Kidushín 10a — el Talmud en español

אמר

תירץ

רבי זירא

תירוץ:

אמנם לענין נערה המאורסה, אין הבדל בין בעילת הבעל לבעילת אחר. אבל יש הבדל ביניהם לענין נערה שאינה מאורסה -

האונס או המפתה נערה בתולה, משלם קנס חמישים שקלים לאביה. ודין זה נאמר בנערה בתולה בלבד, ולא בבעולה.

ו

מודה רבי לענין קנס, ד

עשרה אנשים שבאו על בתולה שלא כדרכה, דין כל אחד מהם הוא כדין הבא על הבתולה, ו

כולהו משלמי,

וכולם משלמים קנס [וטעם הדבר יבואר בסמוך].

ולפיכך נאמר "בעולת בעל", לומר, שכאשר יש לה בעל, היא נעשית "בעולה" על ידו אף אם בא עליה בעלה ביאה שלא כדרכה. אבל בביאה על ידי אחר, בעודה פנויה, אינה נעשית בעולה אלא רק בביאה כדרכה. ומקשינן:

מאי שנא מקטלא,

מדוע דין הקנס על ביאה בנערה שאינה מאורסה, הוא שונה מדין עונש המיתה על ביאה בנערה המאורסה?

כלומר, מנין לנו שדברי הכתוב "בעולת בעל", שאפילו בביאה שלא כדרכה היא נעשית "בעולה", מתייחסים רק לגבי עונש המיתה בלבד, ואינם מתייחסים גם לענין הקנס?

ומתרצינן:

שאני התם,

דין מיתה שונה הוא, משום

דאמר קרא

בענין העונש של האונס נערה בתולה מאורסה [דברים כב, כה כו]:

"ומת האיש אשר שכב עמה, לבדו

. ולנערה לא תעשה דבר".

המילה "לבדו" מיותרת היא, שהרי נאמר בהמשך "ולנערה לא תעשה דבר". ומכאן למד רבי, שרק אדם אחד שבא על נערה בתולה מאורסה נסקל, ולא יותר.

ומכאן, שאם אחד בא עליה בהיותה מאורסה, אפילו שלא כדרכה, והתחייב עונש סקילה, הרי מכאן ואילך היא נחשבת "בעולה", והבא עליה נהרג בחנק.

אך רק לגבי עונש מיתה גילתה התורה במיעוט מיוחד, "לבדו", שאפילו בביאה שלא כדרכה היא נעשית בעולה, ומעתה אין חייבים עליה סקילה אלא חנק. אך לגבי קנס בפנויה, גם אחר שבא עליה אדם ביאה שלא כדרכה היא עדיין נחשבת בתולה.

ומקשינן על רבנן, החולקים על רבי, וסוברים שאפילו לענין עונש מיתה בסקילה אין הנערה נעשית בעולה על ידי ביאה שלא כדרכה, על ידי אחר:

ורבנן, האי

"

לבדו

" -

מאי עבדי ליה,

מה דרשו ממנו?

ומתרצינן:

מבעי להו לכדתניא,

הפסוק נצרך כדי להשמיענו את הדין המובא בברייתא דלהלן:

נאמר [דברים כב כב] בענין אדם שבא על אשת איש

"ומתו גם שניהם"

.

ופסוק זה מלמד שאין הם נהרגים

עד שיהיו

שניהם

שוין כאחד

. שיהיו שניהם בני עונשין, הראויים להענש במיתה. אבל גדול הבא על הקטנה פטור, כיון שהקטנה פטורה, אלו

דברי רבי יאשיה.

אבל

רבי יונתן אומר

: נאמר בענין האונס את הנערה המאורסה:

"ומת האיש אשר שכב עמה לבדו"

.

המילה "לבדו" מלמדת שאפילו כאשר היא קטנה ואינה ראויה לחיוב עונשין, בכל זאת מת האיש הבא עליה, לבדו.

ורבנן, שנחלקו על רבי, סוברים כרבי יונתן, שהמילה "לבדו" באה ללמד שאף גדול הבא על קטנה המאורסה נסקל. ולפיכך המילה "לבדו", אינה נדרשת למעט מעונש סקילה את הבא על הנערה שנבעלה שלא כדרכה.

עד כאן הגמרא עסקה בבירור הדרשות לדעת רבי, שלמד את דין קדושי ביאה מ"ובעלה".

ועתה הגמרא חוזרת לדון בדברי רבי יוחנן, לעיל, שלמד את דין קידושי ביאה מהכתוב "בעולת בעל".

הרי רבי דורש מהכתוב "בעולת בעל", שרק הבעל עושה אותה בעולה אפילו אם בא עליה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה. אבל רבי יוחנן דורש את הכתוב הזה ללמד על קידושי ביאה.

ואם כן יש לדון:

ורבי יוחנן, האי סברא

-

מנא ליה!?

מנין נלמד, לדעת רבי יוחנן, שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ולא אחר?

ומתרצינן: אף על פי שרבי יוחנן דרש את הכתוב "בעולת בעל", ללמד על קידושי ביאה, עדיין יש ללמוד ממנו ענין זה, באמצעות דרשה נוספת -

שהרי

אם כן,

אם אכן הכתוב בא רק כדי ללמד על קידושי ביאה,

נכתוב קרא

, היה ראוי לכתוב לומר "

בעולת איש

"!

מאי

, מדוע נקט הכתוב בלשונו "

בעולת בעל"?

לומר, שדוקא על ידי הבעל היא נעשית בעולה בביאה שלא כדרכה, ולא על ידי אחר.

ו

שמע מינה תרתי.

יש לנו ללמוד מדברי הכתוב את שתי ההלכות: א. קידושי ביאה. ב. הבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ולא אחר.

ועתה הגמרא מסתפקת במי שמקדש אשה בביאה, באיזה שלב של הביאה הוא קונה אותה לאשה:

איבעיא להו

, הסתפקו בבית המדרש: האם

תחילת ביאה קונה

באירוסין,

או סוף ביאה קונה?

ויש

נפקא מינה

בשאלה זו, לענין שתי אפשרויות: האחת,

כגון שהערה בה

, שעשה בה רק תחילת ביאה,

ו

תוך כדי ביאה היא

פשטה ידה, וקבלה קידושין מ

אדם

אחר

, לפני שהספיק לגמור את ביאתו בה.

אם תחילת ביאה קונה, הרי היא מקודשת למקדש בביאה, לפי שקידושיו חלו תחלה, ואין מעשה הקידושין לשני כלום. אבל אם נאמר שרק גמר ביאה קונה, אזי היא מקודשת לשני, שהרי קידושיו חלו לפני גמר ביאה של הראשון.

אי נמי

, האפשרות השניה היא,

ל

ענין

כהן גדול, דקא קני בתולה בביאה

.

היות ונאמר בתורה בענין נישואי כהן גדול [ויקרא כא יד]: "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". מלמד הכתוב שאשה בעולה אסור לו לכהן גדול לקחתה לאשה, ואפילו אם בעל אותה הכהן הגדול בעצמו לפני הקידושין, אסור לו לקחתה לאשה.

אולם, הכהן הגדול מותר לו לשאת אותה ולבוא עליה אפילו לאחר שנבעלה לו, אם הבעילה הראשונה היתה אחר הקידושין.

ומעתה יש להסתפק, האם מותר לכהן גדול לקדש אשה בביאה: אם תחילת ביאה קונה, מותר לו לקדש אשה בתולה בביאה, שהרי מתחילת הביאה היא מתקדשת, ומיד היא אשתו, ומותר לו להמשיך בביאה, כי שוב אינה נאסרת עליו מצד "בעולת עצמו", שהרי באותה השעה שהוא בא עליה, מיד היא נעשית אשתו, ובאותה שעה היא היתה בתולה.

אבל, אם נאמר שרק סוף ביאה קונה, אסור לו לקדש בביאה. כי כבר משעת ההעראה נושרים בתוליה, והיא נעשית בעולה בלי שתעשה לאשתו. ולכן, אסור לו לסיים את ביאתו, ולקדשה בסוף הביאה, שהרי בשעה שהוא מקדשה, בסוף הביאה, היא כבר אסורה עליו משום "בעולת עצמו".

ולכן יש להסתפק:

מאי

, אימתי האשה נקנית לבעלה אם מקדשה בקידושי ביאה, בתחילת הביאה או בסופה?

אמר אמימר משמיה דרבא: כל הבועל

אשה -

דעתו על גמר ביאה

.

לפיכך גמר ביאה קונה, ולא תחילתה.

ולפי זה, אם קבלה קדושין מאדם אחר אחרי העראה, הרי היא מקודשת לשני.

וכמו כן, כהן גדול אסור לו לקדש אשה בביאה, מאחר שההעראה, גם כשהיא נעשית לשם קידושין, אינה קונה. וכשמקדשה בשעה שהוא גומר ביאתו, הרי היא כבר "בעולת עצמו" מחמת ההעראה, שהשיר בתוליה. ונמצא שבסוף הביאה, היא אסורה עליו.

ומביאה הגמרא ספק נוסף בענין קידושי ביאה:

איבעיא להו

, הסתפקו בבית המדרש, בענין המקדש אשה בביאה:

האם

ביאה

זו, שהיא קנין קידושין באמצעות מעשה אישות [ואין היא קנין רגיל בכסף או בשטר], אף

נישואין

היא

עושה,

שהיא גם משמשת במקום החופה הנעשית אחר קידושי כסף או שטר.

או

קנין

אירוסין

בלבד היא

עושה

, כמו קנין כסף וכשטר?

ויש

נפקא מינה

משאלה זו לכמה עניינים:

[א]

ליורשה.

כי רק לאחר הנישואין יורש הבעל את אשתו הנשואה כשמתה, אך אינו יורש את הארוסה.

[ב]

וליטמא לה

. כהן שאשתו מתה, אם היא היתה אשתו מן הנשואין מותר להטמא לה, ואם היתה ארוסתו בלבד, אסור לו להטמאות לה.

[ג]

ולהפר נדריה

. אחר האירוסין אבי הנערה והארוס מפירין את נדריה יחד. ואילו לאחר הנישואין הבעל מפר את נדריה לבדו.

אי אמרת

ביאה גם

נשואין עושה,

אזי אם מתה, הבעל

יורשה, ומיטמא לה

אם הוא כהן,

ומיפר

את

נדריה

בלא האב.

ואי אמרת

ביאה רק

אירוסין עושה,

אם מתה בלא נישואין

אינו יורשה, ואינו מיטמא לה

אם הוא כהן,

ואינו מפר את נדריה

בחייה בלא אביה.

ולכן יש לשאול:

מאי?

מה עושה הביאה, אירוסין בלבד או גם נישואין?

אמר אביי: תא שמע

, בוא ושמע ראיה ממשנה, שביאה עושה אירוסין בלבד:

לפי ששנינו במשנה [כתובות מו ב]:

האב זכאי בבתו

, בעודה קטנה או נערה,

בקדושיה

.

שבידו לקדשה

בכסף

, ויהיה הכסף שלו.

ובידו לקדשה אף

בשטר

.

ו

בידו למסור אותה לקידושין

בביאה

, אפילו בעל כרחה.

וזכאי

האב

במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.

ו

אם התארסה, אך עדיין לא נישאה, ולא בגרה, אזי אם רצה הארוס לגרשה, האב

מקבל את גיטה.

אך יש הגבלה בזכויותיו של האב בבתו.

ו

לכן, אם הבת ירשה קרקעות מאב אמה, הם שלה לחלוטין, והאב

אינו אוכל

אפילו את

פירות

הקרקע

בחייה

, למרות שהיא ברשותו, ואין היא דומה לאשה נשואה, שפירות רכושה שייכים לבעלה.

ורק אם היא מתה הבת בחיי אביה, יורש האב ממנה את הקרקעות.

ואם

נישאת

הבת -

יתר עליו

[על האב]

הבעל,

שהוא זוכה בכל הזכויות שיש לאב, אך יש לו זכות נוספת,

ש

אם ירשה אשתו קרקע, הבעל

אוכל פירות

שגדלו שם משנשאת,

בחייה

.

וכל שכן לאחר מותה, שאז הוא יורש את הקרקע עצמה, והיא שלו, ופשוט שהוא אוכל את הפירות מהקרקע שלו.

עד כאן דברי המשנה במסכת כתובות [מו ב]

ומדברי המשנה הללו, יש ללמוד שביאה עושה קידושין בלבד, ולא נישואין.

שהרי

קתני

בתחלת המשנה קידושי

ביאה

.

ו

אחר כך

קתני נשאת

. משמע שקידושי ביאה שהוזכרו לעיל אינם מקנים לבעל את זכות אכילת הפירות, אלא אם כן נישאת לו. ומכאן שביאה עושה אירוסין בלבד.

ודוחה הגמרא את ראיית אביי: יתכן שביאה עושה אף נישואין.

ו

כי קתני

"

נישאת

" -

אשארא

.

מה ששנינו "ואם נישאת", ומשמע שצריך נישואין אחרים, מלבד הקידושין הראשונים, מתייחס רק לקידושי כסף ושטר. אבל לעולם בקידושי ביאה אין צורך בנישואין אחרים, והביאה עצמה עושה גם את חופת הנישואין.

וחוזרת השאלה: האם ביאה עושה אירוסין בלבד, או אף נישואין?

אמר רבא: תא שמע

, בוא ושמע ראיה ממשנה אחרת, שביאה עושה אירוסין בלבד.

לפי ששנינו במסכת נדה [מד ב]: תינוקת עד גיל שלש, אין ביאתה נחשבת ביאה כלל, ומי שבא עליה נחשב כ"נותן אצבע בעין". אבל, משנעשתה

בת שלש שנים ויום אחד,

ביאתה נקראת ביאה.

ולפיכך, הרי היא

מתקדשת בביאה

, מדעת האב.

ו

כן,

אם

מת בעלה, ו

בא עליה

ה

יבם

[אחי בעלה],

קנאה

בביאה.

ו

כן, אם קיבל אביה קידושין עבורה, מעתה כל האנשים האחרים הבאים עליה

חייבים

מיתה

משום אשת איש.

ו

כן, אם היתה נדה, ובא עליה אדם בנדתה, הרי היא

מטמאה את בועלה

כדין טומאת בועל נדה, שיש בו טומאה יתירה יותר מהנוגע בה.

שהנוגע בנדה טמא רק יום אחד, וטומאתו היא טומאה קלה, שאינו מטמא אדם וכלים. ואילו הבועל את הנדה טמא שבעת ימים, שנאמר [ויקרא טו]: "ואם שכוב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים".

וטומאתו חמורה עד כדי כך, שיש כח בטומאתו -