Ketubot 59a — el Talmud en español

תקנו

חכמים

מזונות תחת

עיקר

מעשה ידיה

.

ומעה כסף

הוא שתקנו לה חכמים

תחת מותר

מעשה ידיה -

ו

אם נפרש כרב אדא בר אהבה, שמשנתנו עוסקת באופן שהוא נותן לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף, הרי

כיון דלא קא יהיב לה

[שאינו נותן לה]

מעה כסף

, הרי ה

מותר

-

דידה הוי

[שלה הוא]! כי המותר הוא זה שתקנוהו חכמים תחת מעת הכסף, וכיון שכאן המותר הוא שלה, הוא אינו יכול להקדישו.

אבל

רב אדא בר אהבה סבר

, ש

תקנו מזונות תחת מותר, ומעה כסף תחת מעשה ידיה

-

וכיון דקא יהיב לה מזוני

[שנתן לה מזונות], הרי ה

מותר

-

דידיה הוי

[של הבעל הוא], ולכן הוא יכול להקדישו.

ודנה הגמרא:

במאי קמיפלגי?

מה היא סברת מחלוקתם?

מר

, רב ושמואל

סבר

י:

מידי דשכיח

[דבר מצוי], דהיינו מזונות,

ממידי דשכיח

, תיקנוהו תחת דבר המצוי, שהוא מעשה ידיה. ולא תיקנו מזונות תחת מותר, לפי שהמותר אינו מצוי.

ומר

, רב אדא בר אהבה

סבר: מידי דקייץ

[דבר שיש לו שיעור קצוב] דהיינו מעה כסף,

ממידי דקייץ

תחת דבר קצוב. דהיינו עיקר מעשה ידיה שהם קצובים כמה היא חייבת לעשות לו. ולא מעה כסף תחת מותר, שהוא אינו קצוב. ואילו תחת המותר שאינו קצוב, תיקנו חכמים את המזונות, שאף הן אינן דבר קצוב.

מיתיבי

לרב אדא בר אהבה מהא דתניא:

תקנו מזונות תחת מעשה ידיה

.

ותיקשי לרב אדא בר אהבה, הסובר שהמזונות הם תחת המותר!?

ומשנינן:

אימא

, כך יש לך לשנות בברייתא: תקנו מזונות

תחת מותר מעשה ידיה

.

תא שמע

כדברי רב אדא בר אהבה, ודלא כרב ושמואל:

מהא דתנן [לקמן סד ב]: "ו

אם אינו נותן לה מעה כסף לצורכיה

-

מעשה ידיה שלה

". ומוכח, שהמעה כסף היא תחת מעשה הידים. ותיקשי לרב ושמואל!?

ומשנינן

אימא

, אמור במשנה כך: אם אינו נותן לו מעה כסף לצורכיה -

מותר מעשה ידיה שלה

.

ותמהה הגמרא על התירוץ:

והא עלה

, על דברי המשנה הללו,

קתני

, שנה התנא בהמשך המשנה [בדף סד ב]:

מה היא עושה לו

[במלאכת הטויה]?

משקל חמש סלעים

[חוטי צמר של]

שתי ביהודה

, שהן [משקל] עשר סלעים בגליל".

ומוכח מהמשנה, שאנו דנים במשנה על מעשה ידיה, ולא על המותר!?

ומשנינן:

הכי קאמר

התנא במשנה ההיא:

מעשה ידיה

-

כמה הוי

, כדי

דלידע מותר דידה, כמה?

[מה הוא שיעור מעשה ידיה, כדי שנדע מה הוא המותר על מעשה ידיה]? -

משקל חמש סלעים

של חוטי

שתי

[שמלאכת טוויתם קשה ממלאכת הטוויה של חוטי הערב],

ביהודה

.

שהן

משקל

עשר סלעים בגליל

[היות ומשקל הסלע ביהודה הוא כפול ממשקלו בגליל].

ומה שעושה האשה יותר מהשיעור הזה הוא ה"מותר", ובו עוסקת המשנה.

אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר

במשנתנו, שאין המותר קדוש, משום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!

ותמהה הגמרא:

ומי אמר שמואל הכי

, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!?

והתנן

במסכת נדרים [פה א]:

אשה האומרת לבעלה:

קונם

מה

שאני עושה לפיך

[מעשה ידי שאעשה, יהיו אסורים עליך כקרבן] -

אינו צריך

בעלה

להפר

את נדרה!

אין הבעל, שיכול להפר את נדרי אשתו, צריך להפר נדר זה, כיון שאין הנדר חל כלל, היות ומעשה ידיה הם שלו, ואין היא יכולה לאסור עליו דבר שהוא שלו ולא שלה.

רבי עקיבא אומר

:

יפר

. כי אף על פי שעל עיקר מעשה ידיה אין הנדר חל, מכל מקום, יש לנו לחוש

שמא

תדחוק את עצמה, ו

תעדיף עליו

, תתאמץ ותעשה במלאכתה

יתר מן הראוי לו

[יותר מן השעור שקבעו חכמים לאשה לעשות לבעלה]. ואותה "העדפה על ידי הדחק" סובר רבי עקיבא שאין היא של הבעל, אלא של האשה, ויכול נדרה לחול על אותה העדפה, ולכן יש לו להפר את נדרה האוסר עליו את העדפתה.

רבי יוחנן בן נורי אמר

: אף את נדרה האוסר על בעלה את עיקר מעשה ידיה -

יפר

הבעל.

ואף על פי שכל זמן שהוא נשואה לו אין הנדר חל כלל, מכל מקום, יש לחוש

שמא יגרשנה

בעתיד, ואז יחול הנדר, כיון ששוב אינה משועבדת לו למעשה ידיה,

ותהא אסורה לחזור

לו, לפי שאסרה הנאתה עליו, ואי אפשר לבעל להזהר שלא תטחן ולא תאפה לו, וכן כל שאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה. ואף על גב שעדיין לא גירשה, ואי אפשר לנדר שיחול היום אלא לאחר שיגרשנה, וזה הרי חשוב דבר שלא בא לעולם, סובר רבי יוחנן בן נורי שאדם אוסר בקונם דבר שלא בא לעולם.

ואמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי!

ומוכח, שלדעת שמואל אדם אוסר בקונם, שהוא דומה להקדש, דבר שלא בא לעולם. שהרי פסק שמואל, שיחול הנדר בעתיד, לכשיגרשנה.

וזה סותר את דברי שמואל כאן, שאמר: הלכה כרבי יוחנן הסנדלר, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!?

ומשנינן:

כי אמר שמואל "הלכה כרבי יוחנן בן נורי

" - רק

ל

ענין

העדפה!

כוונת שמואל באומרו הלכה כרבי יוחנן בן נורי, היא רק לענין זה שיש לו להפר את הנדר, אבל לא מטעמו.

כי לרבי יוחנן בן נורי, הנדר שאסרה בו את עיקר מעשה ידיה, צריך הפרה. ואילו שמואל סובר, שהנדר על עיקר מעשה ידיה אינו צריך הפרה, לפי שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. אלא לכך יפר, שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. ותמהה הגמרא על התירוץ:

ו

הרי אם כן,

לימא

שמואל:

הלכה כרבי יוחנן בן נורי

-

להעדפה

.

אי נמי

, יאמר:

אין הלכה כתנא קמא

, הסובר שאינו צריך להפר, אלא יפר.

אי נמי

, יאמר:

הלכה כרבי עקיבא!?

אלא, אמר רב יוסף

: כך יש לתרץ את הסתירה בדברי שמואל, שמצד אחד, גבי משנתנו, אמר שהלכה כרבי יוחנן הסנדלר, שאין הקדש חל על דבר שלא בא לעולם, ואילו מצד שני, אמר שמואל שהקונם חל אפילו על דבר שלא בא לעולם:

קונמות קאמרת!

וכי מדין קונמות אתה בא להקשות על דין הקדש!?

אין לדמותם זה לזה, כי

שאני

שונה הוא דין

קונמות

מדין הקדש!

כי

מתוך

, כיון שמצינו בקונמות

שאדם

אוסר

אפילו

פירות חבירו עליו

[על עצמו] אף על פי שאין הפירות הללו שייכים לו אלא לחברו -

כך גם

אדם "מקדיש

", דהיינו, אוסר בקונם, שהוא כהקדש [אך הקונם עצמו הוא לא הקדש!], אפילו

דבר שלא בא לעולם

.

שהרי אדם הנודר הנאה מפירות חבירו, נחשבים לגביו פירות חבירו כדבר שלא בא לעולם. שהרי אין לו לנודר כל זכות שהיא בפירות חבירו, כמו שאין לו כל זכות בדבר שלא בא לעולם.

ואם מצאנו שיכול אדם לאסור עליו בקונם אפילו את פירות חבירו, על אף שאין לו בהם כל זכות, הרי כך יש בכוחו של אדם לאסור על עצמו באיסור קונם אפילו דבר שלא בא לעולם, על אף שאין לו בהם דבר.

אך המקדיש דבר לבדק הבית, יכול הוא להקדיש רק את הפירות שלו, אך אין הוא יכול להקדיש את פירות חבירו, כיון שאין לו בהם זכות. ולכן גם אין אדם יכול להקדיש לבדק הבית דבר שלא בא לעולם כיון שאין לו בהם זכות.

אמר

תמה

ליה אביי

לרב יוסף:

אכן צודק אתה שאדם האוסר על עצמו פירות חבירו בקונם, נחשבים הפירות של החבר לגבי הנודר כדבר שלא בא לעולם, בכך שהן אינם ברשותו, כמו שדבר שלא בא לעולם אינו ברשותו.

מיהו, מאותו מקום שאתה בא ללמוד, יש לך ללמוד להיפך!

שהרי מצאנו בקונמות, שיכול אדם לאסור דבר בקונם רק כאשר [לפחות] אחד משני דברים הוא "ברשותו" -

א. הפירות ברשותו. ואז יכול הוא לאוסרם אפילו על חבירו, על אף שחבירו "אינו ברשותו".

ב. האדם הנודר, הוא עצמו, "ברשותו".

ולכן, יכול אדם לאסור פירות חבירו על עצמו בקונם, כי אע"פ שהפירות של חבירו אינם ברשותו, אבל הוא עצמו, הרי הוא "ברשותו".

ואם כן,

בשלמא

זה ש

אדם אוסר פירות חבירו עליו

, על עצמו, אף על פי שהפירות של חבירו אינם ברשותו של הנודר, מובן הדבר.

שכן

מצינו, ש

אדם אוסר פירותיו

-

על חבירו

, אף על פי שחבירו אינו ברשותו של האדם הנודר.

והיינו, ממה שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אע"פ שחבירו אינו ברשותו, כיון שהפירות הן ברשותו - יש לך ללמוד שאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו.

כי דבר שלא בא לעולם - כפירותיו של חבירו הן, ששניהם אינם ברשותו של האדם האוסר.

אבל, האיך אתה אומר שיכולה האשה לאסור את מעשה ידיה שעדיין לא בא לעולם על בעלה?

וכי

יאסר

אדם בקונם

דבר שלא בא לעולם

-

על חבירו!?

והרי במקרה זה, הן הפירות והן חבירו - אינם ברשותו!?

ואדרבה, ממקום שבאת ללמוד, יש לך ללמוד שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו -

שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו!

והרי לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, הרי זה כמו לאסור "פירות חבירו על חבירו" הוא. ששניהם אינם ברשותו, לא הוא עצמו, ולא הפירות.

ואם כן, כיצד יכולה האשה לאסור על בעלה בקונם את מעשה ידיה, שלא באו לעולם, והרי לא בעלה ברשותה ולא מעשה ידיה שלא באו עדיין לעולם ברשותה!?

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: יש לומר, כי אין אשה האומרת "קונם שאני עושה לפיך" נחשבת כמי שאוסרת דבר שלא בא לעולם, ואף על פי שמעשה הידים שהיא אוסרת על בעלה אינם עדיין בעולם. כי המשנה במסכת נדרים עוסקת

ב

אשה ה

אומרת

לבעלה:

"יקדשו

[יאסרו בקונם, כקדושת קרבן]

ידי

\-

לעושיהם

" [כשם שהקרבן קדוש להקב"ה].

ולכן חל הקונם, היות

דידים

עצמן הרי

איתנהו

נמצאות הן

בעולם

, ואותן היא אוסרת על בעלה בקונם, שלא יהנה מהן, ואין כאן חסרון של "דבר שלא בא לעולם" מצד מעשה הידים שאינם בעולם.

אך מקשה הגמרא על דברי רב הונא בריה דרב יהושע:

וכי קאמרה הכי

-

מי מקדש!?

וכי אם היא אומרת בעודה נשואה "יקדשו ידי לעושיהם" יאסרו ידיה באיסור קונם על בעלה!?

הא

, הרי

משעבדא

האשה

ליה

[משועבדת היא האשה לבעל, למעשה ידיה], והידים עצמן חשובות כשלו, לגבי הנאתו ממעשה ידיה, וכיצד יכולה היא לאסור עליו את ההנאה מידיה!?

ומשנינן: אכן עתה אין הידים ברשותה, ואינה יכולה לאסור את הנאת הידים על בעלה, כל עוד היא נשואה לו.

אבל המשנה עוסקת, בכגון

דאמרה

האשה: "יקדשו ידי לעושיהם -

לכי מיגרשה

[לאחר הגירושין] ", שאז לא יהיו ידיה שייכים לבעלה.

ותמהה הגמרא: עדיין תיקשי, כיון דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם -

ומי איכא מידי

, וכי יש כדבר הזה,

דאילו השתא

, כשהיא נשואה,

לא קדיש

, לא נאסרים ידיה על הבעל בקונם,

ו

אילו

לקמיה

, לכשתתגרש,

קדיש!?

וכי יש דבר שאינו יכול להיות אסור בקונם כל עוד שהיא נשואה, ויהיה אסור בקונם לאחר שיגרשנה? והרי זה עצמו סיבה להחשיב את נדרה כנדר על דבר שלא בא לעולם!?

אמר

תירץ

רבי אלעאי: אלמה

, למה

לא!?

והרי סברא היא -

אילו האומר לחבירו

בשעה שמוכר לו את שדהו:

שדה זו, שאני מוכר לך

[אמנם לכשאמכרנה לא יהיה בידי להקדישה], אך

לכשאקחנה ממך

, אז

תיקדש

השדה! -

מי לא קדשה

, כאשר חזר המוכר ולקחה מן הקונה? והרי ודאי קדשה השדה, כיון שבשעה שהוא מקדיש את השדה היא עדיין ברשותו!?

מתקיף לה רבי ירמיה

על תירוצו של רבי אלעאי:

מי דמי!?

התם בידו להקדישה

עכשיו, שהרי שלו היא השדה, וכיון שבידו עכשיו להקדישה, גם אם הקדישה לאחר שימכרנה ויחזור ויקחנה, יכול הוא עתה להקדישה לכשתבוא לידו חזרה מהקונה אותה -

אבל

הכא

, הרי

אין בידה

של האשה

לגרש את עצמה

.

וכל זמן שאינה מגורשת, הרי אינה יכולה להקדיש או לאסור בקונם את מעשה ידיה, והוי ליה דבר שלא בא לעולם!?

וממשיך רבי ירמיה בקושייתו:

הא

, דברי המשנה "קונם שאני עושה לפיך", שהיא אוסרת את ידיה בשעה שאינה יכולה לאוסרם או להקדישם -

לא דמיא

, אין זה דומה,

אלא לאומר לחבירו: שדה זו ש

כבר

מכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תיקדש

-

דלא קדשה

השדה כשיקחנה, כיון שהוא הקדיש דבר שלא בא לעולם!?

מתקיף לה רב פפא

לרבי ירמיה:

אכן צודק אתה בקושייתך, שאין להשוות שדה זו שאני מוכר לך, לנידון משנתנו. כי ודאי חילוק יש בין הנידונים, שבשדה יכול בעל השדה עכשו להקדיש, ואילו את ידיה של האשה, כאשר היא נשואה, אין היא יכולה להקדיש.

אבל מאידך גיסא, מה שאתה מדמה את נידון משנתנו ל"שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תיקדש", שאינה קדושה - על דמיון זה יש לי להקשות:

מי דמי

"קונם שאני עושה לפיך" ל"שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תקדש"!?

והרי

התם

, באומר "שדה זו שמכרתי לך, לכשאקחנה ממך תקדש",

גופא ופירות בידא דלוקח

, גוף השדה ופירותיה, ביד הלוקח הם, ולא בידו.

אבל

הכא

במשנת "קונם שאני עושה לפיך" - הרי

גופה

, הידים,

בידה הוא

, ברשותה הוא, ולא תיקנו שיהא לבעל אלא את פירותיהן, דהיינו מעשה ידיה!?

וממשיך רב פפא בקושייתו:

הא

, קונם שאני עושה לפיך, שהגוף שלה הוא -

לא דמיא אלא לאומר לחבירו

: