Kidushín 11b — el Talmud en español

והגמרא מביאה עתה כמה דוגמאות של כסף שהוזכר בתורה, ומוכח לכאורה שכוונת התורה לממון ולא למטבע כסף:

[א] בפרשת שומרים [שמות כב ו - ח] נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש. ונקרב בעל הבית אל האלהים [אל הדיינים להשבע]. על כל דבר פשע, 'אשר יאמר כי הוא זה', עד האלהים [הדיינים] יבוא דבר שניהם".

ומה היא כוונת הכתוב "אשר יאמר כי הוא זה"? דרשו חכמים שכוונת הכתוב לומר שהנתבע מודה במקצת, וכך אמר הכתוב: "אשר יאמר" הנתבע, "כי הוא", מה שתבעת ממני [מנה], הוא רק "זה" [חמישים].

ומכאן מוכח שמודה במקצת הטענה, חייב שבועה. ושבועה זו נקראת "שבועת הדיינים".

ושנינו בענין זה [שבועות לח ב]: "שבועת הדיינין: הטענה [של התובע, צריכה להיות על] שתי מעות כסף, וההודאה [של הנתבע צריכה להיות] בשוה פרוטה". אבל בפחות מהשיעורים הללו אין חיוב שבועה. והגמרא מקשה ממשנה זו על רב אסי, האומר כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי -

והרי טענה

, שאדם טוען את חבירו, והנתבע הודה לו במקצת, והרי הוא חייב עליה שבועה,

דכתיב

באותה פרשה: "

כי יתן איש על רעהו כסף או כלים לשמור

".

ותנן

[שבועות לח ב]:

שבועת הדיינין: הטענה

-

שתי

מעות

כסף

.

וההודאה

במקצת -

שוה פרוטה.

ויש לשאול: מנין למדו חכמים שהטענה היא שתי כסף? ובהכרח צריך לומר, שכאשר הכתוב אמר "כסף", אין כוונתו לכסף דוקא, אלא לממון.

ומאחר שלא פירש כמה ממון, הרי הדבר תלוי בדעתם של חכמים, מפני שהכתוב מסרו בידם, לקבוע שיעור כהבנתם. ולא היה נראה לחכמים להשביע את הנתבע על פחות משתי מעות כסף. (367א')

ולדברי רב אסי, שאמר כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי, קשה: אמנם מעה היא המטבע הקטן ביותר שבכסף צורי, אבל מנין לתנא ששיעור הטענה בשתי מעות כסף, ולא במעה אחת? ומתרצינן: אמנם כסף שנאמר בתורה הוא כסף צורי. אך

התם

, הטעם לכך שהטענה היא שתי כסף ולא אחד, היינו משום שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים". ודרש רבא במסכת שבועות [לט ב]: "כסף"

דומיא ד"כלים"

יש להשוות את כסף לכלים לענין שני דברים:

האחד,

מה

"

כלים

" הם

שנים

-

אף כסף

הוא

שנים,

שתי מטבעות כסף.

והשני,

ומה

"

כסף

" הוא

דבר חשוב,

שתי כסף -

אף כלים

צריכים להיות

דבר חשוב

, השוים שתי כסף.

זאת, שלא כדברי האומר במסכת שבועות [מ ב]: טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב.

ומדברי הפסוק יש ללמוד שלא כדבריו, שהרי המחטים אינן שוות שתי כסף.

על כל פנים, למדנו מדברי רבא, שיש להשוות כסף לכלים. ולכן צריך שתהא הטענה בשתי כסף ולא באחד. [ב] הגמרא מביאה את דין פדיון מעשר שני, שלכאורה מוכח משם שכסף האמור בתורה היינו ממון, ולא כסף צורי:

פירות מעשר שני נאכלים בירושלים.

מי שנמצא מחוץ לירושלים ואינו רוצה להעלות את פירות המעשר לירושלים, יכול לפדותם ולהעלות את דמיהם לירושלים. ולקנות בהם פירות ולאכלם שם. שנאמר [דברים יד]: "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו".

והגמרא מוכיחה מכאן שכסף האמור בתורה הוא ממון ולא כסף דוקא. וכדלהלן:

ומקשינן:

והרי מעשר

שני,

דכתיב

[דברים יד]:

"וצרת הכסף בידך"

, ומכאן שפודים מעשר שני

ב

"

כסף

".

ו

בכל זאת

תנן

[מעשר שני ב ט]:

הפורט סלע ממעות

[מפרוטות]

מעשר שני

נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד יעשה זאת.

ומשמע, שמתחילה היו לאדם פרוטות של פדיון מעשר שני.

וקשה: הרי לדברי רב אסי כסף שנאמר בתורה בפדיון מעשר שני הוא דוקא כסף, ולא פרוטות של נחושת. וכיצד יתכן שיהיו בידי האדם פרוטות נחושת של פדיון מעשר שני?

ומוכח מכאן ש"כסף" האמור בתורה היינו ממון, ולאו דוקא כסף צורי! ומתרצינן: היה ראוי לכתוב לומר

כסף,

אך נאמר

הכסף

, בתוספת ה' הידיעה, הכתוב

ריבה

אף פרוטות של נחושת לפדיון מעשר שני.

[ג] הגמרא מביאה את דין פדיון הקדש.

ומוכח משם שכסף האמור בתורה הוא ממון ולא כסף צורי: ומקשינן:

והרי

פדיון

הקדש, דכתיב

"

ונתן הכסף וקם לו

",

ואמר שמואל: הקדש,

ואפילו אם הוא

שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה,

הרי זה

מחולל

בדיעבד, ואף על פי שחילל אותו על פחות מדמיו.

ועל כל פנים, מוכח מדברי שמואל שאפשר לחלל את ההקדש על שוה פרוטה.

ומכאן, שכסף המוזכר בתורה היינו ממון ולא כסף ממש! וזה שלא כדברי רב אסי, האומר שכסף האמור בתורה הוא כסף צורי!

ומתרצינן:

התם נמי,

גם שם התרבה בכתוב אף שוה פרוטה, משום ש"

כסף כסף

"

יליף

ממעשר

. לומדים ממעשר, כשם שהכסף המוזכר במעשר הוא אפילו שוה פרוטה, כך גם כסף המוזכר בהקדש היינו אפילו שוה פרוטה.

ואולם בשאר מקומות שנאמר בתורה "כסף", היינו כסף צורי, ואין למדים ממעשר שני אלא כסף של פדיון הקדש, שהוא דומה לפדיון מעשר שני, בכך ששניהם הם כספי פדיון.

[ד] ומקשינן:

והרי קידושי אשה, דכתיב

בהם [דברים כד]:

"כי יקח איש אשה ובעלה", וגמר,

ולמדים את פירוש הכתוב בגזירה שוה,

"קיחה" "קיחה" משדה עפרון,

שנאמר שם [בראשית כג]: "נתתי כסף השדה קח ממני".

ו

בכל זאת

תנן

במשנתנו: "בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר. ו

בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה

פרוטה". והלכה כבית הלל. ומכאן שלמרות שנאמר בקידושין כסף, אין צריך כסף צורי, אלא אפילו פרוטת נחושת בכלל זה!

וכי

נימא

[וכי נאמר] ש

רב אסי דאמר

שכסף האמור בתורה הוא כסף צורי, סובר

כבית שמאי

האומרים שכסף קידושין הוא דינר ושוה דינר?!

ומכח קושיא זו הגמרא מוכיחה, שאכן כסף שנאמר בתורה, משמעותו היא ממון, ולא כסף צורי, ולפיכך אף פרוטה במשמע. וכדברי בית הלל. ובעל כרחך אף רב אסי מודה לזה.

ו

אלא אי איתמר,

אבל אם אכן נאמר בבית המדרש בשם רב אסי, דין בענין כסף האמור בתורה שהוא כסף צורי, צריך לומר ש

הכי איתמר

כך נאמר:

אמר רב יהודה: אמר רב אסי: כל כסף "קצוב" האמור בתורה,

כל מקום שהוזכרה בתורה קיצבה בענין כסף, כגון "חמישים כסף", או "מאה כסף", אותה קיצבה היא לפי ערך

כסף צורי.

ו

אילו קיצבה

של דבריהם

היא ב

כסף מדינה.

אבל, בכל מקום שנאמר בתורה כסף סתם, כגון: בטענה, ובמעשר, ובהקדש, ובקידושין - כוונת התורה לממון ולא לכסף צורי. ומקשינן: מאחר שאמרנו שרב אסי דיבר רק על כסף הקצוב בתורה, ולא על כסף סתם, אם כן קשה:

מאי קא משמע לן?

מה השמיענו רב אסי? הרי

תנינא,

שנינו זאת במשנה מפורשת במסכת בכורות [מט ב]:

חמש סלעים של

פדיון ה

בן, שלשים

שקלים

של עבד

,

חמשים

שקלים

של

אונס ושל מפתה, מאה

שקלים

של מוציא שם רע

-

כולם בשקל הקודש,

שהוא 1/25

במנה צורי.

ואם כן, מדוע רב אסי הוצרך להשמיענו דבר ששנינו בפירוש במשנה?

ומתרצינן: אמנם את מה שאמר רב אסי שכסף האמור בתורה היינו כסף צורי אפשר לדעת מתוך דברי המשנה בבכורות.

אבל, סוף דברי רב אסי: "

ושל דבריהם

היינו

כסף מדינה

" -

איצטריכא ליה,

יש צורך להשמיענו דבר זה, משום

דלא תנן,

שלא שנינו דין זה בשום משנה.

והיכן מצינו כסף קצוב של דבריהם?

כגון זה:

דתנן

[בבא קמא צ א ועוד]:

התוקע לחבירו

באזנו, אמרו חכמים ש

נותן לו סלע,

שזהו דמי הבושת לאדם בינוני.

ו

רב אסי בא להשמיענו, ש

לא תימא

[שלא תאמר],

מאי סלע?

-

ארבע זוזי

. סלע צורי, שהוא שוה ארבעה זוזים.

אלא, מאי סלע?

-

פלגא דזוזי

, חצי זוז, שהוא שמינית שבסלע צורי.

שהסלע הצורי הוא ארבעה זוזים. והיינו סלע מדינה.

משום

דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא

"

איסתירא

". מפני שאנשים עשויים לקרוא לחצי זוז "איסתירא", דהיינו סלע.

עד כאן הגמרא הביאה את הדיון שדנו בדברי רב אסי שאמר: "כל כסף האמור בתורה - כסף צורי".

ודיון זה הובא בגמרא בדרך אגב, מפני שרב יוסף הסביר על ידי דברי רב אסי את דעת בית שמאי שהאשה מתקדשת בדינר.

ועכשיו הגמרא חוזרת לבאר את דברי בית שמאי: עד כה הובאו שני טעמים לדברי בית שמאי, ועכשיו הגמרא מביאה שני טעמים נוספים לדבר:

[ג]

רבי שמעון בן לקיש אומר: טעמייהו דבית שמאי

הוא

כד

ברי

חזקיה

להלן [יד ב]:

שנינו להלן [יד ב]: עבד עברי קונה את עצמו בגרעון כסף. כאשר העבד בא לפדות את עצמו, האדון מגרע לו מכסף הקניה לפי השנים שעבד בהן, בהתאם לדמי מקנתו. ועל ידי הפדיון בדמים הללו העבד קונה את עצמו ויוצא לחירות.

ומנין למדנו זאת? -

אמר חזקיה

[להלן טז א]:

דאמר קרא

, נאמר בענין האמה העבריה [שמות כא]: "

והפדה

", ולא נאמר "ונפדית".

ומהלשון "והפדה" משמע, שהאדון יפדה אותה. וכיצד יתכן שהאדון עצמו יפדה אותה? אלא,

מלמד

הכתוב, שהאדון מסייע לה בפדיונה, בכך ש

מגרעת מפדיונה

, ועל ידי כך היא

יוצאה

לחירות [ועבד עברי הוקש לאמה עבריה].

וריש לקיש סובר שצריך שכסף הקניה של העבד או האמה יהיה בשיעור כזה שאפשר לקיים בו "גרעון כסף".

ולפיכך אמר ריש לקיש:

אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר,

אם תאמר שקנין כסף נעשה על ידי שהאדון נתן לה דינר, אכן אפשר לקיים בזה גרעון כסף, ו

היינו, דמגרעה ואזלא עד פרוטה

.

אלא,

אבל,

אי

אמרת

דיהב לה פרוטה, מאי מגרעה?

איך האדון יכול לגרע מפדיונה? הרי פחות משוה פרוטה אינו ממון, ובהכרח, אם היא באה לפדות את עצמה, היא צריכה לשלם פרוטה שלמה, שהיא ממון.

ומכאן שקנין כסף באמה אינו נעשה בפרוטה. ולהלן אומר ריש לקיש שלדעת בית שמאי לומדים את דין כסף קידושין מכסף קנית האמה. ועוד לפני שהגמרא מביאה את סיום דברי ריש לקיש, מיד תמהינן: מנין למד ריש לקיש שאין קנין כסף מועיל באמה אלא רק אם יוכל להתקיים בו דין גרעון כסף?

ודלמא הכי קאמר רחמנא,

שמא כך אמר הכתוב:

היכא דיהב לה דינר,

במקרה שהאדון קנה אותה בדינר, אזי

תיגרע

פדיונה

עד פרוטה

.

ואילו

היכא דיהב לה פרוטה

-

לא תיגרע כלל,

אלא אם באה לפדות את עצמה תשלם פרוטה שלמה!