Makot 13a — el Talmud en español

מעלים היו

הרוצחים הגולים

שכר ללויים

.

הלויים שבערי המקלט, היו משכירים דירות לרוצחים,

דברי רבי יהודה

.

רבי מאיר אומר: לא היו מעלים להם

הרוצחים

שכר,

כי ערי המקלט נועדו לקליטת הרוצחים.

ובגמרא יבואר באלו ערים מדובר, ובמה נחלקו.

וחוזר

הרוצח, אחר שיצא מעיר מקלטו במות הכהן הגדול,

לשררה שהיה בה,

כגון אם היה נשיא או אב בית דין,

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה

.

ומקורותיהם יתבארו בגמרא.

גמרא:

אמר רב כהנא: מחלוקת

רבי מאיר ורבי יהודה אם מעלין להם שכר, היא רק

בשש

ערי המקלט

דמר

, רבי מאיר

סבר

, מה שנאמר "והיו

לכם

הערים למקלט", פירושו שניתנו הערים הללו לרוצחים רק

ל

צורך

קליטה

. אך על השימוש בבתי העיר עליהם לשלם לבעלי העיר, שהם הלויים.

ומר

, רבי יהודה

סבר

, דרשינן מ"

לכם

", שהערים ניתנו

לכל צרכיכם,

ואף המגורים בהן, ניתנו לצורך הרוצחים, ואין ליטול מהם שכר.

אבל בארבעים ושתים

ערי הלויים, שגם הן משמשות כערי מקלט, ל

דברי הכל היו מעלין להם שכר

. כי בערי הלויים לא נאמר בתורה שיש להם לתת חלק בעיר לצורך הרוצחים.

אמר ליה רבא

לרב כהנא:

הא ודאי

כי נתינת ערי המקלט לרוצחים, שאמר הכתוב

"לכם"

\-

לכל צרכיכם משמע!

ואם כן, כיצד נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר בשש ערי מקלט, כאשר הדבר מפורש בדברי הכתוב שלא ישלמו שכר!

אלא, אמר רבא: מחלוקת

רבי יהודה ורבי מאיר, היא רק

בארבעים ושתים

ערי הלויים -

דמר

רבי מאיר

סבר

, כי זה שאמר הכתוב "ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה רוצח,

ועליהם תתנו

ארבעים ושתים עיר", שיהיו דומות ערי הלויים

כי הנך

, כמו שש ערי המקלט, הוא רק

ל

ענין

קליטה

של הרוצחים בלבד.

אך הן אינן דומות לענין דיור, כי לא ניתנו ערי הלויים לדור בהם הרוצחים בחינם, אלא על הרוצחים לעלות שכר ללווים עבור הדיור בעריהם.

ומר

, רבי יהודה

סבר

, שהצווי "

ועליהם תתנו

", הוא שיהיו ערי הלוויים דומות לגמרי

כי הנך

, לערי המקלט, שניתנו לדיור הרוצחים, בחינם.

כי רבי יהודה דרש את הפסוק כך:

מה הנך

, שש ערי המקלט, ניתנו

לכל צרכיכם

-

אף הני

, ארבעים ושתים עיר של הלוויים,

נמי

ניתנו

לכל צרכיכם

של הגולים.

אבל בשש

ערי מקלט עצמן, לא נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, אלא

דברי הכל, לא היו

הרוצחים

מעלים להם שכר

, ללוויים.

שנינו במשנה:

חוזר לשררה שהיה בה

דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה.

ומבארת הגמרא במה נחלקו, ומביאה הגמרא את מחלוקתם לגבי עבד עברי שנרצע, היוצא ביובל -

תנו רבנן

: כתיב בעבד עברי שנרצע [ויקרא כה] "

ושב אל משפחתו, ואל אחוזת בית אבותיו ישוב

" בשנת היובל.

ודרשינן:

למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו

. שאין עבד נרצע שהשתחרר ביובל ממשיך להחזיק בשררה שקיבל מאבותיו,

דברי רבי יהודה

.

רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו

.

שרבי מאיר דורש את סיפא דקרא, "

אל אחוזת אבותיו

ישוב", ומפרש רבי מאיר שחוזר לכל חזקה שקיבל מאבותיו, ובכלל זה להחזיק בשררה,

כאבותיו.

ו

כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעבד עברי נרצע שהשתחרר ביובל אם הוא חוזר לשררתו הראשונה,

כן

נחלקו

בגולה

, בדין רוצח בשגגה, שגולה, ויוצא במיתת כהן גדול, האם הוא חוזר לשררה שהחזיק בה, כאבותיו.

והמקור של רבי מאיר שרוצח חוזר לשררתו, נלמד מדין עבד עברי -

כשהוא אומר

בעבד עברי שנרצע "

ישוב

", תיבה זו מיותרת היא, שהיה אפשר לכתוב "ושב אל משפחתו ואל ארץ אחוזתו". ובא הכתוב הזה ללמדנו בגזירה שוה [לקמן] -

לרבות את הרוצח.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

מאי

"

וכן בגולה

"? כיצד נחלקו בדרשות הכתוב ברוצח, אם יחזור לשררתו או לא?

כדתניא

: כתיב "ואחרי מות הכהן הגדול,

ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו

".

ודרשינן,

לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו,

לשררה שקיבל מהם,

דברי רבי יהודה

.

רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו

אבותיו

.

ואף שלא כתוב ברוצח "אל אחוזת אבותיו",

גמר

למד רבי מאיר בגזירה שוה "

שיבה שיבה

" -

מהתם

.

נאמר כאן "ישוב הרוצח", ונאמר בעבד שהשתחרר ביובל "ואל אחוזת אבותיו ישוב".

ומזה למד רבי מאיר, שדין הרוצח הוא לחזור לשררתו, כמו שמצינו בעבד שהשתחרר.

הדרן עלך פרק אלו הן הגולין

--- title: "חברותא - מכות — פרק שלישי - אלו הן הלוקין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02361.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - אלו הן הלוקין

Оригинал главы פרק שלישי - אלו הן הלוקין

הקדמה

אדם מישראל העובר על אחת ממצוות לא תעשה שבתורה, חייב על כך עונש של שלשים ותשע מלקות.

המקור לחיוב מלקות הוא מדברי הכתוב בפרשת כי תצא [דברים כה א - ג]:

"והרשיעו את הרשע. והיה אם בן [הבין השופט כי יש ל] הכות הרשע - והפילו השופט, והכהו לפניו כדי רשעתו.

במספר ארבעים יכנו

, לא יוסיף", וגומר.

אך לא על כל עבירה לוקים.

כי היות ונסמכה פרשת המלקות לפרשת "לא תחסום שור בדישו" [שנאמרה בפסוק שלאחריה], למדו מכאן חכמים שאין לוקים אלא על עבירה הדומה ללאו של חסימת שור בדישו. ולכן -

א. אין לוקים אלא על עבירת לא תעשה, בדומה לעבירת חסימת שור בדישו, שהיא עבירת לא תעשה, ולא על ביטול עשה, או איסור שנאמר בלשון עשה.

ב. אין לוקים על לאו שיש מצות עשה לתקנו [הנקרא "לאו הניתק לעשה"], כיון שאין הוא דומה ללאו של חסימת שור בדישו, שלא נאמרה בו מצות עשה לתיקון הלאו. וכגון עבירת גזל, שנאמר בתורה מצות עשה לתקנה - בהשבת הגזילה.

אך אם ביטל את מצות העשה לתיקון הלאו, או אם לא קיימה [נחלקו בדבר אמוראים בגמרא], לוקה על עבירת הלאו הזה.

כמו כן, יש אמוראים הסבורים שאין לוקים על "לאו שקדמו עשה", מפני שאינו דומה ללאו של חסימה, שלא קדמו מצות עשה.

וכגון מצות שילוח הקן, שציותה התורה תחילה לשלח את האם מעל הבצים או מעל האפרוחים לפני נטילתם, והוסיפה על כך התורה לאו, "לא תיקח האם על הבנים" [דברים כב ו - ז. וסדר הפסוקים יבואר בגמרא].

יש עוד פסוק אחר המלמד על חיוב מלקות, שנאמר בפרשת התוכחה [דברים כח נח נט] "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת - והפלא ה' את מכותך".

ג. כמו כן יש מחלוקת האם לוקים על לאו שאין בו מעשה בידים, כגון לאו שעוברים עליו בדיבור, מפני שאינו דומה ללאו של חסימה, שיש בו מעשה בידים.

מתניתין:

ואלו הן הלוקין

:

ומונה התנא את סדרת הלוקים, ומחלקם לכמה קבוצות, לפי נושאים:

א. חייבי כריתות, לוקין על עבירת הלאו.

ויש חידוש בדבר, שעל אף שעונשם הוא כרת, ואין מענישים אדם בשני עונשים על מעשה אחד, בכל זאת לוקים הם על עבירת הלאו, כיון שיש להם אפשרות לחזור בתשובה ולהפטר מעונש הכרת. ואלו הם:

הבא על אחותו, ו

הבא

על אחות אביו, ו

הבא

על אחות אמו, ו

הבא

על אחות אשתו, ו

הבא

על אשת אחיו, ו

הבא

על אשת אחי אביו, ו

הבא

על הנדה

.

ב. חייבי לאוין שהם פסולי קהל או פסולי כהונה.

והחידוש בהם הוא, שלפעמים לוקים שתי מלקויות על מעשה אחד באשה אחת.

ואלו הם, לפי סדר חומרת פסולם:

אלמנה

האסורה רק

לכהן גדול

.

גרושה וחלוצה

האסורות אפילו

לכהן הדיוט

.

ממזרת, ונתינה

[מהגבעונים, שהתגיירו בערמה בימי יהושע, ואסורין בלאו של "לא תתחתן בם", כדין שבעת האומות בארץ ישראל] - האסורות אפילו

לישראל

.

וכמו כן אשה שהיא

בת ישראל

אסור לה להנשא

לנתין ולממזר.

ובחייבי לאוין הללו, מצינו שעל אשה אחת, שהיא פסולה מחמת שני שמות חלוקים, כגון שהיא גם

אלמנה

מאיש אחד, וגם

גרושה

מאיש אחר -

חייבין עליה

, אם בא עליה כהן גדול, שתי מלקויות,

משום שני שמות

[אלמנה וגרושה].

שכך אמר הכתוב בכהן גדול [ויקרא כא יד]: "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח!"

ואזהרת "לא יקח" נסובה הן על אלמנה, והן על גרושה, כאילו נאמרו שתי אזהרות חלוקות, המחייבות מלקות, כל אחת בפני עצמה.

אך כהן הבא על אשה שהיא גם

גרושה

וגם

חלוצה

[מהיבם] -

אינו חייב

עליה מלקות

אלא משום

אזהרה

אחת בלבד

, על עבירת גרושה לכהן, ולא על חלוצה, לפי שאיסור חלוצה לכהן אינו אלא איסור דרבנן הנלמד, כאסמכתא, מריבוי הכתוב בגרושה, ולכן לגבי חיוב המלקות נחשבת החלוצה כגרושה.

ג. לאוין הנוגעים לאיסורי אכילה, ולענין קדשים.

הטמא שאכל את

בשר

הקדש

[קרבן].

ו

כן אדם

הבא אל המקדש

כשהוא

טמא

.

ובגמרא [יד ב] יתבאר היכן כתוב בהם אזהרה ועונש.

ו

כן

האוכל חלב ודם

, שהם איסורי אכילה, בין בחולין ובין בקדשים.

ו

כן האוכל קדשים פסולים, כגון בשר קדשים ש

נותר

לאחר זמן אכילתו.

ו

כן האוכל בשר קדשים שהוא

פגול,

שנשחט במחשבת פיגול, המפגלת את הקרבן.

ו

כן האוכל בשר קודש

טמא

.

וכיון שמדברת המשנה בענין קדשים, היא מביאה גם שני לאוין נוספים בענין קדשים, אם כי הם אינם איסור אכילה -

והשוחט

קדשים חוץ לעזרה, או

המעלה

, המקטיר קדשים

בחוץ

לעזרה.

והאוכל חמץ בפסח

.

והאוכל

או

העושה מלאכה

ביום הכפורים.

והמפטם את השמן

, שעושה שמן במתכונת שמן המשחה שבמקדש, שהוא דבר שאסור לעשותו, בלאו.

והמפטם את הקטורת

, שעושה מרקחת במתכונת הקטורת שבמקדש, שגם דבר זה אסור לעשותו בלאו.

והסך

את גופו

בשמן המשחה

, מהשמן שעשה משה במדבר ונשאר ממנו לדורות.

והאוכל נבילות, וטריפות, ושקצים, ורמשים.

ד. לאוין שלא נכתבו בפירוש בתורה.

והחידוש הוא שלוקים עליהם:

אכל טבל

.

ו

כן מי שאכל

מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו

, שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, ודינו כדין טבל, ואסור כל אדם באכילתו, אפילו כהן, כל זמן שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר.

ו

כן מי שאכל

מעשר שני

[מחוץ לירושלים] -

ו

כן מי שאכל

הקדש

בכל מקום -

ומדובר בענין

שלא נפדו

[המעשר שני או ההקדש].

ועתה מביאה המשנה מחלוקת תנאים מהו השיעור שלוקים עליו -

כמה יאכל מן הטבל, ויהא חייב

מלקות על אכילתו?

רבי שמעון אומר

: אפילו האוכל

כל שהוא

טבל, לוקה.

וחכמים אומרים

: רק האוכל לפחות

כזית

טבל, לוקה.

אמר להם רבי שמעון

: וכי

אי

[אין]

אתם מודים לי באוכל נמלה

שלימה, שאין בה כזית, אלא שיעור

כל שהוא

-

שהוא חייב

מלקות על אכילתה!?

ואם כן, הוא הדין האוכל טבל, יתחייב מלקות אפילו על אכילת כל שהוא!

אמרו לו

חכמים: אין להביא ראיה מאכילת נמלה שחייב עליה בכל שהוא,

מפני שהיא כברייתה

, ואסרה התורה את אכילתה כמות שהיא, על אף שאין בה שיעור אכילה, שהוא בכזית.

ואין לדמות אליה אכילת טבל, כיון שבטבל אין איסור של אכילת "בריה".

אמר להן

רבי שמעון:

אף

בטבל מצינו איסור "בריה", כמו

חטה אחת

של טבל, שאין בה כזית, ולדבריכם יש ללקות על אכילתה מהסברא הזו, שהיא

כברייתה

.

גמרא:

מדייקת הגמרא את לשון המשנה:

רק

חייבי כריתות, קא תני

, שנה התנא במשנתנו שהם לוקין על אף שיש בהם חיוב כרת.

ואילו

חייבי מיתות בית דין

-

לא קתני

במשנתנו שלוקין עליהן [גם אם התרו בהם למלקות].

מתניתין מני,

בשיטת מי אמורה משנתנו? - בשיטת

רבי עקיבא היא!

ומביאה הגמרא ברייתא, ובה מחלוקת של שלשה תנאים, האם בחייבי מיתות וחייבי כריתות יתכן עונש של מלקות -

דתניא: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין

-