Kidushín 16b — el Talmud en español

ומנין שנאמרה לסימנים קצבה מלמטה?

דתניא

, לפי ששנינו בברייתא בענין קטן, מאימתי הבאת שתי שערות מהווה סימן לכך שהוא הגדיל:

קטן

בן תשע שנים,

בתוך השנה התשיעית לחייו,

שהביא שתי שערות,

הכל מודים ששערות אלו הן כתוצאה מ

שומא,

ואינן סימנים לגדלותו.

ואם הביאן

מ

שנעשה

בן תשע שנים ויום אחד

עד בן י"ב שנה ויום אחד,

אם הביא שתי שערות בתוך אותו הזמן,

ועודן בו

עד שנעשה בן י"ב שנה ויום אחד, ולא נשרו קודם - נחלקו תנאים בדבר:

תנא קמא סובר: מאחר שהביא את השערות לפני שנעשה בן י"ב שנים ויום אחד, הרי הן תוצאה מ

שומא

.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: הואיל והשערות נשארו בו בעודו בן י"ב שנים ויום אחד ולא נשרו, הרי הן

סימן

שנעשה גדול.

ואם הביא שערות משנעשה

בן י"ג שנה ויום אחד, דברי הכל

הרי הן

סימן

שנעשה גדול.

ובתחילת הברייתא משמע, שתנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה נחלקו דוקא כשהביא שערות בין ט' שנים לי"ב שנה ויום אחד, ועודן בו. אבל אם הביא שתי שערות משנעשה בן י"ב ויום אחד, לדברי הכל הרי הן סימן.

ואילו בסוף הברייתא שנינו שאם הביא שערות מי"ג שנה ויום אחד הרי הן סימן. ומשמע שאם הביא מבן י"ב שנה ויום אחד, אינן סימן.

נמצא שהרישא והסיפא סותרים זה לזה! בגמרא במסכת נדה [מו א] נאמרו כמה תירוצים בדבר, ואחד התירוצים: ברישא מדובר בבת, שהיא נעשית גדולה בגיל י"ב שנה ויום אחד. ואילו בסיפא מדובר בבן שנעשה גדול בגיל י"ג שנה ויום אחד.

ועל כל פנים, למדנו מדברי הברייתא שיש לסימנים קצבה מלמטה, כלומר, נערה שהביאה סימנים לפני זמנה, אינן סימנים.

ומאחר שיש לסימנים קצבה מלמטה, לפיכך שנה אותם התנא במשנתנו, אבל מיתת האב, שאין לה קצבה לא מלמטה ולא מלמעלה, לא נשנתה במשנתנו.

מתיב רב ששת

סתירה לדברי ריש לקיש, שאמר אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב:

נאמר [דברים טו יב - יד]: וכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים. ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. לא תשלחנו חינם. [אלא] הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".

ומבואר מדברי הכתוב, שעבד או אמה היוצאים כעבור שש שנים, האדון מצווה להעניק להם הענקה.

ולא נאמר בפירוש מה דינם של שאר היציאות של עבד ואמה [כגון יובל], האם גם כאשר הם יוצאים בשאר היציאות האדון מצווה להעניק להם.

ונחלקו בכך תנאים, וכך שנינו בברייתא:

אלו מעניקים להם: [א] [עבד] היוצא בשש שנים. [ב] וביובל, [ג] ובמיתת האדון, [ד] ואמה העבריה בסמנים.

[ומיתת האדון, היינו בעבד נרצע, אבל עבד עברי שאינו נרצע, אינו יוצא במיתת האדון, אלא עובד את בנו של האדון שמת].

אבל בורח ויוצא בגרעון כסף, אין מעניקים לו. אלו דברי תנא קמא.

רבי מאיר אומר: בורח אין מעניקים לו. ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו.

רבי שמעון אומר: ארבעה

בלבד

מעניקים להם.

והניחה עתה הגמרא, שרבי שמעון התכוין לארבעה שהזכיר תנא קמא: [א] שש. [ב] יובל. [ג] מיתת האדון בנרצע. [ד] סימנים בנערה.

ורבי שמעון בא לומר, שדוקא בארבעת אלו נאמרה מצות הענקה, ולא בבורח ויוצא בגרעון כסף [ושלא כדברי רבי מאיר].

ומוסיף רבי שמעון: מה שאמרתי שארבעה מעניקים להם -

שלשה

מהם שייכים

באיש, ושלשה

מהם שייכים

באשה

:

באיש שייכים שלשה: [א] שש שנים. [ב] יובל. [ג] מיתת האדון בנרצע.

ובאשה שייכים שלשה: [א] שש שנים. [ב] יובל. [ג] סימנים.

ואי אתה יכול לומר

שכל ה

ארבעה

שייכים

באחד מהם

באיש בפני עצמו, או באשה בפני עצמה,

לפי שאין

יציאה ב

סימנים באיש. ואין רציעה באשה

. ולפיכך לא יתכן לומר שמיתת האדון מוציאה בנרצעת.

והגמרא מקשה מדברי רבי שמעון, על דברי ריש לקיש, שאמר אמה העבריה יוצאת במיתת האב:

ואם איתא,

ואם דברי ריש לקיש נכונים,

ניתני נמי,

ראוי לשנות גם את

מיתת

ה

אב

, שמוציאה מרשות האדון והיא מחייבת הענקהר!

ומדוע שנינו שארבעה מעניקים להם, ולא חמשה?

וכי תימא, הכא נמי, תני ושייר,

ואם תרצה לתרץ שרבי שמעון שנה מקצת מן היציאות ושייר מקצתם, וכפי שתירצנו לעיל על משנתנו -

אי אפשר לתרץ כן! כי -

והא

, הרי

"ארבעה" קתני,

ומאחר שהתנא שונה מנין, משמע שדוקא ארבעה מעניקים להם ולא יותר!

ומוכח מכאן, שאין מיתת האב מוציאה את האמה לחרות! ולכאורה היה אפשר לתרץ, שרבי שמעון לא שנה את מיתת האב, מפני שאין לה קצבה, כשם שתירצנו לעיל שהתנא שבמשנתנו לא שנה דבר שאין לו קצבה. ו"ארבעה" שהזכיר רבי שמעון היינו ארבע יציאות שיש להם קצבה.

אך הגמרא שוללת זאת:

וכי תימא,

ואם תרצה לומר,

תנא

, רק

דבר שיש לו קצבה קתני,

ואילו

דבר שאין לו קצבה, לא קתני.

אזי נקשה על דבריך:

והא סימנין, דאין להם קצבה, וקתני!

וכי תימא, הכי נמי כדרב ספרא,

ואם תרצה לתרץ שיש לסימנים קצבה למטה, וכפי שתירץ רב ספרא לעיל [על משנתנו], אזי נקשה על דבריך:

והאיכא,

והרי בכלל ארבעת היציאות שהזכיר רבי שמעון יש גם את

מיתת

ה

אדון,

ויציאה זו היא בכלל היציאות

דאין להם קצבה, ו

בכל זאת

קתני

[שנינו זאת]!

ומתרצינן: אמנם התנא לא שנה דברים שאין להם קצבה, ואף את

מיתת האדון נמי לא קתני

[לא שנה], ואין מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות שהזכיר רבי שמעון.

ואלא,

לפי זה,

ארבעה

-

מאי ניהו?

מי הם ארבעת העבדים היוצאים בארבע יציאות נפרדות, שמעניקים להם?

אלו הם:

[א] שש

שנים.

[ב]

ויובל

שאירע בתוך שש שנים.

[ג]

ויובל של רציעה

.

כלומר עבד שעבד שש שנים שלמות, ובסיומן נרצע, והרי הוא יוצא ביובל. ויציאה זו נחשבת יציאה בפני עצמה, מלבד היובל המוציא את העבד בתוך שש שנים.

[ד]

ואמה העבריה

היוצאת

בסימנים.

ולפי זה, רבי שמעון לא שנה את מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות, מפני שאין לה קצבה.

ולכן יש לומר, שאף מיתת האב מוציאה את האמה, ובכל זאת לא שנאה רבי שמעון, הואיל ואין לה קצבה.

ומוכיחה הגמרא, שאין מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות, אלא יובל ויובל של רציעה נמנו כשתי יציאות:

הכי נמי מסתברא,

אכן מסתבר שרבי שמעון לא שנה את מיתת האדון:

דקתני סיפא

, שהרי רבי שמעון שנה בסוף דבריו:

אי אתה יכול לומר

שכל ה

ארבעה

שייכים

באחד מהם, לפי שאין

יציאה ב

סימנים

שייכת

באיש, ואין רציעה

שייכת באשה. ולפיכך לא שייכת בה היציאה שנאמרה בנרצע.

ואם איתא,

ואם נפרש שרבי שמעון מנה את מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות, נמצא שהוא החשיב את יציאת העבד ביובל בתוך שש שנות עבודתו ואת היציאה ביובל של עבד נרצע, כיציאה אחת.

[ואלו הן ארבעת היציאות: א. שנים. ב. יובל. ג. מיתת האדון, בנרצע. ד. יציאה בסימנים].

ואם כן, יש להקשות:

מדוע אמר רבי שמעון שאי אפשר לומר ארבעה באחד מהם?

והרי

באשה, מיהא, משכחת לה ארבעה!

הרי לפחות באשה שייכים ארבע יציאות, שהרי מיתת האדון מוציאה באשה אפילו כשלא נרצעה!

אלא,

שמע מינה,

יש לך ללמוד מכאן, שרבי שמעון לא מנה את מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות. אלא החשיב את היציאה של עבד עברי ביובל ואת היציאה ביובל של עבד נרצע כשתי יציאות. ויובל של רציעה אינו שייך באשה, מפני שאין רציעה באשה.

והתנא לא שנה את מיתת האדון מפני שאין לה קצבה.

ולפי זה יש לומר, שמיתת האב מוציאה באמה, וכדברי ריש לקיש, ורבי שמעון לא שנאה מפני שאין לה קצבה.

מתיב רב עמרם

סתירה לדברי ריש לקיש, מברייתא:

הרי שנינו בברייתא:

ואלו מעניקים להם: היוצא ב

שש

שנים, וביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנים.

ואם איתא,

ואם אכן מיתת האב מוציאה את האמה, וכדברי ריש לקיש,

ניתני נמי,

ראוי לשנות גם את

מיתת האב!

ומדוע היא לא נשנתה בברייתא?

ומבארת הגמרא שאין לתרץ על קושיא זו, אף אחד מן התירוצים שהוזכרו בגמרא לעיל:

א.

וכי תימא,

אם תתרץ

"תנא ושייר"

שהתנא שנה מקצת מן היציאות, ושייר מקצתם, יש לדחות את דבריך:

והא "אלו" קתני!

הרי שנינו כאן "אלו", ומשמע שהתנא מדגיש שדוקא לאלו מעניקים ולא לאחרים.

ומוכח מכאן, שאין יציאה נוספת מלבד ארבעת היציאות הללו!

ב.

וכי תימא,

ואם תתרץ שדוקא

דבר שיש לו קצבה קתני,

אבל

דבר שאין לו קצבה לא קתני,

ולפיכך לא שנינו את מיתת האב, יש לדחות את דבריך:

והא סימנין, דאין להם קצבה, וקתני!

וכי תימא, הכי נמי כדרב ספרא,

אם תרצה לתרץ גם כאן כרב ספרא דלעיל, שיש לסימנים קצבה למטה, נקשה על דבריך:

האיכא,

הרי שנינו בברייתא את

מיתת

ה

אדון,

ואין לה קצבה, ומוכח מכאן שהתנא שונה אף דבר שאין לו קצבה!

ואם כן, חוזרת הקושיא דלעיל, שלדברי ריש לקיש, הסובר שמיתת האב מוציאה באמה - מדוע לא שנינו זאת בברייתא? ומסקינן: אכן,

תיובתא דריש לקיש

-

תיובתא!

הסתירה שהבאנו מהברייתא על דברי ריש לקיש, אכן היא סתירה, ונדחו דברי ריש לקיש. אלא, מיתת האב אינה מוציאה את האמה מרשות האדון.

ומקשינן: איך אפשר לדחות את דברי ריש לקיש?

והא ריש לקיש

-

קל וחומר אמר!

הרי ריש לקיש למד את דבריו מקל וחומר: ומה סימנים, שאין מוציאים מרשות האב, מוציאים מרשות האדון. מיתת האב, שמוציאה מרשות הרב, אינו דין שתוציא מרשות האדון?!

ומתרצינן:

קל וחומר

-

פריכא

[מופרך]

הוא

.

משום דאיכא למיפרך,

יש לפרוך את הקל וחומר:

מה לסימנים

שמוציאים מרשות האדון - הרי זה משום

שנשתנה הגוף

של האמה!

תאמר במיתת אב

, שאינה מוציאה מרשות האדון, משום

שכן לא נשתנה הגוף!

והגמרא מנסה להוכיח שמיתת האב מוציאה את האמה מרשות האדון וכדעת ריש לקיש:

תני חדא

שנינו בברייתא אחת:

ענק

[הענק]

עבד עברי

, שייך

לעצמו.

ו

כמו כן

ענק

[והענק]

אמה העבריה

, שייך

לעצמה.

ותניא אידך,

ושנינו בברייתא אחרת:

ענק

הענק

אמה העבריה

בשעה שהיא יוצאת לחרות,

ו

כן,

מציאתה

שמצאה בשנות עבדותה - הרי הם שייכים

לאביה.

ואין לרבה

חלק במציאתה,

אלא

נוטל האדון מן האב

שכר בטלה בלבד

. שכר על כך שבטלה ממלאכתה בשעת הגבהת המציאה.

מכל מקום, שנינו בברייתא הזאת, שהמענק של האמה שייך לאביה.

ואילו בברייתא הקודמת שנינו שהמענק של האמה שייך לעצמה.

ואם כן, הברייתות סותרות זו לזו!

מאי לאו,

וכי לא כך צריך לתרץ:

הא,

הברייתא השניה, דברה באמה

דנפקא

[שיצאה]

בסימנים

ואביה עדיין חי, ולפיכך המענק שייך לאביה.

ו

אילו

הא,

הברייתא הראשונה, דברה באמה

דנפקא לה

[שיצאה]

במיתת האב.

והואיל והאב אינו קיים, המענק שייך לה עצמה.

ומכאן, שמיתת האב מוציאה מרשות האדון, וכדברי ריש לקיש!

ודחינן:

לא!

לעולם מיתת האב אינה מוציאה מרשות האדון.

ו

אידי ואידי דנפקא לה בסימנין

. שתי הברייתות דברו באמה שיצאה בסימנים,

ו

בכל זאת

לא קשיא,

אין להקשות סתירה בין שתי הברייתות:

הא, דאיתיה לאב

. הברייתא השניה דברה באמה שיצאה בסימנים ואביה עדיין חי.

ואילו

הא

, הברייתא הראשונה, דברה ב

דליתיה לאב,

כשהאב מת לפני שהאמה יצאה בסימנים, ומאחר שהאב אינו קיים, היא זוכה במענק.

ואגב שהבאנו את הברייתא "ענק עבד עברי לעצמו. וענק אמה העבריה לעצמה", מבארת הגמרא מה באה הברייתא להשמיענו:

בשלמא

מובן שיש חידוש בכך ש

ענק אמה

העבריה

שייך

לעצמה,

ואף על פי שאין לה אב שיטול את הענקה, בכל זאת הברייתא באה

למעוטי אחין

, לומר שאין האחים יורשים מאביהם את הזכות ליטול את הענקה. וכדלהלן:

דתניא

: נאמר [ויקרא כה] בענין עבדים כנעניים:

"והתנחלתם אותם לבניכם אח רי כם"

.

המילה "אותם" מיותרת היא, ובאה למעט -

דוקא

"אותם"

אתם מנחילים

לבניכם.

ולא

את

בנותיכם

אתם מנחילים

לבניכם.

מכאן, שאין אדם מוריש

את ה

זכות

שזכתה לו התורה ברווחים הבאים מחמת

בתו, לבנו

.

כגון: מעשה ידיה וכסף הענקה - למרות שהם שייכים לאב, בכל זאת אם מת האב אין הבנים יורשים זכות זו, אלא הרי היא של הבת עצמה.

ולפיכך מובן כי מה ששנינו "ענק אמה העבריה לעצמה", בא להשמיענו: ולא לאחים.

אלא,

אבל קשה על מה ששנינו בתחילת הברייתא

"ענק עבד עברי לעצמו"

-

פשיטא! אלא למאן!?

וכי למי הייתי יכול לתת את הענקת עבד עברי? הרי אין לאב או לאדם אחר זכות בעבד כלל!

אמר רב יוסף: יו"ד קרת קא חזינא הכא,

הריני רואה כאן שהתנא לקח את האות י' שהיא קטנה, ועשאה כאילו היא עיר גדולה. ומשל הוא זה, כלומר: התנא האריך את משנתו בלי צורך. ואכן אין חידוש בכך שהענק עבד עברי שייך לעצמו.

אביי אמר: הכי

[כך]

אמר רב ששת

: יש חידוש במה ששנינו שהענק עבד עברי לעצמו. כי

הא מני

, מי שנה ברייתא זאת? -

תוטאי הוא

ששנאה, וכדלהלן:

דתניא: תוטאי אומר

: נאמר [דברים טו] "הענק תעניק לו". המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט שדוקא

לו

מעניקים,

ולא לבעל חובו.

כגון: אם העבד חייב ממון לאדם כל שהוא, אין אומרים שבעל החוב יטול את ההענקה מן האדון עבור חובו, אלא האדון נותן את הענקה לעבד בלבד. ולפיכך שנינו בברייתא דלעיל, "ענק עבד עברי לעצמו". כלומר, דוקא לעצמו ולא לבעל חובו.

הגמרא לעיל הביאה את דברי תנא קמא רבי שמעון בענין העבדים שמעניקים להם. ועתה הגמרא מביאה את הברייתא בשלמותה, ואת מה שדנו בזה בני הישיבה:

גופא,

גוף דברי הברייתא דלעיל כך הוא:

אלו מעניקים להם

: [א] עבד

היוצא ב

שש

שנים,

[ב]

וביובל,

[ג]

ובמיתת האדון

בעבד נרצע. [ד]

ואמה העבריה בסימנין.

אבל, בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו

. אלו דברי תנא קמא.

רבי מאיר אומר: בורח

אכן

אין מעניקים לו

.

ו

אולם,

יוצא בגרעון כסף מעניקים לו.

רבי שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם

: [א] היוצא בשש שנים. [ב] היוצא ביובל שאירע בתוך שש שנים. [ג] עבד נרצע היוצא ביובל לאחר שש שנים. [ד] אמה העבריה היוצאת בסימנים. ומוסיף רבי שמעון:

שלשה

מהם שייכים

באיש

: [א] שש שנים. [ב] יובל שאירע בתוך שש. [ג] יובל המוציא את הנרצע.

ושלשה

מהם שייכים

באשה

: [א] שש שנים. [ב] יובל שאירע בתוך שש. [ג] סימנים.

ואי אתה יכול לומר

שכל ה

ארבעה

שייכים

באחד מהן,

באיש בפני עצמו, או באשה בפני עצמה,

לפי שאין

יציאה ב

סימנין

שייכת

באיש, ו

אין

רציעה

שייכת

באשה,

ולפיכך כמובן לא שייך שהיובל יוציא אותה לאחר רציעה.

הגמרא דנה בביאור דברי הברייתא.

למדנו בברייתא שלדברי תנא קמא ורבי שמעון אין מעניקים לבורח וליוצא בגרעון כסף. ואילו לרבי מאיר בורח אין מעניקים לו אבל יוצא בגרעון כסף מעניקים לו.

והוינן בה:

מנא הני מילי,

מנין למדנו זאת?

ומשנינן:

דתנו רבנן

:

נאמר [דברים טו יב - יד]: "וכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, [אלא] הענק תעניק לו". וגו'.

למדנו מדברי הכתוב שעבד או אמה היוצאים כעבור שש שנים, האדון מצווה להעניק להם הענקה.

ושנינו על כך בברייתא:

יכול לא יהו מעניקים אלא ל

עבד ה

יוצא בשש

, שבו דבר הכתוב.

מנין

ידעו חכמים

לרבות

אף

יוצא ביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנין

, שאף להם מעניקים?

תלמוד לומר

, לכך נאמר בכתוב:

"תשלחנו

חפשי מעמך,

וכי תשלחנו"

. לא היה צריך לכתוב "תשלחנו" אלא פעם אחת. ולמה נכתב פעמיים? לרבות את שאר צורות השילוחין, שאף בהם מעניקים לעבד.

ומאחר שהכתוב ריבה אף את שאר צורות השילוחין, אם כן

יכול שאני מרבה

בכלל זה אף את ה

בורח ו

ה

יוצא בגרעון כסף,

שאף להם מעניקים.

תלמוד לומר,

לכך נאמר [שם]:

"וכי תשלחנו חפשי מעמך"

. המילה 'מעמך' מיותרת, ובאה למעט, שהכתוב מדבר דוקא ב

מי ששילוחו מעמך

, מדעתך.

יצא

ה

בורח ו

ה

יוצא בגרעון כסף

, שהכתוב לא דיבר בהם, משום

ש

הם בגדר

אין שילוחו

מעמך,

מדעתך, שהרי השחרור בא על ידי מעשה העבד עצמו. ולפיכך אין מעניקים להם.

רבי מאיר אומר

: אמנם

בורח אין מעניקין לו,

משום

דאין שילוחו מעמך

אלא בעל כרחך.

אבל יוצא בגרעון כסף

מעניקים לו, מפני

ששילוחו מעמך

.

כלומר, מצוה על האדון לקבל את הגרעון מן העבד ולשלחו.

ועל כל פנים, לדברי הכל, בורח - אין מעניקים לו.

ותמהינן: הרי

בורח

-

השלמה בעי!

בורח אינו יוצא לחרות על ידי בריחתו, אלא עליו להשלים את שש שנות עבדותו, ולפני שהשלים בודאי מובן מאליו שאין ראוי להעניק לו, שהרי עדיין לא יצא לחרות.

ובהכרח, שהכתוב מדבר לאחר השלמתו, כשהוא יוצא בשש שנים כשאר עבדים, ואם כן ראוי להעניק לו כדין היוצא בשש!

והגמרא מבארת מנין פשוט לנו שהבורח חייב להשלים את שש שנות עבדותו:

דתניא: מנין לבורח שחייב להשלים?

תלמוד לומר

[שמות כא] בענין עבד עברי:

"שש שנים יעבד".

וזה לא עבד שש שנים.