Ketubot 66a — el Talmud en español

דמעשה ידיה היא,

והיה מקום לומר שגם מעשי ידיה העודפים על חיובה שייכים לבעל [בדומה למעשה ידיה שהיא חייבת לעשות לבעלה, שהם שייכים לבעל תחת מזונותיה], ובכל זאת

אמר רבי עקיבא

שנוטלת את מעשה ידיה העודפים

לעצמה.

מציאתה,

שאינה בכלל "מעשה ידיה, " האם

לא כל שכן

הוא, שנוטלת אותה לעצמה!?

ומצינו שאמר רבי עקיבא שהעדפה של מעשה ידי האשה שייכת לה עצמה -

דתנן

במסכת נדרים [פה א]: האשה שאמרה לבעלה

'קונם שאני עושה לפיך'

[שהדירה את בעלה מהנאת מעשה ידיה],

אינו צריך

הבעל

להפר

את נדרה, כיון שהנדר לא חל כלל, היות ואין בכחה של האשה לאסור דבר שאינו שלה.

רבי עקיבא אומר: יפר!

כי

שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו

[שיש לחשוש שמא תעשה מעשה ידים יותר ממה שהיא מחויבת לעשות לבעלה, ואותה העדפה שייכת לה, וחל עליה הנדר. ולכן יפר, כדי שיוכל להנות מההעדפה, אם תרצה להנותו].

ומבואר, שסובר רבי עקיבא שההעדפה שייכת לה. ואם כן, כל שכן שמציאתה שייכת לה, ולא יתכן לשנות בברייתא שלפי רבי עקיבא זוכה הבעל במציאת האשה.

ומכח קושיה זו יש לשנות את הברייתא בצורה אחרת.

אלא, איפוך

[נהפוך את שיטות התנאים בברייתא], וכך נשנה בה:

מציאת האשה, לבעלה. רבי עקיבא אומר: לעצמה.

ומקשה הגמרא:

והא כי אתא רבין

[מארץ ישראל לבבל, הביא משם מימרא, שכך]

אמר רבי יוחנן: בהעדפה שלא על ידי הדחק

[שלא היתה צריכה לדחוק את עצמה כדי להעדיף] -

כולי עלמא לא פליגי,

אלא גם רבי עקיבא מודה,

דבעל הוי,

שהיא שייכת לבעל.

כי פליגי, בהעדפה שעל ידי הדחק

[שדחקה את עצמה כדי להעדיף ].

תנא קמא, סבר

הרי היא

לבעלה.

ורבי עקיבא סבר

הרי היא

לעצמה.

והבינה הגמרא, שמציאתה נחשבת כהעדפה שלא על ידי הדחק. ואם כך קשה, מדוע סובר רבי עקיבא שהיא לעצמה!?

אמר רב פפא, מציאתה

-

כהעדפה שעל ידי הדחק דמי.

כיון שרוב מציאות יש טורח למוצאן, כגון דגים שנשארו ביבשה, או צבי שבור . ולכן, אף מציאה תלויה ב

פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן.

בעי רב פפא

: אם

עשתה לו,

האשה לבעלה,

שתים

מלאכות

בבת אחת

[כגון שהיתה שומרת קישואים, ובאותה שעה היא גם טוותה פשתן, והעדיפה על שיעור חיובה לעשות לבעלה],

מהו?

האם נחשב הדבר כ"העדפה שעל ידי הדחק", שנחלקו בה חכמים ורבי עקיבא, או לא?

בעי רבינא

: אם עשתה האשה לבעלה

שלש או ארבע

מלאכות

בבת אחת

[כגון - שהיתה שומרת קישואים, ובעת ובעונה אחת היתה גם טווה פשתן, ומלמדת שיר לנשים בשכר, ומחממת ביצים בחיקה],

מהו?

האם נחשב הדבר כהעדפה על ידי הדחק, או שלא על ידי הדחק?

ומסקינן:

תיקו

שנינו במשנה:

בושתה ופגמה

שלה. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבסתר, לה שני חלקים ולו אחד. ובזמן שבגלוי, לו שני חלקים ולה אחד.

ומבואר בדעת רבי יהודה בן בתירא, שהיות ויש בושה גם לבעל, הרי הוא חולק עמה בתשלומי הבושת, על אף שלא נעשה מעשה הביוש בגופו של הבעל אלא באשתו.

מתקיף לה רבא בר רב חנן

לדינו של רבי יהודה בן בתירא:

אלא מעתה,

אם

בייש

אדם את

סוסתו של חבירו,

האם

הכי נמי

נאמר

דבעי למיתן ליה,

לשלם לו דמי

בושת?!

כלומר - כיון ששנינו לדעת רבי יהודה בן בתירא, שחייב אדם לשלם תשלומי בושת לכל מי שנתבייש כתוצאה ממעשהו, אם כן, גם כאשר יבייש אדם את סוסת חבירו, וכתוצאה מכך תגרם בושה לבעליה, צריך הוא לשלם לו דמי בושת. וכי יעלה על הדעת שיתחייב לו תשלומי בושת, על אף שבביוש סוס לא נאמר חיוב תשלום של בושת!? ודחינן:

ו

כי

סוס

-

בר בושת הוא!?

והיינו, לא נגרמת שום בושה לבעל הסוס כשפוגעים בסוסם, ולכן אינו נוטל בושת. [שיטמ"ק].

אך עדיין מקשה הגמרא:

אלא,

כך יש להקשות על דינו של רבי יהודה בן בתירא:

אם

רקק

אדם

בבגדו של חבירו,

וביישו [אך לא פגע הרוק בחבירו], האם

הכי נמי

נאמר

דבעי למיתן ליה בושת?!

וסברה הגמרא שבמעשה כזה, אין חיוב תשלום בושת, על אף שבודאי נגרמה בושה לאדם שירקו על בגדו, גם אם לא פגע הרוק בו.

וטעמו של דבר, היות ותשלום הבושת נאמר בתורה רק באופן של אדם החובל בחבירו, כשנעשית החבלה בגופו של הנחבל.

אלא, שיש לנו ללמוד מכאן חיוב לשלם עבור בושת הנעשית בגוף האדם, גם אם הוא לא נחבל, ובכגון שירק המבייש על גוף המתבייש, לפי שהוא דומה לבושת הנגרמת בחבלה, שנעשית בגוף האדם.

אך אם ירק על בגדיו, שזו היא בושת גרידא, שאינה נעשית בגופו של המתבייש, לא מצינו שחייבה עליו התורה תשלום.

וכי תימא,

שמא תרצה לתרץ, כי אכן,

הכי

נמי!

[אכן חייב הוא לשלם תשלומי בושת גם אם ירק על בגדי חברו].

אי אפשר לומר כך, כי.

והתנן

במסכת בבא קמא, בפרק החובל בחבירו [צ א] כיצד היא הבושת שחייבים עליה:

מי ש

רקק

לעבר חבירו,

והגיע בו

בחבירו

הרוק.

וכן

אם פרע

את

ראש האשה,

וביישה בכך שגילה את שערות ראשה.

ו

כן אם

העביר טליתו

של חבירו

ממנו

-

חייב ליתן לו ארבע מאות זוז

כתשלום דמי בושתו.

ואמר

על כך

רב פפא: לא שנו

שחייב היורק המבייש לשלם לחבירו תשלומי בושת,

אלא רק אם

פגע הרוק

בו,

בגופו של חבירו.

אבל

אם פגע הרוק רק

בבגדו

של חברו,

פטור

היורק מתשלום דמי בושת, לפי שלא חייבה התורה בתשלום דמי בושת אלא כשעשה את מעשה הביוש בגופו של חבירו.

וקשה מכאן לרבי יהודה בן בתירא, הסובר שאפילו כאשר מעשה הביוש לא נעשה בגופו של הבעל, אלא באשתו, בכל זאת חייב המבייש לשלם לבעל את בושתו - מדוע כשרקק בבגדו ונגרמה לו בכך בושת, אין חייב לשלם לו עבור בושתו? ומשנינן: לעולם אין תשלום הבושת תלוי אם נעשה הביוש בגוף האדם, או שנגרמה לו בושה גם בלי שיעשה מעשה ביוש בגופו.

אלא, אם היה מעשה ביוש, נוטל הבעל את דמי הבושת. ואם לא, אינו נוטל.

ולכן, כשרקק

בבגדו

-

לית ליה זילותא.

אך כשבייש את

אשתו

-

אית לה זילותא.

כלומר, כיון שהבגד עצמו אינו מתבייש, אין המעשה נחשב מעשה ביוש, ואינו חייב לשלם תשלומי בושת. אך כשפגע באשתו, נחשב המעשה כמעשה ביוש, וחייב לשלם אף לבעלה .

אמר ליה רבינא לרב אשי, אלא מעתה,

לדבריך, שיש לשלם עבור כל בושת הנגרמת לאדם, אפילו אם נעשה מעשה הביוש בגופו של אדם אחר, כיון שיש לו "זילותא" ממעשה הביוש שנעשה באדם הקרוב אליו, כמו אשתו -

אם כן, אם

בייש

אדם

עני

שהוא

"בן טובים",

דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה, האם

הכא נמי

נאמר

דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה?!

אמר ליה: התם,

בבני משפחתו של העני,

לאו

ב

גופייהו

נעשתה הבושת, וכל בושת שאינה בגוף האדם, אין חייבים עליה מן התורה.

הכא,

בבושת שנעשתה באשה, נחשב הדבר כאילו נעשה הבושת בו עצמו, כי

אשתו

-

גופיה הואי.

כלומר, אין די בכך שנגרמה לו בושה, כדי לחייב את המבייש בתשלומי בושת. אלא צריך שמעשה הביוש יעשה בגוף המתבייש. ולכן רק כשביישו את אשתו, שדינה כגופו, נוטל אף הוא דמי בושתה, שהיא גם בושתו. אך בשאר המקרים לא .

מתניתין:

נהגו אבי החתן ואבי הכלה, לפני הנישואים של ילדיהם, לקבוע בהתחייבות את מה שהם מוכנים לתת לבני הזוג הנישאים.

התחייבות זאת אינה צריכה מעשה קנין, אלא היא נקנית באמירה בעלמא, ובתנאי שהיא נעשית סמוך לקידושין, כאשר מתוך כך עמדו וקדשו, ואמירתם בשעה שכזאת יש בה גמירות דעת מוחלטת כמו קנין.

כמו כן, הנאת החיתון ההדדית של ילדיהם נחשבת גם היא במקום קנין [וכתב החזון איש שרק במקום שגילו לנו חז"ל שיש תוקף של קנין כתוצאה מן ההנאה הרי זה מועיל בלי מעשה קנין, ואין זה מועיל בכל הנאה].

בלשון חכמים נקראת ההתחייבות הזאת "פסיקה", ובמשנה לפנינו יתבארו כמה הלכות בעניני הפסיקה, כלפי מי היא חלה, ומה היא מחייבת.

הענין הראשון שדנה בו המשנה, היא ב"פסיקת" החותן לחתן:

הפוסק מעות

נדונייה

לחתנו, ומת חתנו

לפני הנישואין. ונפלה האשה לפני אחיו, היבם. והלה תובע מאבי האשה ליתן לו את מה שפסק לתת לאחיו המת.

אמרו חכמים: יכול הוא שיאמר,

רק

לאחיך הייתי רוצה ליתן,

ואילו לך,

אי אפשי ליתן,

ולכך, או חלוץ לה, או ייבם אותה. אך לחתנו, חייב לתת כמו שהבטיח. ואם לא ייתן, ועדיין לא נשאה החתן, תשב עד שילבין ראשה [רש"י].

ועתה עוברת המשנה לדון בדיני הכתובה: ה"כתובה" מורכבת משלשה חלקים:

1\. חיוב כתובה בסך מאתיים זוז לבתולה, או מאה זוז לאלמנה.

2\. תוספת כתובה, שמוסיף הבעל לאשה על מאתיים זוז לבתולה או על מאה זוז לאלמנה.

3\. התחייבות הבעל להחזיר את ערך הנדונייה שהכניסה לו אשתו במקרה והוא ימות בחייה, או אם יגרשנה.

ה"נדונייה" היא כסף או נכסים [קרקע או עבדים או מטלטלים] שמכניסה האשה לבעלה כ"נכסי צאן ברזל", שהבעל מתחייב להחזיר את ערכם [ביום החתונה] בין אם יופחת שוויים ובין אם הם יאבדו או ינזקו.

ומאידך, הבעל יכול לעשות שימוש בנכסים הללו, אפילו אם השימוש בהם גורם בלאי לנכסים.

ונהגו החתנים לכתוב בכתובה את ערך הנדונייה שהם מתחייבים להחזיר לאשה [אם תתאלמן או תתגרש] לפי השימוש שלהם בה. שהיו כותבים סכום גבוה בהרבה מערך הנדוניה שהכניסה לו כאשר הם יכולים לעשות רווחים בנדונייה ולהגדיל בכך את הונם, ולעומת זאת, כאשר היה צפוי שנכסי הנדונייה עתידים לאבד מערכם, הם היו כותבים סכום הנמוך מערך הנדונייה שהכניסה להם.

ומפרטת המשנה כיצד היה מנהגם: אשה ש

פסקה

לבעלה

להכניס לו אלף דינר

בנדונייתה - הרי

הוא פוסק כנגדן,

כותב בכתובתה ומתחייב להחזיר לה, אם ימות בחייה או אם יגרשנה, כאילו הכניסה לו

חמש עשרה מנה

[אלף וחמש מאות דינר. דהיינו תוספת שליש מלבר], כיון שהוא יכול להרויח מהן.

ו

לעומת זאת, כנגד

ה"שום"

[אם הכניסה לו בגדים, ושאר חפצים שהדרך להשתמש בהם, והם פוחתים מחמת השימוש בהם, ושמו את החפצים הללו בשעת התכנסות האנשים בבית החתן והכלה, שאין זו "שומה" אמיתית של ערך החפצים, אלא שומה מוגזמת, כדרך האנשים להעריך את חפצי הכלה הנכנסת לחופה ביותר מערכם האמיתי], הרי

הוא פוסק,

כותב בכתובה את ערך נדונייתה,

פחות חומש.

דהיינו - לא די שאינו מוסיף, כיון שאינו יכול להרויח מהם, אלא פוחת חומש משווים.

ושני טעמים לדבר: האחד, כיון שערכם פוחת עם הזמן. והשני, כיון שדרך האנשים הנועדים בבית חתן וכלה להגזים בערך החפצים שהביאה הכלה עמה. ולכן כותב החתן בכתובה שקיבל סכום שהוא פחות חומש ממה שהכניסה לו .

ואם הכניסה לו הכלה

"שום",

ששמו את שומת החפצים במאה זוז ["מנה"], ודרשה האשה שיקבל עליו הבעל התחייבות

במנה,

להחזירם כמו שוויים האמיתי, ולא יפחות לה חומש מהשומה,

ו

באמת היה

שוה

ה"שום" הזה

מנה,

שכך היא שומת החפצים הללו בשוק לכל אדם -

אין לו

לכתוב בכתובתה

אלא מנה,

ואינו יכול לפחות חומש מהשום.

אך גם לא יוסיף עליו כדרך שמוסיף בכספים. כיון שאינו יכול להשתכר מהבגדים מיד . ורק בכספים צריך להוסיף שליש, כיון שיכול להשתכר מהם.

וחוזרת המשנה ומסכמת:

שום במנה

-

היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר.

אם האשה רוצה שהבעל יכתוב בכתובה שהכניסה לו שום בשוי מנה, צריכה היא להכניס לו שום שיעריכו אותו בבית החתנים בשלשים ואחד סלע ודינר, דהיינו תוספת חומש.

ו

כשרוצה שיכתוב לה בכתובה שהכניסה לו שום

בארבע מאות

-

היא נותנת חמש מאות.

דהיינו תוספת חומש.