Kidushín 17b — el Talmud en español

ומתרצינן: אילו לא נאמר "יקב", הייתי אומר ש"אשר ברכך" מרבה הכל, ואף דברים שאינם כעין גורן ויקב.

ולפיכך נאמר "יקב" -

למר,

לדעת רבי שמעון, בא "יקב"

למעוטי כספים

.

ולמר,

לרבי אליעזר בן יעקב, "יקב" בא

למעוטי פרדות.

והגמרא מביאה ברייתא נוספת, הדנה בכתובים שנאמרו בענין הענקה:

תנו רבנן

:

נאמר בענין הענקה [דברים טו יד]:

"אשר ברכך ה' אלהיך

, תתן לו".

והייתי

יכול

להבין מדברי הפסוק, שרק אם

נתברך בית

האדון

בגללו

של העבד

מעניקים לו

.

אבל אם

לא נתברך בית

האדון

בגללו, אין מעניקים לו.

תלמוד לומר

, לכן נאמר בתחילת הפסוק: "

הענק תעניק

". כפל הכתוב את לשון ההענקה, כדי ללמדך, שתעניק לו,

מכל מקום,

בכל אופן שהוא - בין אם נתברך הבית בגללו, ובין אם לא נתברך.

ומאחר שהכתוב ריבה שאפילו אם לא נתברך הבית בגללו מעניקים לו,

אם כן

קשה:

מה תלמוד לומר

, לשם מה נאמר "

אשר ברכך

"? מה בא המקרא הזה ללמדנו? -

הכל לפי

ה

ברכה

שהתברך הבית -

תן לו

לעבד!

אם התברך הבית בגלל העבד, הוסף לו הרבה על הענקתו. ואם לא התברך הבית, אל תפחות מדברי הכתוב.

אלו דברי תנא קמא.

רבי אלעזר בן עזריה

חולק, ו

אומר: דברים ככתבן

.

יש לפרש את דברי הכתוב "אשר ברכך ה' אלהיך", כמשמעותם הפשוטה: אם

נתברך בית

האדון

בגללו, מעניקים לו

. ואם

לא נתברך

ה

בית בגללו, אין מעניקים לו.

ומאחר שלדעת רבי אלעזר בן עזריה אם לא נתברך הבית בגללו אין מעניקים לו,

אם כן

קשה:

מה תלמוד לומר

לאיזה צורך נאמר

"הענק תעניק"

בכפל הלשון?

עונה על כך רבי אלעזר בן עזריה:

דברה

ה

תורה כלשון בני אדם

. שכך דרכם של בני אדם, לדבר בכפל הלשון. ולכן אין לדרוש מכפילות הלשון שום דרשה.

שנינו במשנתנו [לעיל יד ב], מה הם קנייני עבד עברי ואמה עבריה והנרצע. ומיתת האדון הוזכרה במשנתנו בענין עבד נרצע, שהוא קונה את עצמו במיתת האדון, ואינו עובד את היורשים.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא, המבארת את דין עבד עברי ואמה עבריה במיתת האדון:

תנו רבנן

:

א.

עבד עברי

לאחר מיתת האדון -

עובד את הבן

, את בנו של האדון, היורש את אביו, עד מלאת שש שנות עבדותו, או עד היובל, אם אירע היובל בתוך שש שנים.

ו

אם האדון מת בלא בנים -

אינו עובד את הבת,

אף על פי שהבת יורשת את אביה כשאין לו בנים.

ב.

אמה עבריה

לאחר מיתת האדון -

אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת

של האדון, מפני שמיתת האדון מוציאתה לחרות.

ג.

הנרצע, ו

כן עבד עברי

הנמכר לעובד כוכבים

-

אינו עובד לא את הבן ולא את הבת,

מפני שמיתת האדון מוציאתו לחרות.

והגמרא מבארת את דברי הברייתא:

אמר מר

[התנא] בברייתא:

א.

עבד עברי עובד את הבן, ואינו עובד את הבת.

והוינן בה:

מנהני מילי,

מנין התנא למד זאת?

ומשנינן: מהא

דתנו רבנן

: נאמר בענין עבד עברי [דברים טו יב]: "כי ימכר לך אחיך,

ועבדך שש שנים"

. מאחר שנאמר "ועבדך" ולא נאמר "ועבד", משמע שבא הכתוב לומר שהעבד יעבוד רק

לך

[לקונה] בלבד,

ולא ליורש,

לשאר היורשים, חוץ מן הבן.

וממשיך התנא:

שמא תאמר, מנין לך זאת ש

אתה אומר

בכוונת הכתוב, שהעבד יעבוד רק

לך, ולא

ליורש

שלך, אבל הוא ימשיך לעבוד את הבן?

או אינו,

אולי דבריך אינם נכונים,

אלא

הכתוב "ועבדך" מלמד שיעבוד רק

לך

בלבד,

ולא

יעבוד אפילו לא

לבן

שלך, כמו שלא יעבוד לשאר היורשים?

תשובתך:

כשהוא

, כשהכתוב

אומר

[שמות כא] בענין עבד עברי "

שש שנים יעבד

", ולא אומר "יעבדך", משמע שלא רק אותך הוא יעבוד, אלא גם עוד מישהו אחר, שיבוא במקומך, הוא יעבוד -

הרי

זה שיעבוד העבד העברי לאחר מות האדון

לבן

שלו -

אמור

בכתוב.

ומכאן אתה למד, שהעבד עובד את הבן אחר מות האדון.

ושמא תשאל:

הא מה

, כיצד

אני מקיים

את דברי הכתוב "

ועבדך שש שנים

", שמשמע ממנו שיעבוד העבד רק "לך", ולא לאף אדם אחר? -

תשובתך: כך יש לך לדרוש:

לך

בלבד יעבוד,

ולא ליורש

, חוץ מן הבן.

ושמא תשאל:

מה ראית לרבות

עבד עברי שיעבוד

את הבן

מהכתוב "שש שנים יעבוד",

ולהוציא

, שלא יעבוד

את האח

[או את שאר היורשים] מהכתוב "ועבדך שש שנים"?

והרי אפשר לומר להיפך: מהכתוב "שש שנים יעבד" נרבה שיעבוד אף את האח או שאר היורשין, ואילו מן הכתוב "ועבדך" נלמד שיעבוד לך, ולא לבן!

תשובתך:

מרבה אני את הבן, שכן

מצאנו שהבן עדיף על האח, לפי שהבן

קם תחת

[במקום]

אביו

לענין שני דבדים:

[א]

ליעדה

אדם שיש לו אמה עבריה, בידו ליעדה, לקנותה לו לאשה על ידי הכסף שהיא נקנתה בו לאמה. וכשם שיכול לייעדה לעצמו, כך יכול לייעדה אף לבנו, שנאמר [שמות כא]: "ואם לבנו יעדנה".

אבל אין האדון יכול לייעד את האמה לאחיו.

[ב]

ולשדה אחוזה

המקדיש את שדה אחוזתו, יכול הוא לפדותה, וצריך לתת בפדיונה חמישים שקל כסף להקדש עבור בית זרע כור שעורים.

ואם לא פדאה המקדיש, והגזבר הספיק למכרה לאיש אחר, אזי השדה נשארת בידי הלוקח עד שנת היובל. וביובל היא יוצאת מידי הקונה, ומתחלקת לכהנים, ואינה חוזרת למקדיש.

ואם בנו של המקדיש קנה את השדה מידי הגזבר, הרי היא חוזרת ביובל לידי אביו, ואינה מתחלקת לכהנים.

ומכאן ראיה שהבן עומד תחת אביו בשדה אחוזה. כלומר, שאם הוא קנה את השדה, אין דינו כדין אדם אחר שקנאה מהקדש [שאז היא מתחלקת ביובל לכהנים], אלא כשקנה הבן מהקדש, חוזרת השדה לאביו ביובל. ואילו אם האח או אחד משאר היורשים קנה את השדה, הרי זה כמי שקנה אותה אדם זר, וביובל תצא ממנו השדה ותתחלק לכהנים.

ובענין עבד עברי, כתוב אחד מרבה שהעבד עובד אף למישהו אחר, וכתוב אחד ממעט שהעבד עובד לך ולא לאחר. ומאחר שמצאנו שהבן עומד במקום אביו לענין שני הדברים הללו [ליעד, ולשדה אחוזה], לפיכך מסתבר שאף בענין עבד עברי, הבן עומד במקום אביו.

וכשם שהעבד עבד את אביו, כך הוא עובד אותו. והכתוב ריבה את הבן, ומיעט את האח ושאר היורשים.

אך עדיין יש להקשות על דברי התנא:

אדרבה! מרבה אני,

מסתבר לי יותר לרבות שהעבד יעבוד

את האח, שכן

מצינו שאחי המת

קם תחת אחיו ליבום!

אם מת אדם בלא בנים, אחי המת מייבם את אשתו. ואילו הבן אינו מייבם את אשת אביו שמת.

וכשם שלענין יבום, מצינו שהאח עומד תחת אחיו המת, ולא הבן, כך מסתבר שאף לענין עבד עברי, האח עומד תחת אחיו, ולא הבן.

ואם כן קשה: מדוע התנא ריבה שהעבד עובד את הבן, ומיעט שאינו עובד את האח?

עונה על כך התנא:

כלום יש יבום אלא במקום שאין בן!

הרי אין האח מייבם את אשת אחיו המת אלא אם כן אין למת בן.

הא

, הרי אם יש לו

בן, אין

דין

יבום

כלל, מפני שהבן עומד תחת אביו, ודוחה את הצורך ביבום.

ולכן אין להביא ראיה מדין יבום שהאח עומד תחת אחיו יותר מאשר הבן!

ומאחר שהבן עדיף מהאח לענין לייעדה ולענין פדיית שדה אחוזה, לפיכך מסתבר לרבות שהבן עומד תחת אביו אף לענין עבד עברי.

עד כאן דברי הברייתא.

ומקשה הגמרא על סוף דברי הברייתא:

הרי התנא הקשה: מדוע אין מרבים את האח שקם תחת אביו ליבום?

ועל כך הוא תירץ: אין דין יבום אלא במקום שאין בן. נמצא שאין האח עדיף על הבן לענין יבום.

ומדייקת הגמרא מדברי התנא:

אלא טעמא דאיכא הא פירכא,

הטעם שהעבד עובד את הבן ולא את האח, הוא אך ורק משום הפירכא ש"אין יבום אלא במקום שאין בן".

ומשמע,

הא לאו הכי,

בלעדי פירכא זאת, הייתי אומר כיון שה

אח עדיף

מהבן לענין יבום, גם לענין עבד עברי, היה העבד עובד את האח ולא את הבן.

וקשה, הרי אפילו אם מצינו שהאח עדיף על הבן לענין יבום, עדיין יש לבן עדיפות על האח, כי -

ותיפוק לי, דהכא תרתי והכא חדא!

הרי כיון שהבן עומד תחת אביו לשני דברים, ליעוד ולשדה אחוזה, ואילו האח אינו עומד במקום אחיו אלא לדין אחד, ליבום, הרי הבן עדיף מהאח, והאיך היה עולה בדעתנו לומר שהאח עדיף מהבן?

ומתרצינן: ב

שדה אחוזה נמי

, לא היינו יודעים את עדיפות הבן על האח אלא רק

מהאי פירכא

-

הוא דקא נפקא ליה

זאת

לתנא

.

והיינו, אף לענין עדיפות הבן על האח בשדה אחוזה, היה זקוק התנא ללימוד שאין האח עדיף על הבן ביבום, על ידי הפירכא

"כלום יש יבום אלא במקום שאין בן"

. כי בלעדי פירכא זאת, גם בשדה אחוזה לא היתה לבן עדיפות על האח.

היות ובענין שדה אחוזה לא נאמר בתורה בפירוש שהבן עומד תחת אביו, אלא כך נאמר שם [ויקרא כז]:

"ואם [המקדיש] לא יגאל את השדה, ואם [הגזבר] מכר את השדה לאיש אחר, והיה השדה בצאתו ביובל לכהנים".

והמילים "לאיש אחר", מיותרות הן.

ודרשו חכמים, שהמילה "אחר" באה לומר, דוקא אם הגזבר מכר את השדה לאיש זר, אין היא חוזרת לבעלים ביובל. אבל אם מכרה לקרובו של המקדיש, הרי היא חוזרת לבעלים ביובל.

ואילו המילה "איש" באה ללמד שיש קרובים שדינם כדין "אחר", שאם הגזבר מכר להם את השדה, הרי היא מתחלקת לכהנים ביובל.

ופירשו חכמים, שהכתוב מלמד שהבן אינו כאחר, אלא האח הוא כאחר.

ושאלו בברייתא במסכת ערכין [כה ב]: ומה ראית לרבות את הבן ולמעט את האח? ומדוע שלא נאמר להיפך? וענה התנא: מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו לייעדה, ולפיכך הוא קם תחת אביו גם לענין שדה אחוזה.

והקשו על כך: אדרבה! נרבה את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום!

וענה על כך התנא: "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן", הרי אין האח מייבם את אשת אחיו המת אלא אם כן אין למת בן, הא אם יש לו בן אין דין יבום.

ובשדה אחוזה לא היה יכול התנא לענות שכח הבן עדיף בשני דברים, ביעוד ובעבד עברי, ואילו כח האח עדיף ביבום בלבד, שהרי בעבד עברי לא נאמר בתורה בפירוש שהוא עובד את הבן ולא את האח.

נמצא, שבתורה מצאנו בפירוש שהבן עדיף רק לענין יעוד, והאח עדיף רק לענין יבום. ואילו בענין שדה אחוזה ועבד עברי, לא נאמר בתורה כוחו של מי עדיף: של הבן או של האח.

הילכך, אף בענין עבד עברי, שנה התנא פירכא זו "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן".

אבל לולי פירכא זו, הייתי אומר, כשם שהאח עדיף מן הבן לענין יבום, כך הוא עדיף בעבד עברי. ואי אפשר היה לענות שהבן עדיף מהאח בשני דברים [יעוד ושדה אחוזה], שהרי לולא הפירכא הזאת לא הייתי יודע שאכן הבן עדיף מהאח אף בשדה אחוזה עצמה.

שנינו בברייתא:

אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.

והוינן בה:

מנהני מילי,

מנין למדנו זאת?

אמר רבי פדא: ד

בחומש דברים [טו יב - יז] בפרשת עבד עברי נאמרו שני דינים הנוהגים בעבד עברי:

א. מצות הענקה.

ב. דין רציעה.

ומיד לאחר דין רציעה,

אמר קרא: "ואף לאמתך תעשה כן".

ולהלן הברייתא מוכיחה שאמה העבריה אינה נרצעת.

ואם כן, בהכרח שאין לפרש "ואף לאמתך תעשה כן" לומר שהיא נרצעת, אלא יש לפרש ש

הקישה הכתוב

, את האמה העבריה,

ל

עבד

נרצע

:

מה

כמו ש

נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת

[וכפי שיבואר להלן] -

אף אמה העבריה

-

אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.

ומקשינן על דברי רבי פדא:

והאי

וכי הכתוב "ואף

לאמתך תעשה כן", להכי הוא דאתא?

וכי הוא בא ללמדנו דרשה זו שהאמה אינה עובדת את הבן?

הא מיבעי ליה, לכדתניא!

הרי הכתוב הזה נצרך כדי ללמדנו דין אחר המובא בברייתא:

וכך שנו בברייתא: הכתוב "

ואף לאמתך תעשה כן

", נאמר לענין

להעניק

. כשם שנאמר בפרשה לעיל שמעניקים לעבד נרצע, כך מעניקים אף לאמה.

והתנא ממשיך ואומר: שמא תאמר, מנין

אתה אומר

שהכתוב נאמר לענין

להעניק?

או אינו,

אולי דבריך אינם נכונים,

אלא

הכתוב מתייחס

לרציעה,

ללמדך שכשם שהעבד נרצע כך האמה נרצעת!

תשובתך:

כשהוא

[כשהכתוב]

אומר

בענין רציעה [שמות כא ה]: "

ואם אמר יאמר העבד

: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו במרצע", הרי המילה "העבד" באה להדגיש שרק העבד נרצע ולא האמה -

הרי דין רציעה אמור

שאינו נוהג באמה, אלא רק בעבד. ובהכרח שהכתוב "ואף לאמתך תעשה כן" אינו מדבר לגבי דין רציעה.

הא,

אם כן, ב

מה אני מקיים

את הכתוב "

ואף לאמתך תעשה כן

"?

בעל כרחך, הכתוב מדבר

להעניק

[לגבי הענקה].

עד כאן דברי הברייתא.

ומכאן קשה על רבי פדא:

כי לדבריו, הכתוב "ואף לאמתך תעשה כן", מקיש את דין האמה לדין הנרצע, ללמד שאין האמה עובדת לא את הבן ולא את הבת. ואילו הברייתא אומרת שהכתוב מלמד שדין הענקה נוהג אף באמה!

ומתרצינן את דברי רבי פדא:

אמנם הכתוב הקיש את האמה לנרצע, וזה בא ללמד שאמה אינה עובדת את הבן כדברי רבי פדא. ובכל זאת התנא למד מהכתוב הזה גם שדין הענקה נוהג אף באמה.

משום, שאילו היה הכתוב בא רק להקיש את דין האמה לדין הנרצע,

אם כן, נכתוב קרא,

היה ראוי למקרא לכתוב "ואף

לאמתך כן".

מאי תעשה?

למה נאמר "תעשה"?

שמעת מינה תרתי

. מכאן אנו למדים שהפסוק בא להשמיענו שני דברים:

א. "ואף לאמתך כן" - להקישה לנרצע, שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת.

ב. "תעשה" - ללמד שהענקה נוהגת אף באמה.

שנינו בברייתא:

הנרצע ו

כן

הנמכר לעובד כוכבים, אינו עובד לא את הבן ולא את הבת.

והגמרא מביאה מקור לדברי הברייתא:

ה

נרצע

אינו עובד לא את הבן ולא את הבת -

דכתיב

[שמות כא]: "

ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם

".

אמר הכתוב "ועבדו" ולא אמר "ועבד", כדי ללמד, שהעבד יעבוד אותו [את האדון] בלבד,

ולא את הבן, ולא את הבת.

נמכר לעובד כוכבים

-

מנין

שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת?

אמר חזקיה: אמר קרא

בענין הנמכר לעובד כוכבים [ויקרא כה]: "

וחשב עם קונהו

[את כסף פדיונו כשהוא בא לצאת לחרות] ".

אמר הכתוב "קונהו" ולא אמר "הקונה", כדי לומר, שצריך לחשב את כסף הפדיון עם קונהו בלבד,

ולא עם יורשי קונהו

. כי הוא יוצא לחרות במיתת האדון בחינם, ואינו צריך לפדות את עצמו בממון מידי היורשים.

ואגב שהגמרא הביאה את דרשת חזקיה "וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו", היא מביאה גם את דברי רבא -

אמר רבא

:

א.

דבר תורה

-

עובד כוכבים יורש את

ממון

אביו

.

וראיה לדבר:

שנאמר

בענין עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים: "

וחשב עם קונהו

".

אמר הכתוב "עם קונהו" -

ולא עם יורשי קונהו!

מכלל

זה אתה למד,

דאית ליה

לעובד כוכבים

יורשים

.

משמע מדברי הכתוב, שיש לאדון הנכרי יורשים היורשים את ממונו, שהרי אם אין הם יורשים כלל את ממונו, מדוע הוצרך הכתוב לומר שאין הם יורשים מאביהם הנכרי את העבד העברי?

ב.

גר

שהתגייר יורש -

את

אביו ה

עובד כוכבים

, אך דין זה

אינו מדברי תורה,

כי גר שנתגייר כקטן שנולד הוא, ואינו מתייחס לאביו,

אלא

דין זה הוא

מדברי סופרים.

ורבא מוכיח זאת מדברי המשנה [דמאי ו י]: עבודה זרה אסורה בהנאה. ואף יין נסך ותקרובת עבודה זרה אסורים בהנאה.

וכשם שעבודה זרה ויין נסך אסורים בהנאה, כך חילופיהם אסורים בהנאה.

ושנינו בענין זה במסכת דמאי [שם]:

שני אחים, שאחד מהם היה

גר, ו

האחר היה

עובד כוכבים, שירשו את אביהם

ה

עובד כוכבים,

והיה בירושה עבודה זרה ויין נסך, ומעות -

אזי לפני שהגר והעובד כוכבים חלקו את הירושה ביניהם, האח ה

גר יכול לומר ל

אחיו ה

עובד כוכבים: טול אתה עבודת כוכבים, ואני

אטול את ה

מעות

. או

טול אתה יין נסך, ואני

אטול את ה

מעות

. והמעות שביד הישראל מותרים בהנאה [ואין הן בכלל "חליפי עבודה זרה" האסורים בהנאה, ולהלן יתבאר הטעם לכך].

אך כל זה הוא רק לפני שכל אחד מן האחים נטל את חלקו.

אבל,

משבאו לרשות

ה

גר

, שכבר חילקו ביניהם את הירושה, ונפל בחלק הגר עבודה זרה ויין נסך -

אסור

לו לגר להחליפם במעות שלקח אחיו הגוי, שהרי בהחלפה זו הוא נהנה מאיסורי הנאה.

ו

הנה,

אי סלקא דעתך,

אם יעלה בדעתך שגר יורש את אביו מ

דאורייתא,

אזי יש להקשות: מדוע לפני שחלקו את הירושה, יכול הגר לומר לעובד כוכבים "טול אתה עבודת כוכבים ויין נסך, ואני אטון את המעות"?

הרי גם

כי

[כאשר]

לא באו לרשותו, כי שקיל

-

חילופי עבודת כוכבים הוא דקא שקיל!

שהרי כאשר מת אביהם הגוי, זכה כל אח בחצי מהעבודה זרה ויין הנסך, ובמחצית המעות. וכאשר הגר נוטל מן הירושה את חלקן רק במעות, הרי הוא נוטל אותם במקום העבודה זרה שנוטל אחיו הגוי, והרי זה מחליף עבודה זרה במעות!

אלא

, בהכרח, צריך לומר שגר אינו יורש את אביו הגוי אלא

מדרבנן

בלבד. וחכמים לא זיכו את הגר אלא בנכסי אביו המותרים, ולא בעבודת כוכבים ויין נסך.

ומדוע חכמים תיקנו שגר יורש את אביו הגוי?

גזירה הוא דעבוד רבנן,

תקנה עשו חכמים, משום שאם הגר לא יירש את אביו, יש חשש

שמא

הגר

יחזור לסורו

לעבודת כוכבים, כדי לרשת את אביו. שהרי הגוי כן יורש את אביו.

תניא נמי הכי,

אף מדברי הברייתא דלהלן מוכח כדברי רבא, שטעם הדבר שהגר יכול לומר לגוי "טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות", הוא משום שהגר אינו יורש את אביו הגוי אלא מדרבנן: כי הברייתא מוסיפה על דברי המשנה, ואומרת:

זה ששנינו שהגר יכול לומר לגוי "טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות",

במה דברים אמורים?

-

כשירשו

מאביהם הגוי עבודת כוכבים ומעות.

אבל כשנשתתפו

, אם הגר והגוי קנו עבודה זרה ומעות בשותפות,

אסור

לגר לומר לגוי "טול אתה עבודת כוכבים ואני אטול מעות", מפני שהוא נהנה מעבודה זרה האסורה בהנאה.

ונשאלת השאלה: מה ההבדל בין ירושה לשותפות? מדוע בירושה הגר יכול לומר "טול אתה עבודת כוכבים", ואילו בשותפות אסור?

אלא, מכאן ראיה לדברי רבא, שבירושה מותר לומר כן, מפני שמדאורייתא אין הגר יורש בנכסי אביו מאומה, וחכמים לא תקנו לו ירושה אלא בהיתר. אך טעם זה אינו בשותפות, שהרי חלק הגר שייך לו מדאורייתא, מפני שהוא קנהו.

ג.

עובד כוכבים

שאביו התגייר והוא נשאר גוי כבתחילה, ורוצה לירש

את

אביו

הגר, ו

כן, אם הוא התגייר בעצמו, ואף אביו התגייר אתו, ורוצה לירש

את

אביו

הגר

-

אינו

יורש את אביו,

לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.

מדברי תורה אינו יורש - כי משנתגייר האב, אין בנו מתייחס אחריו, שהרי האב כשהתגייר - כקטן שנולד עכשיו ללא יחוס הוא דומה.

ואם הבן התגייר, אין חשש שמא יחזור לסורו, שהרי גם גוי אינו יורש את אביו הגר. ולפיכך לא תיקנו חכמים שהגר יורש את אביו הגר.

ורבא מוכיח זאת מדברי הברייתא:

דתנן

: מי ש

לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו,

ומת הגר,

לא יחזיר לבניו,

מפני שהם אינם יורשים אותו.

ואם החזיר

לבניו -

אין רוח חכמים נוחה הימנו

.

דהיינו, הוא לא הוסיף נחת רוח לחכמים במעשיו, שאין הם מחזיקים לו טובה על כך, מפני שלא הצריכוהו לעשות כן.

ומקשינן סתירה מהמשנה על דברי הברייתא:

והתנן

, הרי שנינו בסוף מסכת שביעית: מי שלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו. ואם החזיר -

רוח חכמים נוחה הימנו!

ומתרצינן:

לא קשיא!

כאן

, הברייתא ששנינו בה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, מדובר בה במי

שהורתו ולידתו

היו

שלא בקדושה

. שאמו הרתה אותו בהיותה גויה, ואף ילדתו בלא שהיא התגיירה.