Kidushín 13b — el Talmud en español

ומתרצינן:

מי כתיב

"

ופרצו

", וכי כתוב "ופרצו" בתוספת ו' החיבור?!

והרי אם כוונת הכתוב לומר שכל העבירות הללו הן קבוצת עבירות אחת, היה ראוי לומר "ופרצו" בתוספת האות ו', כדי לחבר אותה לשאר העבירות! ואילו בפסוק "

פרצו

" בלבד

כתיב!

ומשמע ש"פרצו" היא עבירה שנענשים עליה בפני עצמה, גם אם לא עברו על שאר העבירות.

ג.

הדור יתבי וקאמרי

, אחר כך ישבו תלמידי רב אסי ואמרו שמועה נוספת ששמעו מפיו.

בענין

הא דתנן

במסכת קינין [סוף פרק ב]:

אשה שילדה, צריכה להביא לטהרתה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת.

ואם אין ידה משגת לכך, מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת.

ושנינו בענין זה:

האשה

היולדת

שהביאה חטאתה

והקריבה הכהן,

ומתה

היולדת לפני שהספיקה להביא את עולתה -

יביאו

ה

יורשין

את

עולתה.

ו

אמר רב יהודה אמר שמואל: ו

דין זה

הוא

דוקא כ

שהפרישתה

לעולה

מחיים

, כשהאשה הפרישה את עולתה בעודה חיה.

אבל

אם

לא הפרישתה מחיים, לא

חייבים היורשים להביא מנכסיה שירשו ממנה קרבן עולה, מפני שלא השתעבדו נכסיה של האשה לכך.

כלומר, התנא שאמר "יביאו יורשים עולתה", לא התכוון לומר שהנכסים של האשה משועבדים לכך, וכופין את היורשים להפריש עולה. אלא, התנא השמיענו שכאשר היולדת עצמה כבר הפרישה את העולה, כיון שהיא כבר קדושה, אזי על היורשים להביא אותה להקריבה, למרות שהיולדת מתה.

נחלקו אמוראים אם "שעבודא דאורייתא" או "שעבודא לאו דאורייתא" -

חכמים סוברים שנכסיו של האדם משתעבדים כדי לפרוע את חובו אפילו לאחר מותו, כאשר נכסיו עוברים לרשות היורשים.

ויש לדון מהו שורש שעבוד זה: יש אומרים: "שעבודא - דאורייתא". כלומר, התורה היא ששיעבדה את נכסיו של האדם עבור חובותיו, משום שנכסיו של האדם "ערבים" לכך שיפרע את חובו. וכשם שהערב חייב לשלם את החוב אם הלוה לא ישלם, כך גם נכסי הלוה משעובדים לפרעון החוב, באם הלוה ימות ולא ישלם.

ויש אומרים: "שעבודא - לאו דאורייתא". כלומר, התורה לא שעבדה את נכסי הלוה למלוה, אלא הלוה עצמו הוא המשעבד את נכסיו בכך שכותב למלוה בשטר "נכסי אחראין לך". וההבדל בין שני השיטות הללו, הוא לענין מלוה על פה: לדעת האומרים שיעבודא דאורייתא הוא, שהתורה היא ששיעבדה את נכסי הלוה - אין הבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה, והשעבוד חל בשניהם על הנכסים בשווה.

ואילו לדעת האומרים שיעבודא לאו דאורייתא הוא, שהאדם הוא המשעבד את נכסיו בשטר, הרי במלוה על פה, שלא כתב הלוה למלוה שיעבוד על נכסיו, לא השתעבדו הנכסים, שהרי לא כתב לו "נכסי אחראין לך".

ועתה נחזור לדברי שמואל, שאמר: יולדת שהביאה חטאתה ומתה, אין היורשים חייבים להביא את עולתה, אלא אם כן היא עצמה הפרישתה בחייה.

ודברי שמואל אינם לפי דעת האומרים שיעבודא דאורייתא. שהרי יולדת חייבת להביא עולה דבר תורה, ואם נאמר שיעבודא דאורייתא הוא, הרי אף על פי שהיולדת לא כתבה על כך שטר, בכל זאת נכסיה משתעבדים לכך, כשם שנכסי אדם ערבים לכל חובותיו [בין מלוה בשטר ובין מלוה על פה]. וכופים את היורשים להביא את עולתה מנכסיה.

והואיל ושמואל אמר שאם היולדת לא הפרישה את עולתה מחיים, אין אנחנו כופין את היורשים להביאה -

אלמא,

אנו לומדים מכאן, ש

קסבר

שמואל:

שעבודא

-

לאו דאורייתא

הוא! אלא, רק אדם ששיעבד את נכסיו בשטר, נכסיו משועבדים. אבל היולדת, שלא שעבדה את נכסיה בשטר, אין נכסיה משתעבדים להבאת קרבן עולתה, ואי אפשר לכוף את היורשים לפרוע את חיוב עולתה.

ו

אמר

על כך

רב אסי

: כך

אמר רבי יוחנן: אף על גב ש

היולדת

לא הפרישה

עולתה

מחיים

נשתעבדו נכסיה, וכופין את היורשים להביא את עולתה מהנכסים שירשו ממנה.

אלמא,

אנו לומדים מכאן שרבי יוחנן

קסבר

שיעבודא הוה דאורייתא,

ולפיכך נכסי האשה משועבדים, למרות שאין כאן שטר, והאשה בעצמה לא שיעבדה את נכסיה.

ותמהינן: מדוע הוצרכו שמואל ורבי יוחנן לחלוק בביאור המשנה "האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה"? והרי מחלוקתם תלויה בשאלה אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא,

והא פליגי בה חדא זימנא,

כבר נחלקו שמואל ורבי יוחנן האם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא -

דרב ושמואל דאמרי תרוייהו

[שניהם אומרים]: אדם החייב מעות לחבירו ומת, או שמכר את נכסיו ואין לו דמים לפרוע את חובו, אזי אם היתה זו

מלוה על פה, אינה גובה

המלוה מקרקעות הלוה,

לא מן היורשים

[אם מת הלוה]

ולא מן הלקוחות

[באם הלוה מכר את נכסיו], מפני ששעבודא לאו דאורייתא.

ולפיכך דוקא מלוה בשטר הנכסים משועבדים על ידי שהלוה עצמו שיעבד את נכסיו, אבל במלוה על פה לא השתעבדו הנכסים, ואין היורשים או הלקוחות חייבים לפרוע את החוב מהקרקעות שהיו בעבר של הלוה.

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו

[שניהם אומרים]:

מלוה על פה גובה בין מן

היורשין בין מן הלקוחות,

מפני ששעבודא דאורייתא. היינו, שהתורה היא ששיעבדה את קרקעות הלוה, ולפיכך אין הבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה, ולעולם נכסי הלוה משתעבדים לפרעון חובו. ואפילו אם מכרן לאחרים או הורישן לבניו לא פקע מהן השעבוד, והמלוה גובה את חובו מהן.

ואם כן קשה: מאחר שכבר למדנו ששמואל ורבי יוחנן נחלקו אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא, מדוע הוצרכו לחזור ולחלוק גם בענין יולדת אם כופין את היורשים להפריש עולה מנכסיה? והרי זה תלוי בשאלה אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא!

ומתרצינן:

צריכא

, יש צורך להשמיענו את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן בשני המקומות!

דאי איתמר בהא,

מפני שאם היתה מחלוקתם נאמרת רק במלוה על פה, הייתי אומר, שדוקא

בהך

[בזו]

קאמר שמואל

שאינה גובה מן היורשים ומן הלקוחות,

משום דלא מלוה כתובה בתורה היא,

שאין החוב הזה חל עליו על ידי שהתורה הטילה עליו חיוב, אלא הוא חייב את עצמו על ידי שלוה ממון מחברו, ולפיכך אין זה חוב חמור כל כך, והתורה לא שיעבדה את נכסיו.

אבל בהך,

בחיוב היולדת שהתורה היא שהטילה עליה חוב להביא קרבן ומצות המלך היא,

אימא,

הייתי אומר, ששמואל

מודה להו לרבי יוחנן ולריש לקיש

שחיוב זה חמור הוא, וחל מחמתו שעבוד על הנכסים.

ואי אשמעינן בהא

, אם היו משמיעים לנו את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן רק בענין היולדת, הייתי אומר, שדוקא

בהא

, ביולדת,

קאמר רבי יוחנן

שחל שעבוד על הנכסים להבאת קרבן עולתה אפילו שלא נכתב השעבוד הזה בשטר, משום

דמלוה

ה

כתובה בתורה

-

ככתובה בשטר דמיא

.

כיון שחיוב זה [הנקרא "מלוה" בלשון מושאלת] הוא חיוב האמור בתורה, הרי הוא חמור כדין מלוה בשטר, ולכן חל בו שעבוד על הנכסים.

אבל בהך

, במלוה על פה שאינה כתובה בתורה,

אימא,

הייתי אומר, שרבי יוחנן

מודה ליה לשמואל

שאין הנכסים משתעבדים.

לפיכך

צריכא

, יש צורך להשמיענו את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן בשני המקומות.

ורב פפא מכריע להלכה בין דברי רב ושמואל לדברי רבי יוחנן וריש לקיש:

אמר רב פפא: הילכתא: מלוה על פה

-

גובה מן היורשין

, אם מת הלוה.

ו

אולם אם הלוה מכר את נכסיו -

אינו גובה מן הלקוחות.

ורב פפא מבאר את טעם דבריו:

גובה מן היורשין

כי

שיעבודא דאורייתא

הוא. כדעת רבי יוחנן וריש לקיש, ולפיכך אף במלוה בעל פה, שלא בשטר, חל שעבוד על הנכסים.

ו

בכל זאת

אינו גובה מן הלקוחות

משום תקנת הלקוחות, שיש לחוש שמא הלקוחות לא ידעו שהקרקע משועבדת, מאחר

ד

מלוה על פה

לית לה קלא,

אין הקול יוצא עליה, ואם המלוה יגבה מהם את הקרקע, נמצא שהם הפסידו שלא באשמתם.

ולכן תיקנו חכמים שאין המלוה גובה את חובו מן הלקוחות אלא במלוה בשטר, שיש עליה קול, והיה ראוי ללקוחות לברר אם יש שעבוד על הקרקע לפני קנייתם.

שנינו במשנה [לעיל ב א]:

וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל.

ודנה עתה הגמרא מנין למדנו זאת:

והוינן בה:

בשלמא

, שפיר קונה את עצמה ב

גט

, כי דבר זה נלמד מהכתוב,

דכתיב

[דברים כד]: "

וכתב לה ספר כריתות

, ושלחה מביתו".

אלא

[אבל]

מיתת הבעל

-

מנלן?

מנין למדנו שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל?

ומתרצינן:

סברא הוא!

הוא

[הבעל]

אסרה

בכך שהיא היתה קנויה לו.

ו

ממילא,

הוא שרתה

, כשאינו בעולם, היא נפטרה הימנו, שהרי בו היתה קשורה, ושוב אינה קשורה בו, ומותרת מכאן ואילך להנשא לאחר.

ודחינן:

והא

בענין איסור

עריות,

מצינו שיש עריות האסורות על ידי קידושין, כגון אשת אביו, או כלתו, או אשת אחי אביו, שכל אלו אסורות עליו על ידי שהתקדשו לבעליהן,

ד

הבעל הוא

דאסר להו, ו

בכל זאת כאשר הוא מת -

לא שרי להו

במיתתו. אין הוא מתירן במיתתו להנשא לקרוביו, אלא הן אסורות על קרוביו לעולם!

ואם כן, מצינו שהבעל יכול לגרום המשך האיסור באשתו גם לאחר מותו!

אלא

, יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל ממקום אחר:

מדאמר רחמנא: יבמה שאין לה בנים אסורה

להנשא לאדם זר. שנאמר [דברים כה]: "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. [אלא] יבמה יבוא עליה" -

משמע: הא

אם

יש לה

לאשת המת

בנים,

הרי היא

מותרת

להנשא לאדם זר. ומוכח מכאן שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל, להיות מותרת להנשא לאדם אחר.

ודחינן:

ודילמא,

שמא מיתת הבעל אינה מתרת אותה לאדם זר. וכוונת הכתוב בפרשת יבום היא לומר חילוק אחר בין אשת המת שיש לה בנים לאין לה בנים, ונאמר שכך אמר הכתוב:

אם

אין לה בנים

-

אסורה

היבמה

לעלמא

[לאחרים] שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר",

ושריא

[ומותרת]

ליבם

, שנאמר "יבמה יבוא עליה".

ו

אולם, אם מת הבעל ו

יש לה בנים

-

לכולי עלמא נמי אסורה

. שהיות ומיתת הבעל אינה מתרת, ולא נאמרה בה מצות יבום כי יש לבעלה המת בנים, הרי זו אסורה על כל העולם ללא יוצא מן הכלל!

ומכח קושיה זאת חוזרת בה הגמרא מלימוד זה, ומביאה לימוד אחר:

אלא

, יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל ממקום אחר:

מדאמר רחמנא

ש

אלמנה לכהן גדול

אסורה

משמע,

הא לכהן הדיוט

או לישראל היא

שריא

[מותרת], מפני שהיא קנתה את עצמה במיתת בעלה!

כי אם תאמר שאלמנה אסורה אפילו לישראל, מדוע הוצרך הכתוב לאסור אלמנה לכהן גדול? וכי היה דינו קל יותר משאר ישראל?!

ודחינן:

ודילמא

, שמא אין האשה קונה את עצמה במיתת הבעל, ואלמנה אסורה על כל ישראל. וזה שהוצרך הכתוב לאסור אלמנה לכהן גדול, הוא כדי לומר לך -

אלמנה אסורה

לכהן גדול ב

איסור

לאו,

שנאמר [ויקרא כא]: "אלמנה - לא יקח".

אבל לכולי עלמא

אינה אסורה בלאו אלא

ב

"

עשה

". ואיסור עשה קל יותר מאיסור לאו.

והיכן נאמר שאלמנה אסורה לישראל בעשה?

נאמר [דברים כד]: "וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו, ויצאה והיתה לאיש אחר". ויש לנו לדייק מכאן, כי דוקא אשה זו שהבעל שלח אותה מביתו בגט מותרת להנשא לאחר. אבל אשה אחרת שלא השתלחה בגט [אלא מת הבעל], אסורה להנשא לאחר.

ו"לאו הבא מכלל עשה", איסור עשה הוא [שיש לדייק אותו ממשמעות פסוק שנאמר בלשון עשה, ואינו חמור כלאו, אלא רק כעשה בלבד].

ומכאן שאלמנה אסורה לישראל באיסור עשה.

ומתרצת הגמרא שלא יתכן שאלמנה אסורה לישראל באיסור עשה:

האי

"

עשה

" -

מאי עבידתיה!?

איך יתכן לומר שיש באלמנה איסור עשה להנשא לאחר, ואילו איסור לאו וכרת של אשת איש פקע ממנה?

והרי יש לטעון ממה נפשך:

אי דאהניא מיתת הבעל

, אם תאמר שמיתת הבעל מועילה להפקיע את קנין האישות שביניהם, ולכן במיתתו ירד ממנה איסור הלאו והכרת של אשת איש, אם כן

תישתרי לגמרי!

צריך להיות שהאשה תהיה מותרת להנשא לאחר לגמרי, ואפילו איסור עשה לא יהיה בה, שהרי פקע קשר האישות שביניהם!

אי,

ואם תאמר שהפסוק "ושלחה מביתו" מגלה לנו

דלא אהניא מיתת הבעל,

שמיתת הבעל אינה מועילה להפקיע את קשר האישות שביניהם, אם כן,

תוקמה במילתא קמייתא!

יש להעמידה באיסור שהיה בה לפני מות בעלה, שהיא אסורה באיסור לאו וכרת.

ואם כן, אי אפשר לומר שיש באלמנה איסור "עשה" גרידא להנשא לאדם אחר.

וחוזרת השאלה: למה הוצרך הכתוב לאסור אלמנה לכהן גדול? הרי גם בישראל יש איסור לאו!

אלא בהכרח, אשת איש קונה את עצמה במיתת הבעל. והרי היא מותרת לישראל ולכהן הדיוט. ואינה אסורה אלא לכהן גדול בלבד.

והגמרא דוחה זאת:

ותמהינן:

אלמה לא!?

למה לא יתכן לומר שאלמנה אסורה לישראל באיסור עשה?

וכי לא ראוי לומר שמיתת הבעל

אפיקתה מ

חיוב

מיתה, ואוקימתא על עשה

. והיינו, שהוציאה מיתת הבעל את האשה מהאיסור החמור של אשת איש בחיי הבעל שיש בו חיוב מיתה, והעמידה אותה על מדרגת איסור קלה, של איסור עשה בלבד?!

והרי מצאנו כיוצא בזה במקום אחר:

מידי דהוה, אפסולי המוקדשין

, כשם שמצאנו לענין "פסולי המוקדשין", שהם בהמות קדשים שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה:

דמעיקרא,

מתחילה לפני שפדו אותם,

אית בהו

[יש בהם] דין

מעילה

,

ואסירי בגיזה ועבודה

.

ואילו כאשר

פרקינהו

, כאשר פדו אותם מקדושתם, אזי

מעילה לית בהו,

אין בהם עוד איסור מעילה, ומותרים באכילה לכל אדם. ובכל זאת

בגיזה ועבודה

-

אסירי

[ומקור האיסור מבואר ברש"י].

ומוכח מכאן, שהפדיון מפקיע רק חלק מחומרות ההקדש.

ואם כן, גם בענין אשת איש, אפשר לומר כיוצא בזה, שמיתת הבעל מפקיעה מן האשה רק את חומר האיסור של לאו ומיתה, אך עדיין היא אסורה באיסור עשה!

[ואילו אלמנה לכהן גדול אסורה באיסור לאו!]. ומכח קושיה זו, מביאה הגמרא מקור אחר להיתר האשה במיתת בעלה -

אלא

יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל ממקום אחר:

מדאמר קרא

[דברים כ]: "ומי האיש אשר ארש אשה [בקידושין] ולא לקחה [בנישואין], ילך [מן המלחמה] וישוב לביתו,

פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה".

ומוכח מכאן שאם הבעל מת במלחמה, רשאי אדם אחר לקחת את אשתו. ולמדנו שהאשה קנתה את עצמה במיתת הבעל.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי

בקושיא:

אימא,

אמור:

מאן

"

אחר

", מי הוא אותו "אחר" שהפסוק אמר שיקחנה?

יבם!

[שהרי היבם בודאי מותר באשת אחיו המת, כמובא בגמרא לעיל], אבל שאר האנשים אסורים באלמנה באיסור עשה!

אמר רב אשי: שתי תשובות בדבר

:

א.

חדא

[תשובה ראשונה]:

דיבם לא אקרי "אחר".

ואם כן, יש ללמוד מהפסוק "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", שאלמנה מותרת לגמרי לישראל ולכהן הדיוט.

ב.

ועוד,

יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל מפסוק אחר:

נאמר [דברים כד] בענין בעל שגירש את אשתו והלכה והתקדשה לאחר: "

ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות

ושלחה מביתו,

או כי ימות האיש האחרון

אשר לקחה לו לאשה [אזי], לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה".

ו

בפסוק זה

איתקש

[הוקשה]

מיתה

לגירושין,

ששניהם מפקיעים מן האשה את איסורה בשוה:

מה גירושין

-

שריא וגומרת

. כשם שגירושין מתירין את האשה לגמרי, ואפילו איסור עשה אין בה -

אף מיתה, שריא,

מתירה,

וגומרת

את ההיתר לגמרי, שאפילו איסור עשה אין בה.

שנינו במשנה [לעיל ב א]:

והיבמה נקנית בבי אה.

והוינן בה:

בביאה

-

מנלן?

מנין למדנו שהיבמה נקנית בביאה?

ומשנינן: למדנו זאת מד

אמר קרא

[דברים כה]:

"

יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה

".