Kidushín 59b — el Talmud en español

כי, אמנם

מעשה, מוציא מיד מעשה, ומיד מחשבה

, כלומר, על ידי מעשה בטלה תורת קבלת טומאה מן הכלי, בין אם היא חלה על ידי מעשה, בין אם היא חלה על ידי מחשבה. אבל,

מחשבה, אין מוציאה לא מיד מעשה, ולא מיד מחשבה

, כי אחרי שירדה תורת קבלת טומאה אל הכלי, אין בכח מחשבה להפקיע אותה.

והשתא, תקשי לרבי יוחנן:

בשלמא

מחשבה

מיד מעשה לא מפקה

[אינה מוציאה], משום

דלא אתי דיבור

ומבטל

מעשה

.

אלא

מחשבה

מיד מחשבה מיהא

[לכל הפחות]

תפיק

, דהא קסבר רבי יוחנן מחשבה מוציאה מיד מחשבה, ולא עדיפא מחשבה לענין קבלת טומאה, מאשה שקיבלה מעות לקידושין וחזרה בה!?

ומשנינן:

שאני מחשבה ד

הכא, לענין קבלת

טומאה, דכי מעשה דמי

, כלומר, התורה דנה מחשבה זו כמעשה, לפיכך אין מחשבה מוציאה מיד מחשבה, כי לענין טומאה נחשב הדבר כמחשבה הבאה להוציא מיד מעשה, והרי "אין דיבור מבטל מעשה".

וכד

ברי

רב פפא

לענין הכשר אוכלין לקבלת טומאה:

דרב פפא רמי

[הקשה סתירה]:

כתיב

[ויקרא יא לח]: "

כי יתן

[בכתיב חסר, כאילו נאמר יתן בחיריק תחת היו"ד, וצירי תחת התי"ו] מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם". משמע, שהאדם בעצמו נותן את המים, המכשירים את הזרע [האוכל] לקבל טומאה.

וקרינן

[ה"קרי" הוא] "

כי יותן

" [היו"ד מנוקדת שורוק והתי"ו בפתח], משמע, אף אם נפלו המים מאליהם על הזרע.

הא כיצד

מתיישבת הסתירה, בין משמעות ה"כתיב", לבין משמעות ה"קרי"!?

בעינן "

כי יותן

"

דומיא

"

דכי יתן

", כלומר, מן המקרא אנו למדים, שאין צורך בנתינה בידים כמו שמשמע מה"כתיב", אלא אף אם נפל המשקה מאליו הוכשר האוכל, ובלבד שתהיה נפילת המשקים דומה לנתינה בידים.

ובמה תהיינה דומות זו לזו?

מה

[כמו] ש"

יתן

" משמע:

דניחא ליה

[שרצונו] במשקה, שהרי נתן אותו בכוונה,

אף

"

יותן

" [נפילת משקה מאליו]

דניחא ליה

בעינן, ואם נפל המשקה ואין רצונם של הבעלים בכך, אין האוכל מוכשר לקבלת טומאה.

הרי למדנו בענין הכשר לקבלת טומאה באוכלין, שהתורה מחשיבה את מה שרצונו במשקה ["כי יותן"], כאילו עשה מעשה ונתן את המשקה בידים ["כי יתן"].

ואף לענין תורת קבלת טומאה בכלים יש לומר שרצונו ומחשבתו להשתמש בכלים כמו שהן, הרי היא כמעשה, ואי אפשר לבטלו על ידי מחשבה.

רב זביד מתני

[היה שונה]

להא שמעתתא

דרבי יוחנן וריש לקיש,

אהא

[בהקשר למשנה שמובאת בסמוך] ולא על המשנה שבפרק שלנו:

תנן:

וכן היא

[אשה]

שנתנה רשות לשלוחה לקדש

אות

ה, והלכה היא וקדשה את עצמה

, ואף השליח קיבל קידושין עבורה.

אם

הקידושין

שלה קדמו, קידושיה קידושין, ואם

הקידושין

של שלוחה קדמו, אין קידושיה קידושין

, כי מקודשת היא לאיש שממנו קיבל השליח קידושין, ואי אפשר לה לחזור ולהתקדש לאחר.

ומסתפקינן: אשה שמינתה שליח לקבל עבורה קידושין, ו

לא קדשה את עצמה, וחזרה בה

ממינוי השליחות,

מ

ה

הו

א דינה?

רבי יוחנן אמר: חוזרת

[בכוחה לחזור בה ממינוי השליחות].

וריש לקיש אמר: אינה חוזרת

.

ומפרשינן:

רבי יוחנן אמר חוזרת

, כי

אתי דיבור

של החזרה

ומבטל דיבור

של מינוי ה שליחות.

ריש לקיש אמר: אינה חוזרת

כי סבר ריש לקיש: ד

לא אתי דיבור ומבטל דיבור

.

איתיביה

[הקשה]

רבי יוחנן לריש לקיש

: האומר לשלוחו: "צא ותרום את תבואתי", ו

ביטל

את שליחותו,

אם עד שלא תרם

[לפני שתרם] השליח,

ביטל

המשלח את שליחותו,

אין תרומתו

של השליח

תרומה

.

נמצא, דאתי דיבור של ביטול השליחות, ומבטל דיבור של המינוי, וקשיא לריש לקיש האומר: אין דיבור מבטל דיבור.

אמר

[תירץ]

רבא

: לא מדובר באופן שהמשלח ביטל את השליחות על ידי דיבורו בלבד, אלא

הכא במאי עסקינן: כגון שקדם בעל הבית ותרם את כריו

[בעל התבואה תרם את התבואה קודם שהפריש השליח]

דהוה ליה

ההפרשה

מעשה

, ומעשה מוציא מיד מחשבה.

איתיביה

[הקשה]

ריש לקיש

לרבי יוחנן:

כל הכלים יורדים לידי טומאתן

[מקבלים תורת כלי לענין קבלת טומאה]

במחשבה

שחשב להשתמש בהן כמות שהן,

ואין עולין מטומאתן

שנטמאו,

אלא

בקילקול הכלי ו

בשינוי מעשה

כי אמנם

מעשה מוציא מיד מעשה ומיד

מחשבה

, אבל

מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה

.

והשתא תיקשי לרבי יוחנן:

בשלמא

מחשבה

מיד מעשה לא מפקה

[אינה מוציאה ומבטלת] כי

לא אתי דיבור ומבטל מעשה, אלא

[אבל] מחשבה

מיד מחשבה מיהא תפיק!?

אמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

שאני מחשבה דטומאה

שאין מחשבה יכולה להפקיע אותה,

דכי מעשה דמי

[שכ"מעשה" היא נחשבת]

וכד

ברי

רב פפא!

דרב פפא רמי: כתיב

: "

כי יתן

", ומשמע דבעינן מעשה בידים,

וקרינן

: "

כי יותן

", ומשמע דאף בנפל המשקה מאליו נעשה האוכל מוכשר לקבל טומאה!?

הא כיצד

מתיישבים ה"כתיב" וה"קרי" זה עם זה!? "

כי יותן

"

דומיא ד

"כי

יתן

"

מה

"

יתן

"

דניחא ליה

משמע,

אף

"

יותן

"

נמי דניחא ליה

. והרי, שמחשבתו ורצונו במשקה ["כי יותן"] נחשבים כמו מעשה בידים ["כי יתן"].

והכא נמי מחשבתו להשתמש בכלי כמות שהוא, נחשבת "מעשה" ואי אפשר להפקיע את תורת קבלת הטומאה מן הכלי אלא על ידי מעשה.

איתיביה

[הקשה]

רבי יוחנן לריש לקיש: השולח גט לאשתו והגיע בשליח

[פגש את השליח]

או ש

הבעל

שלח אחריו שליח, ואמר לו

: "

גט שנתתי לך, בטל הוא

"

הרי זה בטל

.

ולמדנו מכאן שהשולח שליח וחוזר בו, בטלה שליחותו.

תיובתא דריש לקיש

דאמר "אין דיבור מבטל דיבור" ואי אפשר לאדם לחזור בו ממינוי שליחות!?

ומסקינן: אכן

תיובתא!

ו

פסקינן:

הילכתא כוותיה דרבי יוחנן

דאמר: אתי דיבור ומבטל דיבור,

ואפילו ב

לישנא

קמייתא

, דהאומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", וחזרה בה בתוך שלשים, אינה מקודשת.

ואף על גב דאיכא למימר

בכהאי גוונא:

שאני נתינת מעות ליד אשה

מסתם דיבור בעלמא,

ד

יש לומר:

כמעשה דמי

, ואין דיבור מבטל מעשה.

אפילו הכי

, נחשבת קבלת הקידושין כדיבור בלבד, היות ועדיין לא חלו הקידושין, לפיכך,

אתי דיבור

דחזרה

ומבטל דיבור

דקידושין.

ופרכינן:

קשיא הילכתא אהילכתא!

כלומר, יש להקשות סתירה בין שני פסקי הלכות:

כי

אמרת

הכא

הילכתא כ

וותיה ד

רבי יוחנן

האומר אתי דיבור ומבטל דיבור,

ו

מאידך

קיימא לן הילכתא כרב נחמן

לענין ביטול הגט, ומשמע דלא אתי דיבור ומבטל דיבור!?

דאיבעיא להו

[בני הישיבה הסתפקו]: השולח גט לאשתו, וחזר ואמר לשליח: "גט שנתתי לך בטל הוא",

מהו שיחזור

אחר כך

ויגרש

את אשתו

בו

[בגט זה]?

רב נחמן אמר

: כשר הגט, ו

חוזר ומגרש בו

אם ירצה, כי שליחות השליח אמנם נתבטלה, עד שיחזור וימנה אותו לשליח, אבל הגט לא בטל.

ו

רב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו

, כי הגט עצמו התבטל.

וקיימא לן: הילכתא כותיה דרב נחמן

[הלכה כרב נחמן], האומר: חוזר ומגרש בו.

קא סלקא דעתין, דאף אם ירצה לבטל את הגט, אינו יכול, אף שכל עוד לא הגיע הגט אל האשה, נחשב הגט כדיבור ולא כמעשה, משמע, דאין דיבור מבטל דיבור, ואם כן, איך קיימא לן כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור!?

ומשנינן: לעולם אתי דיבור ומבטל דיבור, והא דחוזר ומגרש בגט, לאו משום דאינו יכול לבטלו, אלא ד

נהי דבטליה מתורת שליח

, אבל

מתורת גט לא בטליה

, כלומר, אמנם את השליחות הוא ביטל, אבל לא היתה כוונתו לבטל את הגט עצמו, לפיכך, יכול הוא לחזור ולגרש בו, כשירצה. שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום,

מקודשת לשני

.

אמר רב: מקודשת לשני לעולם

, ואין קידושי הראשון חלים, אפילו לאחר שעברו שלשים יום.

ושמואל אמר

: מה ששנינו:

מקודשת לשני

אינו אלא

עד שלשים יום

, אבל

לאחר שלשים יום

, כשהגיע זמן חלות קידושי הראשון,

פקעי

[פוקעים ובטלים]

קידושי שני וגמרי

[נשלמים]

קידושי

ה

ראשון

.

יתיב

[ישב]

רב חסדא וקא קשיא ליה

[והקשה]:

קידושי שני במאי פקעי

, הלא קידושי הראשון אינם ראויים לחול אלא לאחר שלשים יום, והיות וכבר נתקדשה לשני תוך שלשים, איך יחולו קידושי הראשון, ומה טעם יפקעו קידושי השני!?

אמר ליה רב יוסף

לרב חסדא:

מר, ארישא מתני לה וקשיא ליה

. [אדוני שונה את מחלוקת רב ושמואל ביחס לרישא דמתניתין, ואכן, דברים אלו אינם מובנים].

אבל

רב יהודה, אסיפא

דמתניתין

מתני לה

לפלוגתא דרב ושמואל,

ולא קשיא ליה

כלל.

שנינו במשנה: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי

מעכשיו ולאחר שלשים יום

", ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, מקודשת ואינה מקודשת.

ועל זה

אמר רב: מקודשת ואינה מקודשת לעולם

, כלומר, לעולם היא בספק, אם מקודשת היא לראשון, או לשני.

ושמואל אמר

: מה ששנינו:

מקודשת ואינה מקודשת

, כלומר, ספק הוא למי נתקדשה, אינו

אלא עד שלשים יום

, אבל

לאחר שלשים

, אין כאן ספק, כי

פקעי קידושי

ה

שני, וגמרי קידושי

ה

ראשון

, ומפרש לה ואזיל:

לרב מספקא ליה

: מה שאמר המקדש: "מעכשיו, ולאחר שלשים",

אי תנאה הואי

, כלומר, כוונתו היתה לקדש אותה מיד, אלא שהטיל תנאי בדבר, "ולאחר שלשים" כלומר, אם לא אחזור בי בתוך שלשים, יהיו הקידושין חלים מעכשיו.

אי

[או שמא]

חזרה הואי

, שחזר בו ממה שאמר "מעכשיו" והרי הוא כאומר: "איני רוצה לקדש אותך מעכשיו, אלא התקדשי לי לאחר שלשים יום". לפיכך, אשה זו עומדת לעולם בספק למי נתקדשה, כי אם היתה כוונתו שיחולו הקידושין מעכשיו, אם לא יחזור בו בתוך שלשים יום, נמצא, שמקודשת היא לראשון, שהרי לא חזר בו.

ואם היתה כוונתו לחזור בו ולקדשה לאחר שלשים יום, נמצא שמקודשת היא לשני, שהרי קידושי השני חלו, קודם שהגיע זמנם של קידושי הראשון.

אבל

לשמואל, פשיטא ליה דתנאה הואי

, לפיכך, כל שלשים יום, הרי היא "מקודשת ואינה מקודשת" לראשון, שמא לא יתקיים התנאי, אבל משלשים יום ואילך אם לא חזר בו ורוצה הוא בקידושין, הרי נתקיים התנאי, ומקודשת היא לראשון, ואין קידושי השני יכולים לחול.

ו

מחלוקת רב ושמואל, תלויה היא

בפלוגתא דהני תנאי

:

דתניא

: האומר לאשה: "הרי זה גיטך

מהיום ולאחר מיתה

" ומת, הרי זה:

גט ואינו גט

ל

דברי חכמים

. כלומר חכמים מסופקים אם כוונתו היתה לתנאי - "אם ימות", וכאשר מת נתקיים התנאי, והרי זה גט, שהרי אמר: "הרי זה גיטך מהיום".

או: כוונתו היתה לחזור בו, שמתחילה אמר: "הרי זה גיטך מהיום" ואחר כך חזר בו, והרי הוא כאומר: "לא יהיה גט לאחר מיתה", והיות ש"אין גט לאחר מיתה", על כן "אינו גט", והרי היא "אלמנה" ולא "גרושה".

ו

רבי

חולק ו

אומר

: גט

כזה גט

גמור הוא, כי מה שאמר "ולאחר מיתה" תנאי הוא, שאינו מגרש אלא אם ימות, והרי מת, ונתקיים תנאו, ומגורשת היא למפרע משעת נתינת הגט.

רב שאמר: מקודשת ואינה מקודשת לעולם, סובר כמו חכמים האומרים: גט ואינו גט, ושמואל שאמר: לאחר שלשים יום הרי היא מקודשת ודאי, סובר כמו רבי האומר: כזה גט, ולאחר מיתה חלים הגירושין למפרע.

ו

מקשינן: אם כן

נימא

[שיאמר]

רב: הלכה כרבנן

, שהרי רב סובר כדעת חכמים.

ונימא שמואל: הלכה כרבי!?

ולשם מה היו צריכים רב ושמואל לחלוק מדעת עצמם, ובמקרה אחר ממה שחלקו חכמים ורבי!?

ומשנינן:

צריכא

, כלומר, צריכים היו האמוראים לחלוק מדעת עצמם, בקידושין, כי אם היו פוסקים כמו התנאים לעניין גירושין, לא היינו יודעים את דעתם לעניין קידושין.

משום,

דאילו אמר רב: הלכה כרבנן

שאמרו: גט ואינו גט,

הוה אמינא

: דוקא

התם

לעניין גירושין אנו מסופקים שמא חזר בו ממה שאמר עכשיו,

ד

הא

לרחוקה קאתי

בגט זה, וקשה בעיניו לגרשה.

אבל הכא, דלקרובה קאתי

[שבא לקרב אותה אליו] על ידי הקידושין,

אימא

[הייתי אומר]:

מודה ליה

רב

לשמואל דתנאה הואי

ולא חזרה.

קא משמע לן רב, דאף בקידושין הוי ספק, אם היתה כוונתו לתנאי וחלו הקידושין מעכשיו, או שהיתה כוונתו לחזרה, שלא יחולו הקידושין אלא לאחר שלשים, ואם בא אחר וקידשה תוך שלשים הרי זו מקודשת ואינה מקודשת לשניהם.

ו

כן צריך היה שמואל לומר את דעתו לעניין קידושין, כי

אי אמר שמואל: הלכה כרבי

לענין גירושין,

הוה אמינא: התם

בגט שאמר בו "מהיום ולאחר מיתה"

הוא

דאמרינן: לתנאי נתכוון ורוצה הוא שיחולו הגירושין היום, ולא נתכוון לחזור ולומר שהגט יחול רק לאחר מיתה, דהא יודע הוא

דאין גט לאחר מיתה

.

אבל הכא, דיש קידושין

חלין

לאחר שלשים, אימא: מודי ליה

שמואל

לרב

, דמספקא לן שמא חזר בו.

לפיכך:

צריכא

למיתני פלוגתייהו בקידושין, ולא היו יכולים להסתפק במה שיפסקו הלכה כדברי חכמים או כרבי.

אמר אביי: ולטעמיה דרב

דמספקא לן אם נתכוון לתנאי או לחזרה.

אם

בא אחד ואמר לה

: "

הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום

".

ובא אחר ואמר לה

: "

הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום

",