Kidushín 51a — el Talmud en español

פירות הטבולים למעשר ראשון, הרי זה נוטל עשירית, ואומר: "פירות אלו יהיו מעשר על שאר הפירות", והותר המעשר באכילה, משום שחל עליו שם "מעשר", ואילו שאר הפירות הותרו, שהרי הפריש את המעשר כדי לתקנם.

אבל

המרבה במעשר

, שהפריש יותר מעשירית מן הפירות:

פירותיו

אכן

מתוקנים

הם שהרי בתוך מה שהפריש יש עשירית שחל עליה שם מעשר,

ו

מיהו ה

מעשרות מקולקלין

הן ואין יכול לאכלם כלל, ומשום שהיתר על השיעור הרי קרא עליו שם "מעשר", ולא התירם על ידי הפרשת המעשר כשאר הפירות; והיות ושם "מעשר" לא חל יותר מן השיעור, נמצא שעדיין אותו יתר על השיעור טבול למעשר, ומעורב הוא עם פירות המעשר המתוקנים, ולפיכך נאסר הכל.

ולרבה תיקשי: כיון שהפריש בבת אחת יותר משיעור מעשר, מה שאינו יכול לעשות אחר שכבר הפריש מעשר כשיעור הראוי, אם כן:

ואמאי

פירותיו מתוקנים ולמה מעשרותיו מקולקלין, והרי לא היה צריך לחול כלל שם מעשר אפילו על השיעור הראוי למעשר!? ומשום ד

נימא

: "

כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו

", ולא יחול המעשר כלל.

אמר

יישב

ליה

רבה לאביי:

שאני מעשר דאיתיה לחצאים

, דהיינו,

דאי אמר

: "

תתקדש פלגא פלגא דחיטתא

"

קדשה

[אילו אמר: תהיה קדושה בקדושת מעשר חצי מכל חיטה מהחיטים האלו, הרי יחול המעשר באופן זה], הלכך כשהפריש בבת אחת יותר מכשיעור, יש לומר שנתפש שם מעשר בכל הפירות לפי חשבון, אבל כשקידש שתי אחיות, הרי אי אפשר לומר שייתפש בכל אחת קצת קידושין, ולכן לא חלו הקידושין כלל.

כיצד מפרישין מעשר בהמה: כונס את כל הטלאים או את את כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד, וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט, א' ב' ג' ד' ה' ו'

ז' ח' ט', והיוצא עשירי, סוקרו בסקרא, ואומר: "הרי זה מעשר".

טעה וקרא לזה שיצא עשירי - "תשיעי", ולזה שיצא אחריו קרא "עשירי", הרי הראשון קדוש בקדושת מעשר בהמה, והשני קדושת שלמים עליו.

תו מקשינן לרבה:

והרי מעשר בהמה דליכא לחצאין

, שאם מנה תשעה טלאים, שוב אינו יכול להוציא שני טלאים, ולומר: חצי מכל אחד מהן יהיה מעשר בהמה, ויקרב כל אחד מהן לחצאין.

וליכא

נמי

בזה אחר זה

, אחר שקרא לטלה העשירי "עשירי", אם יחזור ויקרא לזה שיצא אחריו "עשירי", אין הוא קדוש כלל בקדושת מעשר בהמה.

ו

מכל מקום

אמר רבה

עצמו:

יצאו שנים בעשירי, וקראן

: "

עשירי

", כי אז

עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה

-

כלומר: על אחד מהם חלה קדושת מעשר בהמה, והשני קדוש בקדושת שלמים, ומשום שדינו כשל אחד עשר שקראו "עשירי" אחר שקרא לקודם לו בטעות "תשיעי", שהוא קדוש בקדושת שלמים, ואף זה הרי אחר שקרא לקודם לו "תשיעי" קראו "עשירי" -

ברם, אין ידוע איזה קדוש בקדושת מעשר בהמה, ואיזה בקדושת שלמים ; ולפיכך: ירעו שניהם עד שיפול בהם מום, ויביא בהמה, ויאמר: "כל מקום שהם שלמים, יהא מחולל על בהמה זו", ויקריבנה לשלמים, והרי שניהם נאכלים, כי השלמים נתחללו בכל מקום שהם, והשני שהוא מעשר בהמה, הרי נאכל הוא במומו לבעלים.

והשתא תיקשי לרבה: אמאי חלה כלל קדושת מעשר בהמה כשיצאו שנים בעשירי!? והרי אילו לאחר שקרא לאחד מהם "עשירי", היה קורא לחבירו שבא אחריו "עשירי", הרי לא היה קדוש כלל; ואם כן כשיצאו שנים בעשירי וקראן "עשירי", יש לנו לומר שלא יחול קדושת מעשר בהמה אף על אחד מהם, כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו"!?

ומשנינן:

שאני מעשר בהמה, דאיתיה בטעות

, אם טעה מלקרות העשירי בשמו הרי הוא מעשר.

ד

הא

תנן

במסכת בכורות:

קרא לתשיעי

"

עשירי

",

ולעשירי

קרא "

תשיעי

",

ולאחד עשר

קרא "

עשירי

", הרי

שלשתן מקודשין;

כיצד:

התשיעי שקראו "עשירי" נאכל במומו, והעשירי שקראו "תשיעי" הרי הוא מעשר בהמה, והאחד עשר קרב שלמים ; ודין זה נלמד מן המקראות -

ולפיכך, כשם שחל שמו על הטעות, שהרי טעה וקראו "תשיעי", לכן חל הוא אף אם יצא עמו האחד עשר, ולא הפסיד הוא את שמו בכך.

המביא קרבן תודה, מביא עמו עשרים עשרון סולת, ועושה מעשרה עשרונים עשר חלות חמץ, ומעשרה עשרונים עושה שלשים חלות של מצה, עשר חלות מאפה תנור, עשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת, סך כל החלות ארבעים.

שחיטת זבח התודה היא המקדשת את לחמי התודה.

תו מקשינן לרבה:

הרי

לחמי

תודה דליתא בטעות

, שאם שחט את התודה על ארבעים חלות, ונתכוין לחלות שחורות, ונמצאו לבנות שלא היו בדעתו, הרי לא קדשו החלות, שהרי זה "הקדש טעות" שאינו הקדש לדעת בית הלל.

וליתא נמי בזה אחר זה

, שאם שחט את הזבח על ארבעים חלות, וחזר ואמר על ארבעים חלות אחרות שיקדשו אף הם, הרי לא קדשו החלות הנוספות, כי שחיטת הזבח היא זו שמקדשת את החלות.

ו

מכל מקום

איתמר

:

תודה שנשחטה על שמונים חלות

, דהיינו, שהביא לעזרה אצל התודה שמונים חלות:

חזקיה אמר: קדשי לה ארבעים

חלות

מתוך

ה

שמונים

שהביא.

ורבי יוחנן אמר: לא קדשי לה

אפילו

ארבעים מתוך שמונים

, וכל החלות חולין הם, משום ש"כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו".

והרי חזקיה רבו של רבי יוחנן הוא והלכה כמותו כשנחלק עליו תלמידו, ותיקשי מדבריו לרבה: אמאי קדשו הארבעים, והרי יש לנו לומר: "כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו".

ומשנינן: וכי אטו

לאו איתמר עלה

, ד

אמר רבי זירא: הכל

חזקיה ורבי יוחנן -

מודים, כל היכא דאמר

: "

קדשי לה

[יקדשו]

ארבעים מתוך שמונים

", כלומר: אם לא נתכוין שיקדשו אלא ארבעים חלות, ואת השאר הביא לאחריות, שאם יאבדו אלו או ייטמאו, יהיו האחרות תחתיהן - ד

קדשי

ארבעים מתוך שמונים.

וכולם מודים, שאם אמר: "

לא יקדשו ארבעים, אלא אם כן קדשי שמונים

", כלומר: לא נתכוין שיקדשו ארבעים אלא אם יקדשו כל השמונים, כי בדקנוהו ואמר: "לכולם נתכוונתי" - ד

לא קדשי

ארבעים מתוך שמונים, ומשום ש"כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו".

לא נחלקו

חזקיה ורבי יוחנן -

אלא בסתם

:

מר

חזקיה -

סבר: לאחריות קא מיכוון

בתוספת הארבעים הנותרים, ואינו רוצה שייקדשו אלא ארבעים, ולכן קדשו ארבעים מתוך שמונים.

ומר

רבי יוחנן -

סבר: לקרבן גדול קא מיכוון

, ולכן לא קדשו אפילו ארבעים, כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו".

א. כאן שבה הגמרא לדברי רבא שהקשה על טעמו של רמי בר חמא שהיה מבאר את טעם משנתנו שהמקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות, משום הכתוב: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", והקשה על כך רבא, שאם כן לא היה מתחייב כרת; ומשום כך ביאר רבא בטעם המשנה, שהוא משום דינו של רבה ד"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו".

ב. בהמשך הסוגיא מתבארת מחלוקת אביי ורבא, במי שקידש קידושין, שאין הוא יכול לבוא על האשה, וכגון: המקדש אחת משתי אחיות, שמחמת ספק מי היא אשתו ומי היא אחותה אינו יכול לבוא אף על אחת מהן, והוא נקרא: "קידושין שאין מסורין לביאה", ודעת רבא היא שאין הקידושין חלין.

ו

מקשינן ל

רבא: למה ליה לשנויי

, למה הוצרך רבא ליישב את טעם משנתנו -

כרבה!?

והרי

תיפוק ליה

בטעם משנתנו, שאפילו אם תמצי לומר שאחת מן הנשים מקודשות, הרי מחמת הספק, שאינו יודע איזו מהן מקודשת לו, ואיזו היא אחות אשתו, הרי אינו יכול לבוא אף על אחת מהן, ונמצא ש"

קידושין שאין מסורין לביאה

"

נינהו

, ורבא עצמו הרי סובר לקמן, שאינם קידושין ; ולמה לא פירש כן רבא את טעם משנתנו!?

ומשנינן: רבא

לדבריו דרמי בר חמא קאמר

, לשיטתך שאתה לומד את טעם המשנה מן הכתוב: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", וקשיא על דבריך, שאם כן למה "ונכרתו הנפשות", הרי שאינך צריך לומר שהכתוב עוסק כשקידשן בבת אחת, אלא לעולם הכתוב מדבר בזה אחר זה, אלא שממילא אין אף אחת מהן מקודשת משום דינו של רבה: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו".

איתמר: קידושין שאין מסורין לביאה

, וכגון המקדש אחת משתי אחיות, שאינו יכול לבוא ולו על אחת מהן, שכל אחת ספק אחות אשה היא - נחלקו בהן אביי ורבא:

אביי אמר: הוו קידושין

.

רבא אמר: לא הוו קידושין

.

אמר רבא: בר אהינא

[שם חכם]

אסברא לי

את טעם הדבר, באופן שיכול אני להביא לו ראיה מן המקרא:

"דכתיב: [דברים כד]: "

כי יקח איש אשה

[בכסף]

ובעלה

", הרי שהתנתה התורה את הקידושין שנעשו בכסף בהיתר בעילה, וללמד:

קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה, לא הוו קידושין

.

ומקשינן לרבא מהא ד

תנן

במשנתנו:

המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת, אינן מקודשות

, ומשום שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו; הרי משמע:

הא

אם קידש "

אחת מאשה ובתה

" ולא פירש איזו,

או

"אחת

מאשה ואחותה

" ולא פירש איזו, הרי זו

מקודשת

-

ואמאי!?

והרי

קידושין שאין מסורין לביאה נינהו

, ו

תיובתא דרבא

שאמר: לא הוו קידושין!?

אמר לך רבא: ולטעמיך

שאתה סובר: הוו קידושין,

אימא

לך

סיפא

דמשנתנו שיש להוכיח ממנה כשיטתי, ש"קדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין":

דקתני סיפא:

מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר

: "

הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו

",

ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות

ומשמע:

אחיות הוא דאינן מקודשות, הא נכריות מקודשות

-

ואם כן שהנכריות מקודשות

היכי דמי

[באיזה אופן עוסקת המשנה]?

אילימא

כפשוטו, וכגון

דאמר

המקדש: "הרי

כולכם

מקודשות לי", כך הרי אי אפשר לומר, שאם כן אפילו הנכריות לא היו מקודשות, כי הרי זה כמו "

קני את וחמור

"

הוא, ו

"קני

את וחמור

"

לא קנה

, כלומר: הנותן מתנה לאדם נולד עם עובר שבמעי אמו, שהוא כמו חמור שאינו ראוי לקנין, אין קונה אף הנולד, שהרי לא הקנה לזה בלי זה -

ואף כאן, כיון שקידש בבת אחת את הנכריות עם האחיות שהן כמו חמור שאין קידושין תופסין בהן, מן הדין היה שאף הנכריות לא יהיו מקודשות.