Ketubot 76b — el Talmud en español

אילימא "כלה בבית אביה"

אם נאמר שסבר שמואל כדברי רבי אלעזר הנזכרים לעיל, ("תברא מי ששנה זו לא שנה זו"), שרישא דמתניתין כרבי יהושע, ולעולם על האב להביא ראיה כדי להוציא ממון מחזקת הבעל, - ואפילו אם נמצאת הריעותא אחר הנישואין, ואיכא למימר "כאן נמצא כאן היה" - כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ומכאן הוכיח שמואל - שגם בנידון דידן אף על פי שנמצאת הריעותא ברשות בעל הפרה, כיון שנמצא החמור מת אחרי שנעשה כבר הקנין, מכל מקום כיון שבעל החמור בא להחזיק בפרת חבירו עליו הראיה.

ומקשינן:

מי דמי?!

הלא אין ראיה משם.

כיון ד

התם

[במשנה, שעל האב להביא ראיה כדי להוציא כתובה מהבעל],

מייתי אב

ראיה ומפיק,

[ראיית האב נדרשת כדי להוציא ממון מחזקת הבעל],

אבל

הכא

[בדינו של שמואל, שכבר תפס בעל החמור את הפרה]

מייתי בעל החמור ראיה ומוקים

[ראייתו נדרשת כדי להחזיק את הפרה ברשותו]! והאיך הוכיח שמואל את דינו מהמשנה ?

אלא

אמר רב אבא,

המקור לדברי שמואל הוא מהסיפא, העוסקת ב

כלה בבית חמיה

[כשנכנסה לרשות הבעל], וכדברי רבי אלעזר, שהסיפא כדעת רבן גמליאל, ולעולם על הבעל להביא ראיה, אפילו אם נמצאו המומין ברשות האב.

ואף על פי שהבעל מוחזק גמור, ועוד, שנמצאו המומין ברשות האב - עליו הראיה.

וכל שכן בנידון דידן, שבעל החמור אינו מוחזק לגמרי בפרה, שהרי יש ספק על עצם הקנין, ולכן סבר שמואל שעליו הראיה.

ו

דחינן:

אכתי לא דמי!

[עדיין יש לחלק].

התם

[במשנה, כשיש מול חזקת הממון של הבעל את חזקת הגוף של האשה],

בעל מייתי ראיה ומרע ליה לחזקיה דאב

[לכן מוטלת הראיה על הבעל, כדי להרע את חזקת הגוף של האשה], אך

הכא,

[שחזקת הגוף מסייעת לבעל החמור, לומר שמת אחר הקנין]

בעל החמור מייתי ראיה ומוקים חזקיה בידיה?!

[האם מוטלת חובת הראיה על בעל החמור כדי לקיים את חזקת הגוף?!].

אלא,

אמר רב נחמן בר יצחק

: ראייתו של שמואל מהרישא, העוסקת ב

כלה בבית אביה,

ולעולם על האב להביא ראיה, כרבי יהושע,

ו

מה שהקשינו לעיל, שאין להביא ראיה משם, כיון שהאב בא להוציא ממון מהבעל ולכן עליו להביא ראיה,

אינה קושיא! כיון שעל ידי הראיה (שחלו הקידושין) בא גם כן

ל

החזיק ממון - את כסף ה

קידושין

שקיבלה מהבעל. ובכל זאת אינו נאמן בלא ראיה.

ומכאן הוכיח שמואל - שאף בעל החמור צריך להביא ראיה כדי להחזיק את הפרה ברשותו .

ולא תימא

[ואל תאמר שהראיה רק]

אליבא דמאן דאמר קדושין לאו לטיבועין ניתנו

[כלומר, שהאשה צריכה להחזיר את כסף הקידושין במקרה שהתבטלו הקידושין], ועל כן על האב להביא ראיה כדי להחזיק את כסף הקידושין בידיו.

אלא אפילו למאן דאמר קדושין לטיבועין ניתנו, הני מילי קידושי ודאי,

[שודאי נתקדשה, ולא התבטלו הקידושין אלא מחמת סיבה צדדית], רק אז סבר שאינה מחזירה את כסף הקידושין.

אבל קידושי טעות,

ודאי שצריכה להחזיר את הכסף. ורק

אי מייתי

האב

ראיה

שחלו הקידושין,

אין!

[אכן אינו מחזיר את הכסף]. ו

אי לא, לא!

ומקשה הגמרא לדברי שמואל:

מיתיבי,

שנינו בחולין, גבי דיני טריפות:

"מחט שנמצאת בעובי

בית הכוסות,

[מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס, הקרוי בית הכוסות, שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו כפלי בשר עבים, ונמצאת מחט טחובה באותו עובי], אם היתה תחובה רק

מצד אחד,

ולא היה הנקב מפולש,

כשרה. משני צדדין, טריפה.

וגם כשנקבה המחט משני צדדין, עדיין יש לראות - אם

נמצא עליה

[על המחט]

קורט דם, בידוע שהוא לפני שחיטה

וטריפה.

ברם אם

לא נמצא עליה קורט דם, בידוע שהוא לאחר שחיטה

וכשרה .

ואם מכר את הבהמה לטבח, ושחטה הטבח ונמצאת טריפה, יש להסתפק שמא היתה טריפה כבר קודם המכירה, והמקח טעות, ויחזיר המוכר לטבח את דמי הבהמה.

או דילמא נטרפה רק אחרי המכירה, וברשות הטבח נטרפה.

אם

הוגלד פי המכה, בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה

נטרפה. ואם היה המכר יום או יומים לפני השחיטה - בידוע שהמקח טעות.

אך אם

לא הוגלד פי המכה,

ספק הוא, ו

המוציא מחבירו עליו הראיה".

ו

משמע, ד

אי יהיב טבח דמי, בעי לאיתויי ראיה ומפיק

[אם שילם הטבח, עליו להביא ראיה כדי להוציא את הממון מהמוכר], ואפילו שיש ספק על עצם הגעת הממון ליד המוכר, וחזקת מרא קמא מסייעת לטבח.

ו

מקשינן, לדעת שמואל, שהמחליף פרה בחמור, ויש ספק מתי מת החמור, על בעל החמור להביא ראיה, ולכאורה מקרה זה מקביל לנידון דידן, ובעל החמור כמוכר הפרה.

ואם כן, בנידון דידן,

אמאי

על הטבח להביא ראיה כדי להוציא ממון,

בעל בהמה לייתי ראיה ונוקים

[הלא חובת הראיה מוטלת על המוכר, כמו שמוטל על בעל החמור]!?

אלא שמא תאמר, לעולם על המוכר להביא ראיה, כשמואל. והברייתא עוסקת

בדלא יהיב טבחא דמי,

ולכן נקטה לשון "המוציא מחבירו", שהוא המוכר. אך באמת גם אם הוא המחזיק עליו הראיה.

אי אפשר לומר כך, כי

מאי פסקא

[וכי דבר פסוק הוא שלעולם המוכר נותן את הפרה בלא מעות, ומדוע נקט התנא בלשון "המוציא" על המוכר, והרי יתכן שיתעורר ספק אחר ששילם]!?

אלא, כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל

[אל תאזינו למה שאמר אחי יהודה בשם שמואל, שעל בעל החמור להביא ראיה]!

הכי אמר שמואל: כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה,

ועל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו [שהרי נמצא החמור מת אחר משיכת הפרה] להביא ראיה .

ותנא תונא כלה.

וראיה לכך, ממתניתין דמומי כלה, וכדברי רבא, שאמר לעיל - "כאן נמצאו וכאן היו", והכא נמי כל מקום שנולד הספק, תלינן ששם נוצר, ועליו הראיה.

מיתיבי, "מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות

-

ה

מוציא מחבירו עליו הראיה

",

ו

משמע, ד

אי דלא יהיב טבח דמי, בעל בהמה בעי לאיתויי ראיה ומפיק

[על בעל הבהמה להביא ראיה כדי להוציא ממון מהטבח].

ואמאי,

הלא

ספיקא ברשות טבח איתייליד,

שנמצאת טריפה אחר הקנין!?

ומשנינן - לעולם על הטבח להביא ראיה. והברייתא עוסקת במקרה

דיהיב טבח דמי,

ולכן נקטה לשון "המוציא".

ו

אם תאמר -

מאי פסקא?

מדוע נקט התנא בפשטות שהטבח הוא המוציא, הלא שייך מקרה שיהיה הוא המחזיק, כגון אם לא שילם למוכר?

ומשנינן -

סתמא דמילתא, כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהיב איניש חיותא

[דרך העולם, שאין המוכר נותן את הבהמה לפני ששילם לו הלוקח].

במשנה מבוארת דעת רבנן -

"וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר,

אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון", ואפילו אם נמצאו המומין ועודה בבית אביה, חייב הבעל לתת לה כתובה, כיון שודאי ראה את המומין והתפייס.