה פנויה, חייב במצות עשה מן התורה, לשאתה לאשה, ואסור לו באיסור לאו מן התורה לגרשה, כל ימיו. ואם עבר על הלאו וגירשה, חייב הוא לשוב ולהחזירה, מחמת מצות העשה המוטלת עליו שתהיה אשה זו נשואה לו כל ימי חייו.

דתניא: אונס

נערה,

ש

נשאה לאשה, ואחר כך

גירש

אותה -

אם ישראל הוא,

שמותר לו להחזיר את גרושתו - הרי הוא

מחזיר

אותה אליו, ובכך הוא מתקן את עבירת הלאו של "לא יוכל לשלחה",

ואינו לוקה

.

ואם כהן הוא

, שאסור בגרושה - הרי הוא

לוקה

על גירושיה,

ואינו מחזיר

.

וממה שאמרה הברייתא שהאונס שמחזיר גרושתו אינו לוקה, משמע שאם לא יחזירנה הרי הוא לוקה, על אף שיש כאן מצוה. ומכאן מוכיח רבי אלעזר, שחיוב המלקות באונס או הפטור ממלקות, תלוי בקיום העשה.

אך עדיין יש לדון:

הניחא למאן דתני

"

קיימו

"

ו

"

לא קיימו

", שפיר לוקה האונס על שגירש את אנוסתו, שהרי לא קיימו לעשה בשעה שהזהירו בית דין על כך.

אלא למאן דתני

"

בטלו

"

ו

"

לא בטלו

" -

היכי משכחת ליה

שילקה על שילוחיה?

בשלמא גבי שילוח הקן, משכחת לה

שלוקה, כששחט את האם, ובכך הוא ביטל בידים את האפשרות לשלחה ולתקן בכך את הלאו.

אלא אונס

שגירש את אנוסתו, "

בטלו ו

"

לא בטלו

" -

היכי משכחת לה

שילקה על כך ש"בטלו" ל"עשה" בידים?

הרי

אי

בטלו על ידי

דקטלה

לגרושתו, שהרגה ולכן אינו יכול להחזירה, הרי הוא פטור ממלקות מטעם אחר, היות ו

קם ליה

-

בדרבה מיניה!

שהרי הורגים אותו בית דין על שרצח אותה, ואינו מת ולוקה, לפי שדיו בעונש החמור.

אמר רב שימי מחוזנאה

: תיתכן אפשרות של ביטול בידים באונס שגירש את אנוסתו, ב

כגון ש

אחר גירושיה, הוא

קיבל לה

, עבורה,

קידושין מ

אדם

אחר

.

כי במעשה הקידושין לאדם אחר, הוא מבטל בידים את האפשרות שלו להחזירה אליו, היות ומכאן ואילך היא אשת איש של אדם אחר.

ואף אם יגרשנה בעלה השני או ימות, לא תוכל לחזור לבעלה הראשון לעולם, לפי שאסרה תורה לכל אדם להחזיר אליו את גרושתו לאחר שהיא נישאת לאדם אחר, וכדברי הכתוב "אחרי אשר הוטמאה".

אמר

תמה

רבה

: כיצד יש במעשה של קבלת קידושיה מאדם אחר עבורה משום ביטול מצוה?

והרי ממה נפשך -

אי שויתיה

, אם עשתה הגרושה את בעלה לשעבר, שיהיה

שליח

שלה כדי לקבל את קידושיה מהאדם האחר -

הרי

איהי

, היא זאת, ש

קא מבטלא ליה

את האפשרות של בעלה להחזירה אליו, ולא הבעל הוא המבטל את העשה בהיותו שליח לקבלת הקידושין עבורה מאדם אחר.

ולכן, אין לחייבו מלקות כשביצע את שליחותו, כי הוא לא ביטל בידים את העשה המתקן את הלאו.

ו

אי לא שויתיה שליח,

כיצד בכלל תועיל קבלתו לקידושיה כדי לקדשה? -

כל כמיניה?!

וכי יש בכוחו לקבל קידושיה מעצמו בלי שליחותה!?

ו

הרי קבלתו -

לאו כלום היא!

אלא, אמר רב שימי מנהרדעא

: יתכן שיבטל האונס בידים את אפשרותו לקיים את העשה ב

כגון שהדירה ברבים

שלא תהנה ממנו לעולם.

ונדר שהודר ברבים, הוא נדר בעל תוקף מיוחד שאין יכולים חכמים להתיר אותו.

ולכן, משעה שהדירה ברבים שוב הוא אינו יכול להחזירה אליו, ונמצא שבמעשה הדרתה ברבים הוא עושה מעשה בידים המבטל את האפשרות שלו להחזירה.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר

"

נדר שהודר ברבים אין לו הפרה

", שפיר יש אפשרות של ביטול העשה בידים אצל האונס, כשידירנה ברבים.

אלא למאן דאמר

אפילו נדר שהודר ברבים

יש לו הפרה

-

מאי איכא למימר?

ומתרצינן: עדיין יתכן הדבר, בכגון שמצא בה עוון, כגון שזינתה תחתיו, והיא אסורה עליו,

ד

אז הוא

מדירה לה

"

על דעת רבים

", ועל דעת בית דין, והיינו, שלא יהיה לו היתר אלא לדעת הרבים ולדעת בית דין.

דאמר אמימר, הלכתא: נדר שהודר ברבים, יש לו הפרה

.

אולם נדר שהודר "

על דעת רבים

" -

אין לו הפרה.

ועתה מקשה הגמרא לרבי יוחנן, הסובר שיש רק שני לאוין הניתקין לעשה שלוקין עליהם:

ותו ליכא,

וכי אין לאוין נוספים כאלה, שלוקים עליהם?

והא איכא

[

סימן

: א. לאו של

גז"ל

ב. לאו של

משכ"ן

ג.

ו

לאו של

פא"ה

]

א.

גזל

-

דרחמנא אמר

"

לא תגזול

"

,

וניתקו הכתוב לעשה, דכתיב "

והשיב את הגזילה

".

ב.

משכון

-

דרחמנא אמר

"

לא תבא אל ביתו

של הלוה

לעבוט עבוטו

".

וניתקו הכתוב לעשה, המתקן אותו - "השב תשיב לו את העבוט כבא השמש".

ומשכחת לה

לשני הלאוין הללו, בכל האופנים:

בין בקיימו לעשה

האמור בהם, שהחזיר את הגזל או את המשכון.

ו

בין ב

לא קיימו

לעשה, כשמסרב להחזיר את הגזל או את המשכון.

בין ב

ביטלו

לעשה בידיו, באם ישרוף את הגזילה או את המשכון.

ו

בין

לא ביטלו

לעשה.

ולמה אמר רבי יוחנן שאין עוד מצוות כגון זו?

ומתרצינן:

התם,

בגזילה ובמשכון,

כיון דחייב

הגזלן או הממשכן

בתשלומין

אם שרף את הגזילה או את המשכון, הרי הוא נפטר ממלקות מטעם אחר -

משום ש

אין

אדם

לוקה ומשלם

כאחת.

ולכן לא הזכיר רבי יוחנן מצוות אלו.

מתקיף לה רבינא: הא איכא

במצות משכון אופן ש"בטלו" לגמרי, שאין בו אפילו הזדמנות של תשלומים, כגון

משכונו של גר,

ושרף את המשכון בחיי הגר,

ומת הגר

קודם שהחזיר לו.

כי אם מת הגר ואין לו יורשים, אז אין לו שום אפשרות תשלומין. ומן הדין צריך המלוה ללקות.

וחוזרת הקושיה למקומה, שמצינו מצוה נוספת שלוקה עליה כשביטלה.