Kidushín 22a — el Talmud en español

ועל דרך משל:

כך אמר הכתוב:

מוטב שיאכלו ישראל בשר

תמותות

, בהמות חולות הקרובות למות, ויאכלון כאשר הן

שחוטות,

ואף על פי ש"תמותות" מאוסות לאכילה, וכפי שאמרו במסכת חולין [לז ב], בכל זאת עדיף שיאכלון כשהן שחוטות,

ואל יאכלו בשר תמותות

לאחר שימותו, ויהיו

"נבילות"

גמורות.

וכיוצא בזה: מוטב שישאו יפת תואר בהיתר, מאשר ישאוה באיסור.

[ד]

"וחשקת"

משמע שבחשקו תלה הכתוב. ואם חשק בה, היא מותרת לו

אף על פי שאינה נאה.

[ה]

"בה"

הכתוב ממעט, שההיתר של יפת תואר הוא דוקא "בה", דהיינו באשה אחת.

ולא בה ובחברתה.

שאסור לקחת שתי נשים "יפות תואר".

[ו]

"ולקחת"

-

"ליקוחין" יש לך בה

. הקידושין תופסין בה.

והחידוש הוא: אף על פי שיפת תואר מתגיירת בעל כרחה, ואין זו גירות גמורה, בכל זאת אין אומרים שהיא כגויה גמורה שאין תופסין בה קידושין.

[ז]

"לך לאשה"

-

שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו

. או

אחת לו ואחת לבנו

.

והיינו, שלא יבעל אשה אחת, ויניח את השניה לאביו או לבנו. [עיין הערה ]

[ח]

"והבאתה

אל תוך ביתך" -

מלמד

הכתוב

שלא ילחצנה

לבוא עליה

במלחמה,

אלא צריך שיביאה תחילה לביתו, ורק אחר כך מותר לו לבוא עליה.

עד כאן הגמרא דנה בענין "יפת תואר", וענין זה הובא בסוגיתנו בדרך אגב [לפי שדנו בעבד כהן אם הוא נרצע, הובא דיון כעין זה אם כהן מותר ביפת תואר].

ועתה הגמרא חוזרת לדון בענין עבד נרצע, שדינו הוזכר במשנתנו.

נאמר בענין עבד עברי [שמות כא ה - ו]: "ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני - לא אצא חפשי! ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם ".

ובברייתא דרשו כמה דינים מדברי הכתוב הזה:

תנו רבנן

:

[א]

"אם אמר יאמר"

כפילות הלשון מלמדת שאין העבד נרצע

עד שיאמר

פעם אחת שאינו רוצה לצאת לחפשי,

וישנה

ויחזור ויאמר זאת פעם שניה.

והברייתא מבארת אימתי צריך שהעבד יאמר את שתי האמירות הללו:

אם העבד

אמר

פעמיים

בתחילת שש

שנות עבדותו שאינה רוצה לצאת לחפשי בתום שש שנים,

ולא אמר

זאת בכלל

בסוף שש

השנים, אזי הוא

אינו נרצע

.

שנאמר

[שם]:

"לא אצא חפשי",

ומשמע צריך לומר זאת

בשעת יציאה,

כשעומד לצאת לחפשי.

ואם

אמר

פעמיים

בסוף שש

שרוצה לצאת,

ולא אמר

זאת

בתחילת שש

אפילו פעם אחת, גם אז הוא

אינו נרצע

.

שנאמר: "אם אמר יאמר העבד"

.

המילה "העבד" מלמדת שאין העבד נרצע

עד שיאמר

זאת

כשהוא עבד,

בתחילת שש, ולא בסוף שש שנים [ולהלן הגמרא תמהה: וכי בסוף שש אין הוא עבד?!]

עד כאן דברי הברייתא.

והגמרא תמהה שתי תמיהות על דברי הברייתא:

א.

אמר מר

בברייתא: אם העבד

אמר בתחילת שש, ולא אמר בסוף שש, אינו נרצע

.

שנאמר "לא אצא חפשי"

.

והניחה הגמרא שפשטות האמור "בתחילת שש", היינו ביום הראשון של שש שנות עבדותו -

ולכן הקשתה הגמרא:

מאי איריא,

מדוע הוצרך התנא לדרוש זאת

מ"לא אצא חפשי"?

תיפוק ליה

, הרי יכול הוא להוכיח זאת מתוך נוסח דברי העבד עצמו, שאמירתו לא היתה בתחילת שש.

ד

הרי

בעינן

[צריך] שהעבד יאמר: "

אהבתי את אדוני, את אשתי

[השפחה],

ואת בני

[שנולדו לי מהשפחה, ולפיכך] לא אצא חפשי".

ובתחילת שש השנים הרי לא יתכן שנולדו לו בנים משפחה כנענית של האדון, שהרי האדון לא מוסר לו את השפחה אלא לאחר שנעשה עבד!

ב.

ותו,

ועוד שנינו בהמשך הברייתא:

אמר בסוף שש, ולא אמר בתחילת שש, אינו נרצע, שנאמר

"אם אמר יאמר

העבד"

.

והניחה הגמרא, שבפשטות "סוף שש" הוא היום האחרון של שש שנות עבדותו -

וקשה:

אטו

[וכי] ב

סוף שש לאו עבד הוא?!

והלא כל אותו היום עדיין הוא עבד!

וכדי ליישב את שתי התמיהות הללו, מבאר רבא את דברי הברייתא בדרך חדשה:

אמר רבא

: "בתחילת שש" היינו -

בתחילת פרוטה אחרונה

.

כלומר, בודאי אמירת העבד נעשית לאחר שהאדון מסר לו שפחה כנענית ונולדו לו בנים ממנה.

"ותחילת שש", הוא משך כל הזמן שנשאר על העבד לעבוד לאדונו, ובלבד שישאר זמן עבודה השוה פרוטה אחת לכל הפחות.

ואם הוא רוצה לומר זאת סמוך לסיום עבודתו, כאשר הוא עומד להתחיל את עבודת הפרוטה האחרונה המוטלת עליו, צריך שיאמר זאת "בתחילת פרוטה אחרונה", דהיינו, לפני שיתחיל הזמן הזה, שעדיין יש בעבודתו שוה פרוטה, משום שנאמר "העבד".

כי אם התחיל הזמן של הפרוטה האחרונה, שכבר אין מוטלת עליו עבדות של פרוטה שלימה, איננו קרוי אז "עבד" [אם כי הוא צריך להשלים את העבודה עד לסיום הפרוטה], ואינו יכול לומר זאת, ולהרצע.

ו"בסוף שש" שאמרה הברייתא שאינו נרצע, היינו

בסוף פרוטה אחרונה.

כלומר: לאחר שהעבד כבר נכנס לתוך הזמן שנשארה בו עבודה פחות משוה פרוטה, שבסוף שש שנות עבדותו. הגמרא מביאה ברייתא נוספת ובה דינים בענין דין רציעה:

תנו רבנן

: א. אם יש

לו

לעבד

אשה

שפחה כנענית שנתן לו אדונו,

ו

נולדו לו ממנה

בנים

,

ו

אילו

לרבו אין אשה ובנים

, אזי העבד

אינו נרצע

.

משום

שנאמר

[דברים טו טז] בענין עבד נרצע: "והיה כי יאמר [העבד] אליך [האדון]: לא אצא מעמך,

כי אהבך ואת בית ך"

.

מכאן שצריך שיהיה לאדון "בית", שיש לו אשה ובנים. ב. אם יש

לרבו

של העבד

אשה ובנים, ו

אילו

לו

, לעבד,

אין אשה

, לפי שלא מסר לו רבו שפחה כנענית.

או שרבו נתן לו שפחה כנענית,

ו

לא נולדו

לו בנים

ממנה, הוא

אינו נרצע

.

משום

שנאמר

בענין עבד נרצע [שמות כא]: "ואם אמר יאמר העבד

אהבתי את אדוני, את אשתי

[השפחה]

ואת בני"

. ואם אין לו אשה ובנים, אינו יכול לומר כן, ולפיכך אינו נרצע. ג. אם

הוא

[העבד]

אוהב את רבו, ורבו אינו אוהבו

הוא

אינו נרצע

.

משום שנאמר בענין עבד נרצע [דברים שם]: "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך,

כי טוב לו עמך"

. ואם אין רבו אוהבו, לא טוב לו לרבו עמו.

ד. אם

רבו אוהבו, והוא אינו אוהב את רבו,

הוא

אינו נרצע,

משום

שנאמר

[שם]:

"כי אהבך".

ה. אם היה

הוא

[העבד]

חולה, ורבו אינו

חולה,

הוא

אינו נרצע.

משום

שנאמר

[שם]:

"כי טוב לו

[לעבד]

עמך"

. ואם הוא חולה לא טוב לו.

ו. אם

רבו חולה והוא אינו חולה

-

אינו נרצע,

משום

שנאמר

[שם]: "כי טוב לו

עמך",

ומשמע ששניהם יהיו שווים באותה טובה.

עד כאן דברי הברייתא.

בעי

[שאל]

רב ביבי בר אביי

: אם היו העבד ורבו

שניהם חולין

-

מהו?

האם הוא נרצע?

וצדדי הספק הם:

צד אחד:

"עמך"

-

בעינן, והא איכא

.

דהיינו, הרי הטעם שאם היה העבד או רבו חולה, אינו נרצע - כי צריך שהעבד והאדון יהיו שוים באותו מצב, ואם האחד חולה והשני בריא אין שניהם שוים, ולכן אינו נרצע.

ולפי זה, כששניהם חולים, הרי מתקיים מה שנאמר "עמך", מאחר ששניהם באותו מצב, ולפיכך העבד נרצע אז.

צד שני:

או דילמא

[שמא], לא די בכך שהעבד והאדון יהיו באותו מצב, אלא

"כי טוב לו עמך", בעינן

.

צריך שיתקיים בהם "כי טוב לו עמך" דהיינו שיהיה טוב לשניהם על ידי שיהיו שניהם בריאים.

ו

כששניהם חולים

הא ליכא,

הרי אין מתקיים בהם המקרא הזה, והעבד אינו נרצע.

ומסקינן:

תיקו!

תעמוד שאלה זו בספק.

והגמרא מביאה ברייתא אחרת, הדורשת מן המקרא "כי טוב לו עמך", דין אחר:

תנו רבנן

:

המקרא

"כי טוב לו עמך",

מלמד שצריך שהעבד יהיה שוה

עמך

[עם האדון]

במאכל

, ושוה

עמך במשתה

.

דהיינו:

שלא תהא אתה אוכל פת נקיה, והוא אוכל פת קיבר

.

וכן שלא תהא

אתה שותה יין ישן

, שהוא משובח,

והוא שותה יין חדש.

וכן, שלא תהא

אתה ישן על גבי מוכין

רכים,

והוא ישן על גבי תבן

שהוא קשה.

מכאן אמרו

חכמים:

כל הקונה עבד עברי

הרי הוא

כקונה אדון לעצמו

, שהרי הוא צריך לפרנס אותו ביד רחבה.

והגמרא מביאה ברייתא נוספת המדברת על זכויותיו של העבד:

תנו רבנן

:

נאמר בענין עבד עברי היוצא ביובל [ויקרא כה מא]:

"ויצא מעמך הוא ובניו עמו".

[הכתוב הזה מתייחס לבניו שנולדו לו מאשתו הישראלית. אבל בנים שנולדו לו משפחה כנענית שמסר לו רבו, נשארים ברשות האדון, שנאמר [שמות כא]: "האשה [השפחה] וילדיה, תהיה לאדוניה. והוא יצא בגפו"].

ו

אמר

על כך

רבי שמעון

: מדוע נאמר שבניו יוצאים ביובל?

והרי

אם

אמנם

הוא

עצמו

נמכר,

אבל

בניו ובנותיו

-

מי

[האם] גם הם

נמכרים

על ידי מכירתו?! ודאי שלא! ואם כן, מהיכן הם יוצאים?

אלא,

מכאן

יש ללמוד,

שרבו

של העבד

חייב במזונות

אשתו

ובניו.

ובשעה שהעבד יוצא מרשות האדון, האדון נפטר מלתת להם מזונות, והרי זה כאילו הם יוצאים אז מרשותו של האדון.

ו

כיוצא בדבר

הזה

אתה אומר

בענין מקרא אחר:

נאמר בענין עבד עברי היוצא כעבור שש שנים ממכירתו [שמות כא]:

"אם בעל אשה

[ישראלית]

הוא, ויצאה אשתו עמו".

ו

אמר

על כך

רבי שמעון

: מדוע נאמר שאשתו יוצאת עמו?

והרי

אם

אמנם

הוא נמכר,

אבל

אשתו, מי

[האם]

נמכרה?!

ודאי שלא! ואם כן מהיכן היא יוצאת?

אלא,

מכאן

יש ללמוד,

שרבו

של העבד

חייב במזונות אשתו,

ובשעה שהעבד יוצא מרשות האדון, האדון נפטר מלתת לה מזונות, והרי זה כאילו היא יוצאת אז מרשותו.

וצריכא,

וצריך להשמיענו שהאדון חייב במזונות אשתו של העבד ואף להשמיענו זאת במזונות בניו, ואי אפשר ללמדם זה מזה, וכדלהלן:

דאי אשמועינן,

אילו היה הכתוב משמיענו את חיוב המזונות רק בענין

בניו,

הייתי חושב שטעם חיוב המזונות הוא

משום ד

קטנים הם, ו

לא בני מיעבד ומיכל נינהו,

אין הם יכולים לעבוד בעצמם ולהשתכר לצורך מזונותיהם.

אבל

לענין

אשתו, דבת מיכל ומיעבד היא,

שהיא יכולה לעבוד ולהשיג בעצמה את מזונותיה,

אימא תעביד ותיכול,

הייתי אומר שהיא תעבוד ותאכל מזונות משכר עבודתה, והאדון אינו חייב לספק לה את צרכיה.

לפיכך הכתוב הוצרך להשמיענו שהאדון חייב במזונות אשתו של העבד.

ואי אשמעינן,

ואילו הכתוב היה משמיענו את חיוב המזונות רק בענין

אשתו,

הייתי חושב שטעם חיוב המזונות הוא משום

דלאו דרכה

של אשה

להדורי,

אין דרכה של האשה לחזר על הפתחים מחמת שהיא מתביישת.

אבל בניו, דדרכייהו להדורי

, שדרכם לחזר על הפתחים,

אימא לא,

הייתי חושב שהכתוב לא מחייב את האדון לזונם.

לפיכך

צריכא

. יש צורך להשמיענו את חיוב המזונות גם בענין בניו וגם בענין אשתו.

וחוזרת עתה הגמרא לדון בדין עבד נרצע, שהובא במשנתנו:

מצות רציעה הוזכרה בתורה פעמיים:

א. בספר שמות, בפרשת משפטים, נאמר "והגישו [אדוניו] אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע" [כא ו].

ב. בספר דברים, "ולקחת את המרצע, ונתתה באזנו ובדלת". [טו יז].

ועל אף שנאמר בספר שמות [שם] "והגישו אל הדלת או אל המזוזה", בכל זאת אין העבד נרצע אצל המזוזה אלא אצל הדלת בלבד, כמבואר בספר דברים [שם].

והטעם לכך שהוזכרה המזוזה בספר שמות, יתבאר מתוך דברי הברייתא דלהלן.

הברייתא שלפנינו דורשת משני הפסוקים האלה כיצד נעשית הרציעה:

תנו רבנן

: