Makot 10b — el Talmud en español

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר:

"מקלט"

היה כתוב על

עץ, שהיה תקוע בכל

פרשת דרכים

, אשר בה התפצלו דרכים, שאחת מהן הובילה לעיר מקלט,

כדי שיכיר הרוצח

איזו היא הדרך המובילה לעיר המקלט,

ויפנה לשם.

אמר רב כהנא: מאי קרא?

"

תכין לך הדרך

",

עשה לך הכנה לדרך

, שתהיה הדרך "מוכנה", לרוצח לנוס דרכה אל עיר המקלט, ולא יצטרך לחפש ולתור אחריה.

רב חמא בר חנינא

, כשהיה בא לדרוש בפרשת רוצח בשגגה,

פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא,

היה פותח ומקדים לה דרשה בענין טוב, מדברי הכתוב בספר תהילים:

"

טוב וישר ה'

.

על כן, יורה חטאים בדרך

", הרי שהורה הכתוב לעשות הכנה לדרך אפילו לרוצחים בשגגה, כדי להצילם מגואל הדם [ונסוב הכתוב על רוצח בשגגה, שהרי נקראו השוגגים "חטאים"].

ומכאן נלמד,

אם לחטאים יורה

את הדרך, שעוזר להם הקב"ה להנצל,

קל וחומר לצדיקים

, שיצילם מפגע רע.

רבי שמעון בן לקיש פתח לה פיתחא להאי פרשתא, מהכא

:

"

ואשר לא צדה, והאלהים אנה לידו

",

וגו

מר.

על כך אמר הכתוב [שמואל כד] "

כאשר יאמר משל הקדמוני

, התורה, שהיא משל הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם:

מרשעים

-

יצא רשע!

"

וגו

מר.

רמזה התורה, שהאלהים הוא זה ש"אינה" לידו של הרוצח שיהרוג אדם זה בשגגה. באשר אם אירע שיעשה אדם מעשה רשע שכזה בשגגה, אות הוא כי הוא רשע, הזקוק לכפרה!

ומבארינן למה נחשב הרוצח לרשע, וכיצד אנה ה' לידו:

במה הכתוב

"והאלהים אינה לידו"

מדבר

-

בשני בני אדם שהרגו

כל אחד בפני עצמו

את הנפש

.

אחד הרג בשוגג

, והתחייב גלות ולא גלה.

ואחד הרג במזיד

, אך לא יכלו בית הדין להמיתו.

כי מדובר באופן ש

לזה

, ההורג בשגגה,

אין עדים

שהרג בשגגה, ולכן לא הגלוהו בית דין.

ולזה

, ההורג במזיד,

אין עדים

שיעידו עליו שהרג במזיד, ולכן לא המיתוהו בית דין.

וכדי להביא אותם לידי עונשן,

הקב"ה מזמינן לפונדק אחד,

שמצויים בו הרבה אנשים שיעידו על מה שיארע.

זה שהרג במזיד

וחייב מיתה,

יושב

בפונדק

תחת הסולם,

גרם המדרגות,

וזה שהרג

בשוגג יורד בסולם, ונ

ו

פל עליו, וה

ו

רגו

.

וכך יבואו שניהם על עונשם.

כי

זה שהרג במזיד, נהרג

עתה.

וזה שהרג בשוגג, גולה

בעל כרחו, שהרי עתה יש עדים שיעידו עליו.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה, אמר רב הונא אמר רבי אלעזר: מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים,

אנו למדים כי

בדרך שאדם רוצה לילך

, לטובה או לרעה -

מוליכין אותו

, מסייעים בידו מן השמים.

מן התורה, דכתיב

בפרשת בלק, שתחילה אמר ה' לבלעם: "

לא תלך עמהם

", עם שרי בלק שבאו לבקשו לקלל את ישראל.

וכתיב

אחר כך, כאשר שב בלעם ושאל בפעם השניה את ה' אם ילך עמהם, שאמר לו ה' להיפך: "

קום, לך אתם!

", שהיות ורצה בלעם ללכת, הוליכוהו משמים בדרך שרצה לילך.

מן הנביאים, דכתיב

[ישעיה מח]:

"

אני ה' אלהיך, מלמדך להועיל

.

מדריכך

-

בדרך

אשר אתה

תלך!

" והיינו, שהקב"ה מוליכו - בדרך שבחר ללכת.

מן הכתובים, דכתיב

בספר משלי [פרק ג]:

"

אם ללצים

יתחבר האדם -

הוא יליץ!

", אין מעכבים בידו משמים, אלא דרכו תהיה להתלוצץ עמם.

ומאידך, "

ו

אם

לענוים

הוא יחבור - מובטח הוא משמים, כי סופו, שבמעשיו הוא

יתן חן

לפני הבריות".

אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט, ומצאו גואל הדם

בדרך, בעת שנס לעיר מקלט,

והרגו, פטור

.

[ועיין בהערות באיזו דרך פטור עליו גואל הדם].

לפי שאמר הכתוב:

"הוא ינוס אל אחת הערים האלה, וחי.

פן ירדוף גואל הדם, כי יחם לבבו, והשיגו, כי ירבה הדרך, והכהו נפש.

ולו, אין משפט מות, כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום.

על כן אנכי מצוך לאמר: שלש ערים תבדיל לך.

ו

קסבר

רב הונא, שביאור הפסוק, כך הוא:

פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח, והשיגו, והכהו נפש.

ולא יתיירא גואל הדם שיענישוהו בית דין, כי דברי הכתוב

"ולו אין משפט מות"

-

בגואל הדם הוא דכתיב,

ולא ברוצח בשגגה.

ורק את סוף הפסוק הוא מבאר על הרוצח, שמצוה להכין לו הדרך, כי הוא לא היה שונא לנהרג מתמול שלשום.

ומקשינן מברייתא:

מיתיבי

מהא דתניא: "

ולו אין משפט מות

"

\-

ברוצח

בשגגה

הכתוב מדבר

, ועליו מסיים הפסוק "כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום".

אתה אומר ברוצח

הכתוב הזה מדבר,

או אינו

מדבר

אלא בגואל הדם,

שאין לו משפט מות אם יהרוג את הרוצח?

כשהוא אומר

בסוף הפסוק "

כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום

" -

הוי אומר

שבא הכתוב ליתן טעם למה אין לו משפט מות.

בהכרח, ש

ברוצח הכתוב מדבר

, לומר שאין לו משפט מות היות שהרג בשגגה ולא מתוך שנאה.

וקשיא לרב הונא, שביאר את דברי הפסוק "ולו אין משפט מות" על גואל הדם.

ומתרצינן:

הוא,

רב הונא,

דאמר כי האי תנא

, החולק על התנא בברייתא האמורה.

דתניא

: "

ולו אין משפט מות

" -

בגואל הדם הכתוב מדבר

, שפטרתו תורה אם הרג את הרוצח לפני שהגיע לעיר מקלטו.

אתה אומר בגואל הדם הכתוב מדבר, או אינו

מדבר

אלא ברוצח?

כשהוא אומר

"

כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום

",

הרי רוצח אמור,

שטעם זה נאמר להסביר מדוע הרוצח גולה ואינו נהרג, כי לא הרג בשנאה.

הא מה אני מקיים,

את התיבות המיותרות "

ולו אין משפט מות

"? - בהכרח ש

בגואל הדם הכתוב מדבר.

ולכן למד רב הונא, שגואל הדם שהרג את הרוצח בנוסו לעיר מקלט, פטור. שהרי מקרא זה מדבר בהליכתו הראשונה למקלט.

ומקשינן מהא ד

תנן

במשנתנו: בית דין

מוסרין לו

, לרוצח בשגגה בעת חזרתו מבית דין לעיר המקלט,

שני תלמידי חכמים

שילווהו,

שמא יהרגנו

גואל הדם

בדרך

מבית הדין לעיר מקלט.

וידברו

תלמידי החכמים

אליו,

אל גואל הדם.

מאי לאו

, מה שאמרה המשנה שני תלמידי חכמים ידברו אל גואל הדם, כוונתה לומר,

דמתרו ביה

, שהתלמידי חכמים הנלווים אליו יתרו בגואל הדם,

דאי קטיל

את הרוצח -

בר קטלא הוא!

ומוכח מהמשנה שלא כרב הונא.

ודחינן:

לא

להתרות בגואל הדם הם נשלחים, אלא לפייסו בדברים שלא יהרגנו.

כדתניא

בברייתא לבאר את דברי משנתנו "וידברו אליו" -

וידברו אליו

-

בדברים הראויים

לומר

לו

, לגואל הדם, כדי להרגיעו.

אומרים לו: אל תנהג בו מנהג שופכי דמים,

ואל תהרגהו, שהרי

בשגגה בא מעשה לידו

.

רבי מאיר אומר: הוא

, הרוצח,

מדבר על ידי עצמו

אל גואל הדם שלא יהרגנו,

שנאמר

"

וזה דבר הרוצח

".

אמרו לו

חכמים:

הרבה

דברים שאינם נעשים על ידי אדם,

שליחות עושה

. שבאמצעות שליח נעשים ומתקבלים הדברים יותר על דעת השני.

ובאה הגמרא לדון בדברי הברייתא, ולבארם:

אמר מר

בברייתא: אומרים לו,

בשגגה בא מעשה לידו

.

ומקשינן: מה מוסיפה אמירתם שהוא רצח בשוגג, כדי להרגיע את גואל הדם?

והרי

פשיטא

לכל שהוא הרגו בשוגג ולא במזיד! כי אם היה הורגו במזיד, הם לא היו מגוננים עליו מגואל הדם, ולא היו מאפשרים לו לגלות לעיר מקלט -

דאי במזיד

הרגו, וכי

בר גלות הוא!?

והרי חייב מיתת בית דין הוא.

ומתרצינן:

אין

, אכן מדובר בברייתא גם באופן שהרג במזיד, היות וקודם העמדה בדין, כל רוצח, ואפילו במזיד, גולה לעיר מקלט!

ו

סייעתא לכך, מ

הא

ד

תניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר

:

בתחילה

, לפני שעמדו בדין,

אחד

רוצח ב

שוגג, ואחד

רוצח ב

מזיד

, היו

מקדימין

ונסים

לערי מקלט

.

ובית דין

של העיר שהרגו בה, היו

שולחין

לעיר המקלט,

ומביאין אותם משם

, ודנים אותם.

מי

שהתברר כי הרג במזיד, ו

נתחייב מיתה

-

הרגוהו

, התירו לגואל הדם להורגו.

שנאמר

ברוצח במזיד: "

ושלחו זקני עירו, ולקחו אותו משם, ונתנו אותו ביד גואל הדם, ומת

".

ו

מי ש

התברר בבית דין

שלא נתחייב

מיתה [אפילו אם הרג במזיד, אלא שלא התרו בו] -

פטרוהו

.

שנאמר

"

והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם

".

ואילו

מי

שהתברר בבית דין שהרג בשוגג, ו

נתחייב גלות

-

מחזירין אותו למקומו

בעיר מקלט.

שנאמר

ברוצח בשגגה: "

והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה

".

רבי אומר

: אין כוונת הפסוק לומר שאף הרוצח במזיד יגלה תחילה לעיר מקלט.

אלא הרוצחים הם שטועים בכך, ו

מעצמן הן גולין

-

כסבורין הן

הרוצחים ש

אחד

ההורג ב

שוגג ואחד

הרוצח ב

מזיד

, ערי המקלט

קולטות

ומצילות אותם מעונש.

והן אינן יודעין, ש

רק

בשוגג קולטות,

אבל

במזיד אינן קולטות

.

ועל כך לימד הכתוב, שישלחו בית דין ויקחוהו משם להורגו, ואין גלותו לעיר מקלט פוטרתו מעונש מיתה.

אמר רבי אלעזר: עיר

מקלט

שרובה

, רוב תושביה הם

רוצחים

בשוגג -

אינה קולטת

.

שנאמר

[יהושע כ] "

ודבר באזני זקני העיר ההיא

[עיר המקלט]

את דבריו

".

מלמד הכתוב שיהיו דבריו באזני זקני עיר המקלט, שונים מדברי אנשי העיר השומעים את דבריו.

והיינו, שאנשי העיר שבפניהם הוא משמיע דבריו אינם כמוהו, שהם אינם רוצחים,

ולא שהושוו דבריהן לדבריו.

ואמר רבי אלעזר: עיר שאין בה זקנים

-

אינה קולטת, דבעינן

שיהיו בה

"זקני העיר"

, כמבואר בפסוק שבספר יהושע,

וליכא

, כי בעיר שאין בה זקנים לא מתקיים פרט זה.

ומביאה עתה הגמרא שנחלקו רבי אמי ורבי אסי כאן ובשני מקומות בתורה, בפרשת בן סורר ומורה ובפרשת עגלה ערופה, שבכולן נאמר בהם "זקני העיר", האם זה לעיכובא, או למצוה בעלמא.

איתמר, עיר

מקלט

שאין בה זקנים

נחלקו

רבי אמי ורבי אסי

אם היא קולטת או לא.

חד אמר קולטת, וחד אמר אינה קולטת.

ומבארת הגמרא את המחלוקת:

למאן דאמר אינה קולטת,

טעמו הוא משום

דבעינן "זקני העיר", וליכא.

ואילו

למאן דאמר קולטת,

טעמו הוא משום שהצורך בזקני העיר אינו אלא

מצוה בעלמא. ו

כן נחלקו

בעיר שאין בה זקנים, רבי אמי ורבי אסי,

האם נוהג בה דין "בן סורר ומורה" או לא:

חד אמר,

על אף שנאמר בכתוב [דברים כא] "זקני עירו", בכל זאת

נעשה בה

דין

בן סורר ומורה

.

וחד אמר, אין נעשה בה בן סורר ומורה.

ומבארינן טעם מחלוקתם:

למאן דאמר

"

אין נעשה בה בן סורר ומורה

"

,

סבר ש

בעינן

לקיים את דברי הכתוב "ותפסו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל

זקני עירו

".

ו

בעיר זאת

ליכא

זקני העיר, ודבר זה הוא לעיכובא.

ואילו

למאן דאמר

"

נעשה בה בן סורר

ומורה

", מה שאמר הכתוב "זקני עירו" הוא רק

מצוה בעלמא

, אך אינו מעכב.

ו

עוד נחלקו בדין

עיר שאין בה זקנים, רבי אמי ורבי אסי

אם מביאה עגלה ערופה:

חד אמר

, על אף שאין בה זקנים, היא

מביאה עגלה ערופה

אם נמצא סמוך לה חלל הרוג, שלא נודע מי הכהו.

וחד אמר, אינה מביאה עגלה ערופה.

ומבארינן במה נחלקו:

למאן דאמר אינה מביאה עגלה ערופה,

סבר

בעינן

לקיים את דברי הכתוב [דברים כא] "ולקחו

זקני העיר ההיא

עגלת בקר",

וליכא

.

למאן דאמר

אפילו אם אין בה זקנים

מביאה עגלה ערופה,

סבר ש"זקני העיר" נאמר רק ל

מצוה בעלמא.

אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה

בספר יהושע

פרשת רוצחים

-