Kidushín 30b — el Talmud en español

שנאמר

[משלי ז ד]:

"אמור לחכמה

אחותי את" וגו'.

כלומר: החכמה היא כינוי לתורה, והכתוב אומר שתהיה בקי בתורה כשם שהנך בקי בכך שאחותך אסורה עליך באיסור עריות.

וראיה נוספת:

ואומר

[שם פסוק ג]:

"קשרם

[את דברי התורה]

על אצבעותיך כתבם על לוח לבך".

כלומר: דברי התורה יהיו ברורים בידך כאילו הם קשורים על אצבעותיך וכתובים על לוח לבך.

ואומר

[תהילים קכז ד]:

"כחצים ביד גבור כן בני הנעורים",

תלמידיו של אדם הקרויים בניו, שנונים בדברי תורה כחיצים שביד הגבור. שנלחם בהם עם אויביו.

ואומר

[תהלים קכ ד]:

"חצי גיבור 'שנונים'"

ומכאן שחיצים שהוזכרו בכתוב מרמזים על שנינות וחידוד.

ו

כיוצא בזה הכתוב

אומר

[שם מה ו]:

"חציך 'שנונים' עמים תחתיך יפלו",

וגם מכאן אנו למדים שחצים מרמזים על שנינות וחידוד.

ו

בהמשך הכתוב שהובא לעיל "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", הכתוב

אומר: "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם"

כלומר: אשרי רבם של התלמידים הללו שמילא את כליו מהם.

ובסוף הכתוב נאמר:

"לא יבושו

התלמידים הללו

כי ידברו את אויבים בשער".

ונשאלת השאלה: מאי

"את אויבים בשער"?

באיזה אויבים הכתוב מדבר?

אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו

או

הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד

נעשים אויבים זה את זה,

כיון שמקשים זה על זה, ואין האחד מקבל את דברי האחר.

ומוסיף רבי חייא בר אבא:

ואינם זזים משם

לאחר שגמרו ללמוד

עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר

[במדבר כא יד]: "על כן יאמר בספר מלחמות ה' -

את והב בסופה".

ויש לפרש זאת בדרך דרש:

אל תקרי "בסופה"

כשהאות ס' מנוקדת בשורוק,

אלא "בסופה"

כשהאות ס' מנוקדת בחולם. וכך אמר הכתוב: "בספר מלחמות ה'", מלחמה שעל ידי הספר [התורה], אזי, "את והב בסופה", אהבה תבוא בסופה.

תנו רבנן

ברייתא נוספת בענין לימוד תורה:

נאמר [דברים יא יח]:

"ושמתם

את דברי אלה על לבבכם וגו'.

ויש לפרש את המילה "ושמתם" בדרך דרש כאילו כתוב "ו

סם

-

תם"

. כלומר:

נמשלה

ה

תורה כסם חיים

שלם שמרפא כל מחלה. וכדלהלן:

משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו. ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה

ה

זו על מכתך, אכול

כל

מה שהנאתך

גדולה ממנו, ואפילו דבש ומיני מתיקה שמזיקים למכה,

ושתה

כל

מה

שהנאתך

גדולה ממנו.

ורחוץ בין בחמין

ו

בין בצונן, ואין אתה מתיירא

שמא תינזק.

ואם אתה מעבירה,

מסיר את הרטיה,

הרי היא

המכה

מעלה נומי

צמחים [דלקת].

כך

, כיוצא בזה,

הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה

שתהיה לו

תבלין,

סם מרפא.

ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר

[בראשית ד ז]:

"הלא אם תטיב שאת"

, אם תעסוק בתורה, שהיא לקח טוב, אזי 'שאת', תתנשא על יצרך.

ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים

בידו,

שנאמר

בהמשך הכתוב דלעיל: "ואם לא תיטיב,

לפתח חטאת רובץ"

[היצר הרע רובץ בפתח ואורב לך להחטיאך].

ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו

של יצר הרע הוא

בך

, להחטיאך,

שנאמר

בהמשך הכתוב "ואליך

תשוקתו",

כל תשוקתו מכוונת אליך להחטיאך.

ואם אתה רוצה, אתה

עוסק בתורה ועל ידי כך הנך

מושל בו, שנאמר

בהמשך הכתוב:

"ואתה תמשול בו"

. וכיון שהגמרא דיברה על תשוקתו של יצר הרע, הגמרא מביאה כמה מאמרים בענין זה:

תנו רבנן: קשה יצר הרע,

עד כדי כך

שאפילו יוצרו קראו

"

רע

".

שנאמר

[בראשית ח כא]:

"כי יצר לב האדם 'רע' מנעוריו"

.

אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום

[מנסה כל יום מחדש להחטיאו ].

שנאמר

[בראשית ו ה]: "וכל יצר מחשבות לבו

רק רע כל היום".

המילים "כל היום" מיותרות, ובאו ללמד שבכל שעות היום רעתו מתגברת.

ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

ומבקש

ל

המיתו. שנאמר

[תהילים לז לב]:

"צופה רשע

[יצר הרע]

לצדיק ומבקש להמיתו".

ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין

האדם

יכול לו

לנצחו,

שנאמר

בהמשך הכתוב:

"אלהים לא יעזבנו בידו".

תנא דבי

[מבית]

רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה

[היצר הרע שמתגרה בך],

משכהו

אחריך

לבית המדרש

ללמוד תורה. ואז,

אם אבן הוא, נימוח

.

ואם ברזל הוא, מתפוצץ.

נמס מאש התורה וניצוצות ניתזים ממנו.

והתנא מביא מקור לדבריו:

"אם ברזל הוא מתפוצץ",

שנאמר

[ירמיה כג כט]:

"הלא כה דברי כאש נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע".

ומאחר שדברי תורה נמשלו כאן לאש, הרי אש ממיס את הברזל עד שניתזים ממנו ניצוצות.

"אם אבן הוא נימוח"

, שנאמר [ישעיה נה א]:

"הוי כל צמא לכו למים"

כלומר: לכו לתורה שנמשלה למים.

ומאחר שהתורה נמשלה למים בכחה לשחוק את האבן עד שהוא נימוח,

שנאמר

[איוב יד יט]:

"אבנים שחקו מים",

כלומר: את האבנים שחקו המים.

עד כאן הגמרא הרחיבה את הדיבור במה ששנינו שהאב חייב בבנו ללמדו תורה, ועתה הגמרא מבארת את המשך הברייתא:

שנינו בברייתא: האב חייב בבנו

להשיאו אשה.

והוינן בה:

מנלן,

מנין למדנו זאת?

ומשנינן:

דכתיב

[ירמיה כט ו]:

"קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאנשים".

ומקשינן:

בשלמא

, אמנם מובן שהכתוב מצווה את האדם לקחת אשה לבנו, שהרי

בנו בידו

לעשות כן, שדרך האיש לחזר אחר האשה.

אלא,

אבל קשה: כיצד הכתוב מצוה את האדם לתת את בתו לאיש, וכי

בתו בידו היא?!

והלא אין דרך אשה לחזר אחר האיש!

ומתרצינן:

הכי קאמר,

כך התכוין הכתוב לומר:

ניתן לה מידי, ולבשייה

ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי

. מצוה על האב לתת לבתו ממון, וכסות ללבוש ולהתכסות בה כדי שאנשים יחזרו אחריה.

עוד שנינו בברייתא: חייב אדם בבנו

ללמדו אומנות.

והוינן בה:

מנלן?

מנין למדנו זאת?

אמר חזקיה

: משום

דאמר קרא

[קהלת ט ט]:

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

ויש לפרש את הכתוב כך: "ראה חיים", דאג לעצמך לאומנות שתחיה ממנה.

"עם אשה אשר אהבת", אפשר לפרש ש'אשה' שהוזכרה כאן היא אשה ממש, ואפשר לפרש שהכתוב מדבר על התורה, שנמשלת כאן לאשה.

ומכל מקום, הכתוב מקיש את האומנות ל"אשה". שנאמר "ראה 'חיים' עם 'אשה'".

אם

נאמר ש"אשה" שהוזכרה כאן

אשה ממש היא,

יש ללמוד מהכתוב,

כשם שחייב

אדם בבנו

להשיאו אשה

[כמבואר לעיל],

כך חייב ללמדו אומנות

.

ו

אם נאמר ש"אשה" שהוזכרה כאן

תורה היא,

יש ללמוד מהכתוב,

כשם שחייב

אדם בבנו

ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות

. עוד שנינו בברייתא:

ויש אומרים

שאב חייב בנו

אף להשיטו בנהר.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא?

-

חיותיה הוא!

היכולת לשוט בנהר היא צורך חיותו של האדם. ולכן זה נכלל בכתוב שהובא בגמרא לעיל "ראה 'חיים' אם אשה אשר אהבת".

עוד שנינו בברייתא:

רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות.

ותמהינן: "

ליסטות

"

סלקא דעתך?

וכי תעלה בדעתך שאדם שאינו מלמדו אומנות מלמד את בנו ליסטות? והלא הוא יושב ואינו עושה דבר!

אלא

כך צריך לומר: "כל שאינו מלמדו אומנות

'כאילו' מלמדו ליסטות".

ומלשון הברייתא משמע שרבי יהודה בא להוסיף ולחייב את האדם ללמד את בנו אומנות, יותר ממה שתנא קמא מחייבו.

ולפיכך הגמרא שואלת:

מאי בינייהו,

מה ההבדל ביניהם? מה הוסיף רבי יהודה על תנא קמא?

ומתרצינן:

איכא בינייהו דאגמריה עיסקא,

יש נפקא מינה ביניהם באדם שלימד את בנו להתעסק בסחורה:

לדעת תנא קמא, החיוב ללמד אומנות נלמד מ"ראה 'חיים' עם אשה", ואדם שלימד את בנו לעסוק במסחר הרי דאג בכך לחיותו. ויצא ידי חובתו.

ואילו רבי יהודה נתן טעם לחיוב ללמד את בנו אומנות כדי שימנע מלעסוק בליסטות. ללמדנו, שאם למדו סחורה לא יצא ידי חובתו, שהרי עדיין לא מנע את בנו מלעסוק בליסטות, שהרי העיסוק בסחורה מחייב שקודם כל יהיה לאדם סחורה כדי להתעסק בה, ויש לחוש שמא לא יהיה לו במה לעשות סחורה, וילסטם את הבריות.

ולפיכך, לדעת רבי יהודה צריך ללמד את בנו אומנות דוקא. כלומר: מקצוע שאפשר להתפרנס בו על ידי עבודה, אפילו אם לא תהיה בידו סחורה.

עד כאן הגמרא פירשה את דברי הברייתא שעוסקת במצות שהאב חייב לעשות לבנו. וברייתא זו הובאה בגמרא כדי להסביר את הרישא של משנתנו "כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות".

ועתה הגמרא מסבירה את המשך משנתנו:

שנינו במשנה:

"כל מצות האב על הבן

אחד אנשים ואחד נשים חייבין.

והוינן בה:

מאי

מה נכלל ב

"כל מצות האב על הבן"?

לכאורה היה אפשר לפרש כך: כל המצות שהאב חייב עבור בנו, כגון למולו וכדומה , אך הגמרא דוחה זאת:

אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה,

אם נאמר שכוונת המשנה לכל המצות שהאב חייב לעשות עבור בנו, ועל זה שנינו

"נשים חייבות",

אזי תתעורר קושיא:

וה

א

תניא

בברייתא:

"האב חייב בבנו למולו ולפדותו",

מלשון הברייתא משמע שדוקא

אביו, אין

, אכן, אבל

אמו, לא

חייבת בכך!

ומשנינן:

אמר רב יהודה: הכי קאמר,

כך התכוין התנא לומר:

כל מצות האב המוטלת

על הבן לעשות לאביו,

דהיינו כיבוד האב ומוראו,

אחד אנשים ואחד נשים חייבין.

תנינא להא, דתנו רבנן,

לאור מה שביאר רב יהודה במשנתנו. יש סיוע ממשנתנו לדברי הברייתא דלהלן.

וכך שנינו בברייתא: נאמר בתורה בענין מצות מורא אב ואם [ויקרא יט ג]: "איש אביו ואמו תיראו".

ושואלת הברייתא: מאחר שנאמר

"איש",

היה ראוי לומר ש

אין לי

לכלול במצוה הזאת

אלא איש

בלבד ולא אשה, ואם כן

אשה מנין

לי שאף היא מצווה בזה?

עונה הברייתא: מאחר שהכתוב מדבר ל"איש", לכאורה היה ראוי לומר "איש אביו ואמו 'תירא'" [בלשון יחיד], ולמה נאמר "תיראו" בלשון רבים? אלא,

כשהוא אומר 'תיראו'

[בלשון רבים]

הרי כאן שנים,

כלומר: איש ואשה. ומכאן שאף האשה מצווה לירא מאביה ומאמה.

והברייתא חוזרת ומקשה: כיון שאמרנו שגם אשה מצווה במורא אב ואם,

אם כן מה תלמוד לומר

, מדוע נאמר בתחילת הפסוק

"איש"

, שמשמעותו איש ולא אשה?

עונה הברייתא: למרות שגם אשה נכללת במצות מורא אב ואם, בכל זאת יש הבדל בינה לבין האיש. כי

איש,

יש

סיפק,

היכולת,

בידו לעשות

מה שיבקש אביו. אבל

אשה

[לאחר שנשאת לבעלה]

אין סיפק,

יכולת

בידה לעשות

מה שאביה ואמה מבקשים,

מפני שרשות אחרים עליה,

שהרי היא משועבדת לבעלה, ובידו למחות בה שלא לעשות לאביה ולאמה. , והגמרא מרחיבה בענין מצות כיבוד אב ואם ומוראם:

תנו רבנן: נאמר

[שמות כ יב]:

"כבד את אביך ואת אמך", ונאמר

[משלי ג ט]:

"כבד את ה' מהונך"

. ומאחר שבשני הכתובים נאמר לשון "כבד", למדנו מכאן ש

השוה הכתוב את כבוד אב ואם לכבוד המקום

.

וכן,

נאמר

[ויקרא יט ג]:

"איש אביו ואמו תיראו", ונאמר

[דברים ו יג]:

"את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד".

ומאחר שבשני הכתובים נאמר לשון "תירא", למדנו ש

השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום.

וכן,

נאמר

[שמות כא יז]: "ו

מקלל אביו ואמו מות יומת", ונאמר

[ויקרא כד טו]:

"איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו"

.

השוה הכתוב "ברכת" אב ואם

[בלשון סגי - נהור, כלומר: קללת אב ואם]

ל"ברכת" המקום.

אבל, ב

ענין

הכאה

לא הוזכר בתורה אלא מכה אביו ואמו, ו

ודאי אי אפשר

להקיש זאת כלפי מעלה, שהרי אין הכאה כלפי מעלה.

וממשיכה הברייתא: מה שאמרנו שהוקשו כבוד ומורא אב ואם לכבוד ומורא המקום,

וכן בדין,

מסתבר להקישם, מפני

ששלשתן שותפין בו

ביצירתו.

תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני

.