Kidushín 52b — el Talmud en español

ו

תמהינן על תירוץ הגמרא, שהברייתא עוסקת בגזל דידה, ולכן היא מקודשת, שהרי אין זה מיישב את שיטתו של רב, ד

הא מתניתין

[משנתנו]

דגזל דידה

הוא, שהרי בשלהן קידשן,

וקאמר רב

להוכיח ממשנתנו ש

אינה מקודשת

בגזל זה [אילו לא היו הפירות של שביעית]!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

כי

הא

הברייתא שמבואר בה, דבגזל דידה, מקודשת - עוסקת בכגון

דשדיך

קודם שקידשה בגזל שלה, ובאופן זה מודה רב שאנו אומרים מדקיבלתם לשם קידושין, מחלה לו.

הא

משנתנו ודברי רב - ב

דלא שדיך

, אלא שנתן בידה את הגזל וקידש אותה בו, דבאופן זה אינה מקודשת.

מעשה ב

ההיא איתתא, דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא, אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה

, ו

אמר לה

: "

מיקדשת לי

"! ו

אתא ההוא גברא לקמיה דרבא

.

[מעשה באשה שהיתה רוחצת את רגליה בספל מים, ובא אדם אחד, וחטף מעות מחבירו, וזרק לידה של האשה, ואמר לה: "התקדשי לי"! ובא אותו אדם לפני רבא לשאול מה יהא על קידושיו].

אמר

לו רבא:

לית דחש להא דרבי שמעון, דאמר: סתם גזילה יאוש בעלים הוי

[אין מי שיחוש לשיטת רבי שמעון, הסובר: סתם גזילה יאוש בעלים הוי], ואין אנו תולים שנתייאש הנגזל, ולפיכך אינה מקודשת לך.

מעשה ב

ההוא אריסא

, אריס שהיה עובד בשדהו של אחר למחצה לשליש או לרביע,

דקדיש במוזא דשמכי

[מלוא הכף בצלים] שנטל משדהו של בעל הבית,

אתא

האריס

לקמיה דרבא

לשואלו אם חלו הקידושין.

אמר ליה

רבא לאריס:

מאן אחלך

[מי מחל לגביך את חלקו של בעל הבית]!? ולכן אינה מקודשת.

והני מילי במוזא

שהיא צריכה חלוקה,

אבל כישא

[אגודת ירק], שדרך הירק להתחלק באגודות, וכל האגודות שוות הן,

מצי אמר ליה

האריס לבעל השדה:

אנא שקלי כישא

[אני נטלתי בחלקי אגודת ירק],

שקיל

אף

את כישא

[קח אתה כנגדה אגודה אחרת], שהרי

כישא כי כישא

, כלומר: הכל שוות הם.

מעשה ב

ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא, אתא מריה דשיכרא, אשכחיה

, ו

אמר ליה: אמאי לא תיתיב מהאי חריפא!?

אתא לקמיה דרבא

:

[מעשה באריס שעבד במבשלת שכר העשוי מתמרים, ולקח מהתמרים הסחוטים של בעל המבשלת, וקידש בהם אשה ; וכשבא בעל המבשלת, אמר לו לסריס: וכי למה לא תתן לה מהתמרים הטובים יותר, שיש להם מעט לחלולחית לתיתם במים אחרים ולעשות מהם שכר; ובא האריס לשאול את רבא מה יהא על קידושיו] - ואילו לא היה אומר לו בעל הבית ליטול מן התמרים היפות יותר, ודאי שלא היתה מקודשת, ומשום שתמרים אלו לא היו עומדים לחלוקה, שהאריס נוטל את חלקו בשכר; ברם, כשאמר בעל הבית כן, הרי לכאורה גילה דעתו שנוח לו בנטילת האריס מתמריו.

אמר

ליה רבא לאריס:

לא אמרו

שמועילה אמירתו של בעל הפירות לנוטל הפירות: "

כלך אצל יפות

", להיות גילוי דעת שניחא לבעל הפירות,

אלא לענין תרומה

שתרם נוטל הפירות שלא מדעת בעל הבית -

בלבד

, ומשום שהפירות הרי עומדים לתרומה, אבל בנידון דידן - לא, וכדמפרש טעמא ואזיל.

וכ

דתניא

, שלגבי תרומה מועילה אמירת: "כלך אצל יפות":

התורם פירותיו של חבירו שלא מדעתו, אין תרומתו תרומה, ו

כיצד אמרו: תורם שלא מדעת

בעל הפירות

תרומתו תרומה?

הרי שירד לתוך שדה חבירו, וליקט ותרם שלא ברשות

בעל השדה על פירותיו של בעל השדה -

אם חושש

התורם על תרומתו

משום גזל, אין תרומתו תרומה, ואם לאו

שאינו חושש משום גזל,

תרומתו תרומה

.

ומנין היה

יודע אם חושש משום גזל, אם לאו?

הרי שבא בעל הבית, ומצאו, ואמר לו

: "

כלך אצל יפות

" מאלו, כלומר: וכי למה לא נטלת מהיפות יותר!?

הרי ש

אם נמצאו יפות מהם

-

תרומתו תרומה

, כי אכן נתכוין לומר לו שהיה לו לקחת מן היותר יפות, ויש כאן גילוי דעת שניחא לו בתרומתו.

ואם לאו

שאין יפות מהן,

אין תרומתו תרומה

, שלא נתכוין אלא לקנתרו, ולומר לו: "אילו היו יותר יפות ממה שלקחת, אף אותן היית גוזל".

ואם

היו הבעלים

עצמם

מלקטים ומוסיפים, בין כך ובין כך

בין שיש יפות מהם ובין שאין יפות מהם -

תרומתו תרומה

.

ודין זה אינו אלא בתרומה, שהפירות עומדות לתרום,

אבל הכא

שאין התמרים עומדות לתיתם לאריס, שמן השכר היה נוטל את חלקו ולא מן התמרים הסחוטים, בודאי ש

משום כיסופא הוא דעבד

[משום בושה אמר כן בעל המבשלת],

ואינה מקודשת

.

מתניתין:

כהן

המקדש בחלקו

שחלק עם אחיו הכהנים בקרבנות,

בין

שהיה החלק מ

קדשי קדשים

כגון מחטאת ואשם, ו

בין

שהיה החלק מ

קדשים קלים

כגון שלמים,

אינה מקודשת;

ומשום שאין החלק שלו, אלא משולחן גבוה הוא אוכל, ובגמרא יתבאר יותר.

ואם קידש אדם

במעשר שני

:

בין

שקידש בהם ב

שוגג

, שלא ידעו הוא והיא ששל מעשר שני הם, ו

בין

שקידש בהם ב

מזיד

-

הרי זה

לא קידש

את האשה,

דברי רבי מאיר

, שהוא סובר: "מעשר שני ממון גבוה הוא", ואינו יכול לקדש בו את האשה.

רבי יהודה אומר

: אם קידשה במעשר שני

בשוגג, לא קידש

ואם קידשה

במזיד

, הרי זה

קידש

, משום שהוא סובר: "מעשר שני ממון הדיוט הוא".

ו

המקדש

בהקדש

:

במזיד קידש

, ומשום שכשנתנם לאשה מעל ויוצא ההקדש לחולין, ומתקדשת בו

; ובשוגג לא קידש, דברי רבי מאיר

, וכדמפרש טעמא בגמרא.

רבי יהודה אומר: בשוגג קידש

, כי נתחלל ההקדש על ידי מעילתו, ומתקדשת בו,

ובמזיד לא קידש

, כי אין ההקדש יוצא לחולין במעילת מזיד, לדעת רבי יהודה.

גמרא:

שואלת הגמרא: האם

נימא

ד

מתניתין

ששנינו בה, שהמקדש אפילו בחלקו שקיבל מקדשים קלים, אינה מקודשת -

דלא כרבי יוסי הגלילי?

דתניא

: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון [שהפקיד עמיתו בידו] או בתשומת יד [הלואה] או בגזל [שגזל מעמיתו] או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר:: או מכל אשר ישבע עליו לשקר - ושלם אותו בראשו [הוא הקרן], וחמישיתו יוסף עליו, לאשר הוא לו [לאשר הקרן שלו] יתננו ביום אשמתו. ואת אשמו ["אשם גזילות"] יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן".

וממשמע שאמרה תורה: "וכיחש בעמיתו" למדנו, שהמפקיד קדשים, וכיחש הנפקד בפקדון ונשבע והודה, שהוא פטור מדין "שבועת הפקדון".

וממשמע שאמרה תורה: "

ומעלה מעל בה'

", למדנו

לרבות קדשים קלים

לחייב עליהם כדין "שבועת הפקדון", אם נשבע בשקר שלא הפקדו בידו, והודה שנשבע על שקר - מפני

שהן ממונו

של הבעלים שהפקידוהו אצלו, והרי הוא בכלל "וכחש בעמיתו בפקדון",

דברי רבי יוסי הגלילי

.

ואם כן משנתנו אינה כשיטתו, שהרי לדעתו, היות וקדשים קלים הם ממון הבעלים, אם קידש הכהן בחלקו שקיבל מן הקדשים הקלים הרי הם ממונו, ויכול לקדש בו את האשה.

ודחינן:

אפילו תימא רבי יוסי הגלילי

היא משנתנו, נמי לא תיקשי, ד

כי קאמר רבי יוסי הגלילי

שהם ממון בעלים - דוקא

מחיים, אבל לאחר שחיטה, לא

אמר רב יוסי.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי קא זכו

הכהנים בחלקם -

משלחן גבוה קא זכו

הם, ואין זה ממונם.

ומסייעת הגמרא את התירוץ:

דיקא נמי

כאשר פירשנו, מ

דקתני

במשנתנו:

המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, לא קידש

, הרי שרק כשקידש "בחלקו", דהיינו בחלק שקיבל אחר שחיטה הוא דלא קידש, אבל מחיים, קידש, שאם לא כן היה לו לומר: המקדש בקדשים קלים אינה מקודשת!

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

תנו רבנן: לאחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים

[מקניטים]

הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות

[לקצץ רגלינו בהלכות, להודיע שהם חריפים ואין מי שיכול לעמוד כנגדם]

הם באים!

ובכל זאת

דחק סומכוס

שהיה מתלמידי רבי מאיר -

ונכנס

לבית מדרשו של רבי יהודה

! אמר להם

סומכוס לרבי יהודה ותלמידיו:

כך שנה לי רבי מאיר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים, ובין קדשים קלים, לא קידש

.

כעס רבי יהודה עליהם

[על תלמידיו], ו

אמר להם

:

וכי

לא כך אמרתי לכם

: "

אל יכנסו מתלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים

"!? שהרי, איך תמצא כלל שיקדש אדם בחלקו שחלק בקדשי הקדשים:

וכי אשה בעזרה מנין

, שתהא ראויה לקבל שם את קידושיה!? שהרי אם יוציא אליה את חלקו, ואפילו לעזרת נשים, כבר הוא נפסל ב"יוצא", ואין שייך לקדש בו.

אמר רבי יוסי: יאמרו

הבריות:

מאיר שכב

[מת],

יהודה כעס

, ו

יוסי שתק, דברי

תורה מה תהא עליה!?

ולגוף תמיהתו של רבי יהודה:

וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו

קטנה או נערה [שהוא זכאי בקידושיה]

בעזרה!?

ו

עוד, וכי

אין אשה עשויה לעשות לה שליח, לקבל קידושיה בעזרה!?

ועוד

, הרי צריכים אנו לדון בדין זה בכגון ש

דחקה

האשה

ונכנסה

לעזרה, וקיבלה שם קידושין מהחלק שמקדשי הקדשים,

מאי!?

תניא

:

רבי יהודה אומר

: כהן המקדש בחלקו, הרי זו

מקודשת

.

ו

רבי יוסי אומר: אינה מקודשת

.

אמר רבי יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו

: דכתיב בפרשת מתנות כהונה: "

וזה יהיה לך

[לאהרן]

מקדש הקדשים מן האש

כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם"!

רבי יהודה סבר

: "

לך

",

ולכל צרכיך

, ואפילו לקדש בו את האשה.

ורבי יוסי סבר

: חלקך יהיה

כ

חלק הניתן ל

אש

המזבח,

מה

החלק הניתן ל

אש, לאכילה

של המזבח הוא ניתן,

אף הוא

חלק הכהנים -

נמי לאכילה

הוא ניתן, ולא לדבר אחר.

אמר רבי יוחנן

: