Kidushín 78b — el Talmud en español

האי קרא

שבספר יחזקאל,

רישא

מדבר הוא

בכהן גדול

, שהרי נאמר בתחילתו "אלמנה וגרושה לא יקחו", ואין איסור אלמנה נוהג אלא בכהן גדול.

ו

אילו

סיפא

דקרא מדבר

בכהן הדיוט

, שהרי נאמר בסופו "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן, יקחו".

והניח רב נחמן שכך היא משמעות הכתוב "אשר תהיה אלמנה מכהן": רק אלמנה שהיתה נשואה למי שהוא מיוחס לכהונה, שבתו מותרת לכהן, מותר לכהן הדיוט לקחת.

וכי אפשר לומר שדברי הכתוב ברישא וסיפא עוסקים בשני כהנים שונים?

אמר ליה

רבא:

אין!

אכן, הרישא של הפסוק היא בכהן גדול, והסיפא בכהן הדיוט.

חזר רב נחמן ושאלו:

ו

כי

כתב קרא הכי!?

האם דרך הכתוב להתחיל בענין אחד ולעבור לענין אחר, בלא לציין כן בפירוש?!

אמר ליה

רבא:

אין

. אכן, כך היא דרך המקראות.

שהרי מצינו כך בספר שמואל [א, ג ג]

דכתיב

: "

ונר אלהים

[נר המנורה]

טרם יכבה, ושמואל שוכב בהיכל ה'

".

ו

אי אפשר לפרש ש"היכל ה'" מתייחס לכל האמור כאן, גם לענין שכיבתו של שמואל בהיכל, ש

הלא

קיימא לן כי "

אין

היתר

ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד

". ואם כן, האיך שכב שם שמואל?

אלא

בהכרח, הכי קאמר קרא: "

נר אלהים טרם יכבה, בהיכל ה', ושמואל שוכב

במקומו

, בבית משמר הלויים] ", שהלויים היו שומרים בבית המקדש, ושמואל לוי היה.

הרי שעובר הכתוב בתוך הענין לענין אחר.

וממשיכה הגמרא לבאר את דברי הכתוב "

והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו

".

ותמהינן: וכי רק אלמנה שנתאלמנה

מכהן, אין

[יקחו להם כהנים הדיוטות], ואילו אלמנות

מישראל, לא!?

וכי מהן לא יקחו להם הכהנים לנשים?! והלא כל אלמנה מותרת להם.

ומשנינן:

הכי קאמר

קרא "והאלמנה, אשר תהיה אלמנה [בין שהיא אלמנה מישראל ובין שהיא אלמנה מכהן] -

מכהן יקחו

".

והמילה "מכהן" משמעותה

מ

"

שאר כהנים

", והיינו, שאר הכהנים, שאינם כהנים גדולים, הם

יקחו

להם את האלמנה לאשה.

תניא נמי הכי

: "

מכהן

-

יקחו

". מלמד הכתוב "מכהן", כי

משאר כהנים

[ולא הכהן הגדול], הם

יקחו

את האלמנה לאשה!

רבי יהודה אומר

: הכי קאמר קרא "אלמנה מכהן": רק אלמנות שנתאלמנו מאנשים שהם

מן המשיאים לכהונה

[שבנותיהם כשרות לכהונה],

יקחו

להם הכהנים לאשה. אבל אנשים שבנותיהם פסולות לכהונה, אף אלמנותיהם פסולות לכהונה.

ו

רבי יהודה

אזיל בזה

לטעמיה

.

דאמר

רבי יהודה:

בת גר זכר

, הרי היא

כבת חלל זכר

, שפסולה לכהונה.

ומשום כן, אף אלמנת הגר פסולה לכהונה.

שהרי הכלל הוא:

כל שאתה

הכהן

נושא את בתו, אתה נושא

גם

את אלמנתו

.

וכל שאי אתה נושא את בתו, אי אתה נושא את אלמנתו

.

שנינו במשנה:

רבי יוסי אומר: אף גר שנשא גיורת

, בתו כשרה לכהונה.

אמר רב המנונא משמיה דעולא: הלכה כרבי יוסי

.

וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כרבי יוסי

.

ו

אף על פי כן,

מיום שחרב בית המקדש, נהגו כהנים סלסול

[מעלה, חומרה]

בעצמן

, והחמירו

כרבי אליעזר בן יעקב

, שלא לישא מי שאביה ואמה גרים.

אמר רב נחמן: אמר לי הונא

: כהן ה

בא לימלך

לכתחילה, האם לישא בת גרים,

מורים לו

לחומרא,

כרבי אליעזר בן יעקב

.

אבל לאחר ש

נשא

אותה,

אין מוציאים אותה

מרשותו, שאין כופים אותו לגרשה, אלא מקילים עליו

כרבי יוסי

.

מתניתין:

משנה זו מבארת את דין "יכיר". אב

האומר

על בנו:

בני זה ממזר

הוא! -

אינו נאמן

לפוסלו.

ואפילו

אביו ואמו,

שניהם מודים

ואומרים

על העובר שבמעיה: ממזר הוא

, לפי שנתעברה מאיש אחר באיסור אשת איש -

אינם נאמנים

.

משום שאין נפסל אדם לקהל, אלא על פי עדות כשרה של שני עדים. ואביו ואמו פסולים מלהעיד בו, משום שהם קרוביו.

רבי יהודה אומר: נאמנים

. נאמן האב לפסול את בנו בממזרות.

גמרא:

שנינו במשנה: אפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה שממזר הוא, אינם נאמנים.

והוינן בה:

מאי

"

ואפילו שניהם

"?! מה חידוש יש בזה, יותר מכך שהאב לבדו אינו נאמן?

ומשנינן: התנא, בדרך של "

לא מיבעיא

",

קאמר

.

לא מיבעיא

למימר, כי

איהו

[האב] אינו נאמן לומר שהתעברה מאדם אחר, משום

דלא קים ליה

לאב [אין באפשרותו כל כך לדעת] אם ממנו התעברה או מאדם אחר -

אלא אפילו איהי

[האם],

דקים לה

[שיודעת היא] ממי התעברה, גם היא

לא מהימנא

לומר שהתעברה מאחר.

ועוד התחדש בסיפא, שאפילו על עובר, קודם לידתו, אינם נאמנים לפוסלו.

לא מיבעיא

למימר,

היכא

שכבר נולד,

ד

כבר

אית ליה חזקה דכשרות

משעה שנולד [היות וקודם שבאו לפוסלו, הוחזק אצלנו ככשר],

ד

פשיטא ש

לא מהימני

, שאינם נאמנים להוציאו מחזקתו -

אלא אפילו עובר נמי, דלית ליה חזקה דכשרות

, נמי

לא מהימני

לפוסלו. ואף שאם נאמינם, מעולם לא הוחזק בכשרות, בכל זאת אינם נאמנים.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: נאמנים

.

ומבארת הגמרא את טעמו של רבי יהודה:

כדתניא

: כתיב בפרשת ירושת הבכור [דברים כא יז] "כי את בן השנואה

יכיר

לתת לו פי שנים". ודרשינן מהמילה "יכיר":

יכירנו

אביו

לאחרים!

שאף אם אין שום אדם יודע אם הוא אכן בכור, נאמן האב על כך.

מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר: זה בני

-

בכור

הוא!

וכשם שנאמן אדם לומר

: "

זה בני בכור

הוא",

כך נאמן אדם

כהן

לומר: זה

בני,

בן גרושה

הוא.

וזה

בני,

בן חלוצה

הוא! ולפוסלו בכך מן הכהונה. והוא הדין לפוסלו לקהל.

וחכמים אומרים

: אף שנאמן לומר: "זה בני בכור",

אינו נאמן

לפוסלו לקהל או לכהונה.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיב "יכיר

", ללמד שנאמן האב להכירו לאחרים.

אלא לרבנן

, "

יכיר

" -

למה לי?

והשיב רבא: הוצרך הכתוב לומר "יכיר",

ב

בכור שאין ידוע עליו אם הוא בכור, שהוא

צריך

ל

הכירא

של אביו, שיעיד עליו שהוא בכור.

ו

למאי הלכתא

צריך לדעת אם הוא בכור? -

לתת לו פי שנים

. שהבכור נוטל בירושת אביו פי שנים מממה שנוטל הבן הפשוט.

ותמהינן: והלא

פשיטא

שנאמן האב על כך מדין "מיגו", ו

למה לי קרא?

והיינו, כל ממון שביד האדם לתתו לאיש פלוני, מיגו [מתוך] שבידו לתתו לו, הוא אף נאמן להעיד עליו שהוא שייך לאותו פלוני.

ואף האב בנכסיו -

מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה

[מתוך שבידו לתת אותם לבנו במתנה] ולהעדיפו על שאר בניו,

מי לא יהבי ליה

[האם אין בידו לתתם לו]?! ועל כן, פשיטא שנאמן להעיד שיש לבן הזה זכות בכורה בנכסיו.

ומשנינן: חידוש הכתוב בזה הוא, שנאמן האב לזכותו בדין הבכורה אף

בנכסים שנפלו לאחר מיכן

[לאחר שהעיד עליו שהוא בכור]. שעכשיו, בשעה שהוא מעיד עליו, אין בידו להקנותם לו, שהרי עדיין אין הם ברשותו, והם כנכסים שעוד לא באו לעולם. ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ואכתי מקשינן: אין זה הכלל אלא לחכמים. אבל רבי מאיר נחלק עליהם.

ולרבי מאיר דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

"

יכיר

"

למה לי?!

והלא אף בנכסים שעדיין לא באו לרשותו, שפיר יש לו מיגו לאב, שיכול להקנותם לבנו.

ומשנינן: עדיין צריך לדין "יכיר", כדי להאמין את האב לענין זכות הבכורה, בנכסים

שנפלו לו כשהוא גוסס

.

שאף לרבי מאיר הסובר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", אין זה אלא אם בשעה שבא הדבר לעולם, הרי הוא עדיין בר הקנאה. אבל אם כשיגיע הדבר לרשותו כבר אינו בר הקנאה, אף הקנין שעשה על הדבר הזה בשעתו אינו חל.

ואף גוסס אינו בר קנין, משום שהוא חשוב אז כמת. נמצא שאין בידו להקנות עכשיו לבנו נכסים שיבואו לידיו בשעה שיהיה גוסס. ועל כגון זה צריך את דין "יכיר".

מתניתין:

מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך

גם

הוא וקדשה

-

אם

הקידושין

שלו קדמו

לקידושי השליח,

קידושיו קידושין

. וקידושי השליח אינם כלום, שהרי כבר מקודשת היא בשעה שקידשה השליח.

ואם של

קידושי

שלוחו קדמו

לשלו,

קידושיו

של השליח

קידושין

, וקידושיו שלו, אינם כלום.