Ketubot 84b — el Talmud en español

ו

מקשינן, וכי לדעת

רבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל?

והלא שנינו לעיל (דף פ ב) לגבי שומרת יבם, שאם קדמה היא ותפסה מטלטלין זכתה בהן, אע"פ שמטלטלין לא משתעבדי לכתובה. אלמא מועילה תפיסה. ולא מסתבר לומר שהמשנה לעיל סתמה את דבריה שלא כרבי עקיבא .

ומשנינן:

אמר רבא אמר רב נחמן

-

והוא שתפס מחיים.

כלומר - מה שמועילה תפיסה, היינו דוקא היכא שתפסה בחיי הבעל , ואז אינה נחשבת כבאה להפרע מנכסי יתומים שלא תפרע אלא בשבועה, ולכן מודה רבי עקיבא שמועילה תפיסתה, כיון שאין כאן שבועה.

אבל במשנתינו שעוסקת כשתפסו לאחר מיתה, בהא סבר רבי עקיבא שלא מועילה תפיסתם, כיון שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה.

וחוזרת הגמרא לבאר את דברי רבי טרפון, שאם הניח פירות תלושים כל הקודם בהם זכה.

והוינן בה:

ולרבי טרפון, דמנחי היכא?

היכן היו מונחים אותם הפירות בשעת מיתתו, שלא זכו בהם היורשים, ואמר רבי טרפון שכל הקודם זוכה בהם ?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו

-

והוא שצבורין ומונחין

אותם הפירות

ברשות הרבים.

אבל

אם היו מונחים

בסימטא

[קרן זוית בצידי רשות הרבים, שכל הרוצה לדבר בנחת פונה לשם],

לא.

כיון שקרן זוית אינו מקום הפקר, זכו בהן היורשים מיד בשעת מיתת אביהם, והמחזיק בו שם כמחזיק בביתם .

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו

-

אפילו

אם היו מונחים

בסימטא

מועילה תפיסה. כיון שלמעשה עדיין אינם ברשות היורשים ממש.

מעשה היה שתפס בעל חוב מפירות תלושים שהניח להם אביהם, ו

דון דייני כרבי טרפון,

שהועילה תפיסתו,

ואהדריה ריש לקיש לעובדא מינייהו.

החזיר את הדין, כיון שסבר - הלכה כרבי עקיבא, שזכו בהן היורשים .

אמר ליה רבי יוחנן

לריש לקיש -

עשית

את דברי רבי עקיבא

כשל תורה,

שהחזרת את הדין להיות כדבריו?!

די לנו במה שהלכה כמותו לכתחילה, אבל אחר שנפסק הדין אין לחזור.

והוינן בה -

לימא בהא קמיפלגי

רבי יוחנן וריש לקיש,

דמר

[היינו ריש לקיש]

סבר

דיין ש

טעה בדבר משנה,

ופסק שלא כהלכה,

חוזר. ומר

[היינו רבי יוחנן]

סבר

דיין ש

טעה בדבר משנה, אינו חוזר.

ודחינן:

לא! דכולי עלמא

סברי שדיין ש

טעה בדבר משנה, חוזר.

והכא, בהא קמיפלגי: מר

[היינו רבי יוחנן]

סבר

-

הלכה כרבי עקיבא מחבירו,

[היינו רק היכא שחולק על חבירו],

ולא מרבו.

וכיון שרבי טרפון רבו היה, הלכה כרבי טרפון .

ומר

[היינו ריש לקיש]

סבר

-

הלכה

כרבי עקיבא

אפילו מרבו,

ולכן החזיר ריש לקיש את הדין להיות כרבי עקיבא.

ואיבעית אימא

-

דכולי עלמא

סברי,

הלכה כרבי עקיבא

רק

מחבירו, ולא מרבו.

והכא, בהא קמיפלגי: מר

[היינו רבי יוחנן]

סבר

-

רבי טרפון רבו הוה.

ואם כן ההלכה כרבי טרפון.

ומר

[היינו ריש לקיש]

סבר

רבי טרפון

חבירו הוה,

ואם כן ההלכה כרבי עקיבא.

ואיבעית אימא

-

דכולי עלמא

סברי שרבי טרפון

חבירו הוה.

והכא, בהא קמיפלגי: מר

[היינו ריש לקיש]

סבר

-

"הלכה" איתמר.

כלומר, מקובלנו שהלכה כרבי עקיבא מחברו. ואם טעה הדיין ופסק כרבי טרפון, דינו כטעה בדבר משנה וחוזר.

ומר

[היינו רבי יוחנן]

סבר

-

"מטין" איתמר.

כלומר, מקובלנו רק שמטים את ההלכה להיות כדברי רבי עקיבא, אבל אם כבר נפסק הדין כר"ט אינו חוזר.

קריביה

[קרוביו]

דר' יוחנן

היו נושים בפלוני, ומת, ו

תפוס

הנושים

פרה דיתמי

שהייתה

מ

ונחת ב

סימטא,

בפרעון חובם.

אתו

באו לדון -

לקמיה דר' יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה!

וכשיטתו לעיל, שבדיעבד אם נפסק הדין כרבי טרפון אין מוציאים מיד התופס. וכאן, כיון שכבר תפסוה חשיב כדיעבד, ואין מוציאים מידם. תוספות.

אתו לקמיה דרבי שמעון בן לקיש, אמר להו: זילו אהדור!

כדעת רבי עקיבא, שלא מועילה תפיסה אחר מיתה.

חזרו ו

אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה? שכנגדי

[היינו אדם השקול כמוני]

חלוק עלי,

ומבטל אני את דעתי מפניו. הרי שחזר בו רבי יוחנן והודה לדברי ריש לקיש. (עפ"י התוספות רי"ד).

מעשה שהיה ב

ההוא בקרא דיתמי,

[רועה בהמות של יתומים]

דתפסי

בעלי חובות

תורא

[שור]

מיניה.

בעל חוב אמר

-

מחיים תפיסנא ליה.

כלומר, תפסתיו בחובי עוד בחיי האב.

ו

ה

בקרא אמר

-

לאחר מיתה תפסיה.

ולא מועילה תפיסתו, אפילו לדעת רבי טרפון, כיון שכבר היה ברשות היתומים.

אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה

רב נחמן לרועה: האם

אית לך סהדי

דתפסיה

?

אמר ליה

הרועה:

לאו.

אמר ליה

רב נחמן:

מגו

דיכול

הבעל חוב

למימר, "לקוח הוא בידי!",

מכיון שאין לנו עדות שבא השור לידו בגזלנות,

יכול נמי למימר, "מחיים תפיסנא ליה"

.

ומקשינן:

וה

רי

אמר ריש לקיש: הגודרות

[היינו בעלי חיים שדרכם ללכת ממקום למקום, ונקראו גודרות מלשון "גדרות צאן". רש"י.]

אין להן חזקה.

ואם תפסם אחד, ויש לחברו עדים שהיו שלו בעבר, אין התופס נאמן לומר לקוחים הם בידי, כיון שיש לחוש - שמא הלכו מעצמם ובאו אליו. עד שיביא עדים או שטר על המכירה.

ואם כן אף בנידון דידן, אין הבעל חוב יכול לומר "לקוחים הם בידי", ושוב אין לו מיגו להאמן בטענת "מחיים תפיסנא ליה"?

ומשנינן:

שאני תורא, דמסירה לרועה.

ואינם הולכים מעצמם ממקום למקום. ואם נמצאו בידו ודאי קנאם, כיון ש"אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן" .

דבי נשיאה, תפוס אמתא דיתמי מסימטא.

[אנשי בית הנשיא, תפסו שפחה של יתומים מסימטא בעבור חוב אבי היתומים].

יתיב ר' אבהו, ור' חנינא בר פפי, ור' יצחק נפחא, ויתיב רבי אבא גבייהו.

ודנו במקרה זה.

אמר להו

ר' אבהו לבי נשיאה:

שפיר תפסיתוה.

כדעת רבי טרפון, שתפיסה לאחר מיתה מועילה.

אמר להו ר' אבא

: וכי

משום דבי נשיאה נינהו, מחנפיתו להו?!

[וכי משום שמבית הנשיא הם, מתחנפים להם לפסוק שלא כהלכה?!]

והא דון דייני כר' טרפון, ואהדריה ריש לקיש עובדא מינייהו.

כדלעיל. ואם כן הלכה כרבי עקיבא שלא מועילה תפיסה אחר מיתה .

וכן היה מעשה, באדם ששמו

יימר בר חשו, הוה מסיק

[נושה]

ביה זוזי בההוא גברא.

שכיב,

[נפטר אותו אדם]

ושביק ארבא.

[השאיר אחריו ספינה בנהר].

אמר ליה

יימר

לשלוחיה: זיל, תפסה ניהליה!

[לך ותתפסנה עבורי].

אזל

השליח, ו

תפסה.

פגעו ביה

[פגשוהו, את השליח]

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע.

שהיו אף הם נושים באותו אדם.

אמרו ליה: את, תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים,

כיון שעל ידי תפיסתך יגרע חלקנו.

ואמר רבי יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים

-